כיצד "הפמיניזם המדינתי" בסקנדינביה מקדם את מעמד הנשים בפועל? כיצד הוא פועל? במאמרי אתן מספר דוגמאות בהן מדינות סקנדינביה התערבו באופן פעיל בספירות שונות, כדי להפחית את אי השוויון המגדרי ולשפר את מעמד הנשים. ראשית, אתמקד בספירה הפוליטית.
לפי "מדד הפער המגדרי" של "הפורום הכלכלי העולמי" לשנת 2014, בשבדיה שיעור הנשים בממשלה הינו הגבוה ביותר בעולם (ביחד עם ניקרגואה), ועומד על 57%. במדד של שנת 2013 שיעור הנשים בממשלה הגבוה בעולם היה בנורבגיה ועמד על 53%. לעומת זאת, שיעור הנשים בממשלת ארה"ב עומד על 32%, ובבריטניה על 16% בלבד (בישראל הוא עומד על 18%). לפי המדד ארבע מדינות סקנדינביה מדורגות ב-6 המקומות הראשונים במערב (וב-8 המקומות הראשונים בעולם, ניקרגואה וקייפ ורדה מדורגות גם הן גבוה).
גם שיעור הנשים בפרלמנטים במדינות סקנדינביה השונות גבוה מאוד. בשבדיה הוא הגבוה ביותר במערב, ועומד על 45%, אחריה מדורגת פינלנד בה שיעור הנשים בפרלמנט עומד על 43%. בהשוואה למדינות אלו, בבריטניה שיעור הנשים בפרלמנט עומד על 23% ובארה"ב רק על 18% (בישראל עומד שיעור הנשים בפרלמנט על 23%, כמו בבריטניה).
הייצוג הרב של נשים בפוליטיקה במדינות סקנדינביה השונות, לא הושג באופן וולונטרי. הוא הושג על-ידי מאבקים לקביעת מכסות מחייבות לנשים במפלגות השונות, כבר בשנות ה-70 וה-80 אשר הונהגו על-ידי קבוצות של נשים. כך לדוגמה, בנורבגיה התקנון של מפלגת העבודה הנורבגית (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגדולה בנורבגיה) קובע בנוסף על מכסה של 50% לנשים ברשימת המתמודדים, גם שאישה תוצב תמיד באחד משני המקומות הראשונים. אפילו המפלגה הנוצרית-דמוקרטית בנורבגיה, קבעה בשנת 1993 מכסה של 40% מכל מין.
בשבדיה, לדוגמה, התקנון של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מחייב לקבוע מועמדים לפי שיטת הרוכסן, כלומר מין אחד מחליף את השני לסירוגין. למפלגה השבדית הירוקה אין הנהגה רשמית, בשל עקרון השוויון הדמוקרטי בין חבריה, אך יש לה שני דוברים שמייצגים את המפלגה בפרלמנט. לפי תקנון המפלגה, אחד הדוברים יהיה גבר והשני אישה, זאת בנוסף על מכסה של 50% לנשים.
הגברת ייצוג הנשים בספירה הפוליטית, הצליחה בזכות התפיסה השוויונית הסוציאל-דמוקרטית שרווחה במדינות אלו, אשר גורסת ששוויון יש לראות גם בשטח ולא רק בתיאוריה. כלומר, תפיסה אשר תומכת בהגברת השוויון בתוצאות ולא רק בהזדמנויות, בניגוד לתפיסה הליברלית.
