קטע מתוך הספר "כדורגל שייך לאוהדים! מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים":
ביוני 2008 הופיעה אוהדת הפועל קטמון בשעשועון הטלוויזיה "אחד נגד מאה". היא הזדהתה כאוהדת הקבוצה ושרה בשידור, בשעות צפיית השיא, את שיר האוהדים: "אני אוהד הפועל קטמון / אני שונא את בעלי ההון". למחרת הצית קורן דיון סוער בפורום כשכתב: "עוד אחת שרוצה לעשות מהפועל ירושלים 'הפועל בילעין'." השימוש בביטוי האירוני "הפועל בילעין", מבטא חשש מפני השתלטות הנרטיב הפוליטי-שמאלני על חשבון נרטיב ההמשכיות והשאיפות המקצועיות של המועדון. קורן חושש שהשנאה לבעלי ההון תתפרש כשמאלנות ותהפוך לכרטיס הביקור של הקבוצה, כך שיידחק ההיבט הספורטיבי–מקצועי שלה. הוא מבטא את מורת רוחו מהאוהדת, שלתחושתו ייצגה בפריים טיים טלוויזיוני את הטיפוס האידיאלי של "האוהדת החדשה" ,המהפכנית, שאין לה דבר וחצי דבר עם הרעיון שהקבוצה היא ממשיכת דרכה של הפועל ירושלים. המילים "עוד אחת" מרמזות על כך שכל אישה המצהירה על אהדתה להפועל קטמון נחשדת מיד כאוהדת חדשה שאינה אוהדת כדורגל אותנטית. השימוש של הכותב ב"הפועל ירושלים" ולא ב"הפועל קטמון" נועד לחזק את נרטיב ההמשכיות, כאילו היו הפועל קטמון והפועל ירושלים ישות אחת. בכך הוא הציג את האוהדים החדשים, שלא ידעו את העידן שלפני קבוצת האוהדים, כמי שמסכנים נרטיב זה. במילים אחרות, קורן ואחרים חוששים שהשיוך הפוליטי-שמאלני שהוצמד להפועל קטמון בעל כורחם עלול להביא לפיצול הרסני מבחינתם בין קבוצתם לזהות ההמשכית של הפועל ירושלים, שהם מבקשים להמשיך ולקדם.
אוהדי הפועל קטמון
כאן חשוב לציין שהפועל ירושלים עצמה הייתה מזוהה שנים רבות עם השמאל. מסיבה זו כמה מהאוהדים הוותיקים אינם חוששים מהנרטיב הפוליטי-שמאלני ורואים בו חלק מהמשכיותה של הפועל ירושלים ולא נרטיב שסותר אותה. עם זאת, קורן ואחרים מבקשים להדיר התבטאויות ברוח השמאל הפוליטי משיח האוהדים דווקא מחמת הסכנה לנרטיב ההמשכיות. עבורם, השמאל המאיים על זהותה של קבוצתם האהודה הוא שמאל רדיקלי יותר מהשמאל שהיה מזוהה עם הפועל ירושלים. עם זאת, ייתכן שגם שנות המסחור הרבות שעברו על הכדורגל בישראל ובעולם הותירו מקום מצומצם בלבד לשיח פוליטי ואידיאולוגי בקרב אוהדי כדורגל. אפשר שהמסחור של הכדורגל ושל אהדת הכדורגל שינו את הדימוי של האוהד האותנטי, כך שעבורו העיסוק בפוליטיקה אינו מהווה עוד חלק מאהדתו. קורן חושש שמא בעלי עמדות פוליטיות ימניות יודרו מקהילת האוהדים חרף היותם אוהדים אותנטיים ותיקים. במילים אחרות, אוהדי קטמון הדבקים בנרטיב ההמשכיות מבקשים להשתיק את השיח השמאלני בקרב האוהדים, לדחוק החוצה כל שיח פוליטי באשר הוא ולהימנע מלשרטט גבולות פוליטיים של קהילת האוהדים. לדידם, מי שנתפסים כמעוניינים בשרטוט הגבולות הפוליטיים יותר מכול הם האוהדים והאוהדות החדשים, שהמשתתפת בשעשועון "הואשמה" בשייכות אליהם.
עודד חושש פחות מהפוליטיות של האוהדים החדשים, ומציע מבחן מסוג אחר: "האוהדים החדשים שהצטרפו (יהיו שמאלנים או לא) לא מפריעים לאווירה במשחקים, וזה המבחן היחיד שלי לאיכותם". גם אם בתחילת הודעתו ביקש עודד לשים בסוגריים את העמדות הפוליטיות של האוהדים, בהמשך ההודעה הוא משרטט בעצמו את הגבולות הפוליטיים הרצויים של הקהילה:
"אני דווקא מרגיש לראשונה זה שנים כמו בשנות השבעים הרחוקות. אז הגיעו למשחקי הפועל מצפניסטים, תומכי העבודה, וגם אנשי ליכוד מתונים ולכולם הייתה תחושה טובה". הכותב משרטט מנעד פוליטי רחב של אוהדים, מהשמאל הרדיקלי ועד הימין המתון, כראוי להיכלל בתוך גבולות הקהילה. אבל אוהדים כמו קורן חוששים מדומיננטיות יתרה של השמאל המכונה "רדיקלי", גם אם הוא מצוי במסגרת המנעד ששורטט על ידי עודד.