לחץ זה ליצירת מערכת פוליטית שוויונית יותר, הביא לבחירתה של גרו הארלם ברונטלנד לראשות ממשלת נורבגיה, בה כיהנה במצטבר במשך עשר שנים (1981, 1986-1989, 1990-1996). בניגוד למערכות בחירות כמו של מרגרט תאצ'ר בבריטניה או גולדה מאיר בישראל, ברונטלנד ניהלה קמפיין שהמוטו הפמיניסטי היה מרכזי בו, ושקרא להגברת ייצוג הנשים בפוליטיקה מתוך אידיאולוגיה פמיניסטית ושוויונית. אידיאולוגיה זו הצליחה לסחוף את המערכת הפוליטית והחברה הנורבגית עד כדי כך, שבבחירות של שנת 1993 אפילו המפלגה השמרנית בחרה נציגה נשית כדי שתתמודד מול ברונטלנד (שהייתה ראש מפלגת העבודה) בבחירות וכך נהגה גם מפלגת המרכז. זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה ששלוש נשים היו המועמדות הראשיות בבחירות לראשות מדינה.
לאור התפיסה הסוציאל-דמוקרטית, אותה אימצו התנועות הפמיניסטיות במדינות סקנדינביה, אשר מייחסת חשיבות גם לשוויון בתוצאות ולא רק בהזדמנויות, יש להבין את העובדה שבדנמרק מונתה השרה הראשונה בעולם, נינה באנג שכיהנה בשנים 1924-1926 כשרת החינוך של דנמרק, מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. כמו גם את העובדה שבשנת 1995, שבדיה הפכה למדינה הראשונה בעולם, אשר בממשלתה היה מספר שווה של שרים ושרות.
המאבקים להגברת השוויון, אשר בהיבט הפמיניסטי מתבטא בין היתר בהגברת ייצוג הנשים בספירה הפוליטית, הם הסיבה לכך שבערים הגדולות והמרכזיות במדינות סקנדינביה – אוסלו, קופנהגן, הלסינקי, רייקיאוויק, ושטוקהולם, כיהנו נשים כראשי ערים (בשטוקהולם, כיהנו שלוש נשים שונות כראשי העיר). בהלסינקי כיהנה אווה-ריטה סיטונן (Eva-Riitta Siitonen) בתור ראש העיר, במשך תשע שנים ברציפות, בעוד נכון לשנת 2015, בערים הראשיות בארצות-הברית, ניו-יורק ולוס-אנג'לס, ובעיר הראשית בבריטניה לונדון, מעולם לא כיהנו נשים כראשי עיר (וגם בת"א מעולם לא כיהנה אישה בתור ראש העיר).
בשנות ה-70 נחקק במדינות סקנדינביה חוק ייצוג חובה לנשים בוועדות הממשלתיות השונות. כמו כן, קמו בשנות ה-70, מועצות וועדות ממשלתיות לשוויון מגדרי במדינות אלו. הדרך שבאמצעותה קמה וועדה ממשלתית לשוויון מגדרי באיסלנד היא המעניינת ביותר. בשנת 1975 שבתו 90% מהנשים באיסלנד ממלאכתן למשך יום (כולל הטיפול בעבודות הבית) בשם הדרישה להגברת השוויון. פעולה קולקטיבית זו שהושפעה עמוקות מהתפיסה הסוציאל-דמוקרטית לניהול מאבק (שביתה), השיגה את מטרתה ומספר חודשים מאוחר יותר בשנת 1976 קמה וועדה לשוויון מגדרי באיסלנד.
מתוך וועדות אלו לשוויון מגדרי התפתח "הפמיניזם המדינתי" לשלושה נתיבים מוסדיים וממשלתיים, אשר מהווים את הצינור המרכזי שדרכו פועל זרם זה בספירה הפוליטית. הנתיב הראשון הוא של משרד ממשלתי שאמון על שוויון מגדרי. בדנמרק, שבדיה, פינלנד ונורבגיה, נוסדו משרות של שרות לשוויון מגדרי, אשר תפקידן לתכנן ולבצע תוכניות למען הגברת השוויון המגדרי, ובנוסף, גם לפקח על כל שאר המשרדים הממשלתיים בנושא זה.
אחת מהשרות הללו, הייתה ניימקו סבוני (Nyamko Sabuni) שכיהנה בשנים 2006-2013 בתפקיד זה. סבוני, שחורה שנולדה במדינת בורונדי שבאפריקה, בת לאב נוצרי ואם מוסלמית (על אף שהיא לא מגדירה את עצמה כיום כדתית), היגרה לשבדיה יחד עם משפחתה בגיל 12, על רקע בקשת משפחתה להכרה בהם כפליטים. בנורבגיה המשרד לשוויון מגדרי (ביחד עם משרד החינוך), מסבסד אוניברסיטה לחקר נשים, שפועלת מתוך תפיסה ואוריינטציה פמיניסטיות. בפינלנד משרד זה מסבסד ארגונים פמיניסטים שמטרתם הגברת השוויון המגדרי בחברה.
ניימקו סבוני. כיתוב: השפה השבדית היא המפתח לשילוב (מקור)
נתיב אחר, דרכו פועל "הפמיניזם המדינתי" בסקנדינביה, בספירה הפוליטית, הוא דרך אומבודסמן לשוויון מגדרי (נציב תלונות הציבור לשוויון מגדרי), אשר הוקם לראשונה בנורבגיה בשנת 1978, ולאחר מכן גם בשבדיה ובפינלנד. מטרת נושא תפקיד זה, היא לחקור באופן פעיל אפליה על רקע מגדרי, פגיעה בזכויות מגדריות והטרדות מיניות.
הנתיב השלישי, הינו דרך תקציב מגדרי. בכל אחת ממדינות סקנדינביה, הממשלה מפרסמת תקציב מגדרי שנתי, אשר מנתח את השלכות התקציב, על נושאים של שוויון מגדרי ומציע הצעות כיצד ניתן לשפר את השוויון בין גברים לנשים. השרים המגדריים של המדינות הללו, נפגשים בוועדה הנורדית, כדי לדון בשיתוף פעולה בין המדינות, למען הגברת השוויון המגדרי. בוועדה זו, אף דנים בתקציב המגדרי של כל מדינה, ומפרסמים תקציב מגדרי משותף, שבו הצעות לשיפור השוויון בין גברים ונשים.
התפיסה לפיה הספירה הפוליטית היא מקום חשוב להשפעתן של עמדות ותפיסות עולם פמיניסטיות, בגלל יכולת ההשפעה הקולקטיבית של הספירה הפוליטית, התחזקה בשנת 2005, שבה נוסדה מפלגה פמיניסטית בשם "היוזמה הפמיניסטית" (Feministiskt initiativ). מפלגה זו מתמקדת בהגברת השוויון בין גברים לנשים בשכר, ובמאבק באלימות נגד נשים. באופן לא מפתיע מפלגה זו נמצאת בצד השמאלי של המפה בשבדיה, מצעה הכלכלי תומך במדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, והיא מתחברת למפלגות שמאל סוציאליסטיות אחרות בפרלמנט האירופאי, בעיריות ובמועצות המקומיות בהן יש למפלגה נציגות (מנהיגת המפלגה גודרון שימן הייתה בעברה מנהיגת המפלגה הסוציאליסטית הרדיקלית בשבדיה).
נכון לשנת 2015, לא הצליחה מפלגה זו להכניס נציגים לפרלמנט השבדי. בבחירות שהיו בשנת 2014, זכתה מפלגה זו ב-3.12% מהקולות, מעט מתחת לאחוז החסימה הגבוה בשבדיה שעומד על 4%. אולם, בבחירות המקומיות שנערכו באותו תאריך הצליחה מפלגה זו להכניס 26 חברות מועצה בכל רחבי שבדיה, כולל 3 נציגות במועצת העיר שטוקהולם.
בבחירות לפרלמנט האירופאי בשנת 2014, הצליחה מפלגת "היוזמה הפמיניסטית" לעבור את אחוז החסימה, לאחר ש-5.5% מהמצביעים הצביעו למפלגה זו, וסוראיה פוסט (Soraya Post) בת לאב גרמני ממוצא יהודי ואם צוענייה, הפכה לנציגה הראשונה שלה בפרלמנט האירופאי. מפלגה זו במגמת התפשטות, וסניף שלה קם גם בנורבגיה.