בהודעה ה–21 באותו אשכול חלה תפנית בדיון. בהודעה זו יצא אלכסנדר להגנתה של האוהדת והסביר שהיא "הייתה במשך כמה שנים שדרנית ברדיו תל אביב, ותמיד הזדהתה כאוהדת הפועל ירושלים […] היא תמיד הייתה ירושלמית אדומה. היא גם לא הסתירה בשידורים איבה סיזיפית לבית"ר. ריספקט". מרגע שהתברר שה"חשודה" היא אוהדת ותיקה של הפועל ירושלים, כפי שמעידות התבטאויותיה בתקופה שקדמה להקמת הפועל קטמון, קל וחומר התבטאויותיה בגין איבתה לבית"ר, היא הוחזרה ללב קהילת האוהדים, הרחק מעמדת הגבול שהורחקה אליה עד לאותו הרגע.
דיון זה מדגים כיצד התבטאויות שנתפסו כלא-לגיטימיות במקרה של החשודה כאוהדת חדשה הופכות ללגיטימיות מרגע שנודע שמדובר באוהדת ותיקה. ואמנם, לאוהדים הוותיקים ישנה לגיטימציה רבה יותר להשתמש בנרטיב המהפכני או לכל הפחות בטרמינולוגיה השאובה ממנו. כך נוצרת היררכיה של לגיטימציה בקרב האוהדים, המשקפת עמדות כוח והשפעה שונות בקרב חברי הקהילה. האוהדים החדשים מגיעים למשחקים וכמה מהם אף קוראים בפורום, אבל אין בידיהם ההון הסימבולי והחברתי הדרוש כדי להשמיע את קולם, ולכן נחלצים לטובתם אוהדים ותיקים הנאבקים עבור הנרטיב המהפכני שהם מאמינים בו.
פאבלו הוא דוגמה לאוהד ותיק ובעל השפעה שמאמין בנרטיב המהפכני: "הקמת הפועל קטמון היא אקט פוליטי במהות שלו … אני כן חושב שמותר לומר שזו קבוצה עם זיקה לעמדות שמאליות … ולא צריך לברוח מזה. זה קורה בכל מקום בעולם … וזה מה שהופך את תרבות הכדורגל למשהו שהוא הרבה יותר גדול מסתם התעניינות בענף ספורט". לפי דברים אלו, אהדת הכדורגל בכל מקום קשורה לזיקה פוליטית, ועל כן היא מעשה פוליטי. איציק ממשיך גישה זו, וכותב: "הצביון השמאלני היה מאז ומתמיד, ואליו נוספה באחרונה, במהלך שעשינו, גם מודעות קהילתית ופוליטית". כלומר, אם היה מי שטען שהקמת הפועל קטמון סחפה את האוהדים לזיקה פוליטית חזקה שהשכיחה את האהדה המסורתית, כותב הודעה זו טוען כי הזיקה הפוליטית של אוהדי הפועל קטמון מבטאת את המשכיות קהילת אוהדי הפועל ירושלים. במילים אחרות, הפועל קטמון אינה מהפכה המבקשת לשכוח את העבר, אלא זו מהפכה נוסטלגית.
הדיונים בשנת ההקמה של הפועל קטמון התאפיינו אפוא במתח מתמיד בין ניסיון להתרחק מתדמית של קהילה פוליטית מובהקת לבין הניסיון לבסס את ערכיה המוסריים והפוליטיים. בקהילת אוהדי הפועל קטמון היו שביקשו ליצור מהפכה במשמעות ובאופי האהדה, אבל המאבק שלהם נעשה מבפנים, כחלק בלתי נפרד משדה האהדה שביקשו לשנות. כך, המאבק הזה מאתגר את השיח ההגמוני על אהדת הכדורגל האותנטית ובו-בזמן הוא גם משתתף בו.
- מתוך הספר "כדורגל שייך לאוהדים! מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים", בהוצאת "רסלינג" ובעריכת פרופ' תמר רפופורט. ב15/9 יתקיים דיון, בהשתתפות עורכת הספר רפופורט, העיתונאי חיים ברעם ופעיל הנמנה עם מייסדי הקבוצה, אדם אמוראי.
קבוצה בבעלות האוהדים זה מעשה פוליטי בפני עצמו, שיש לו חסידים ומתנגדים, ואין צורך להעמיס על האוהדים הפוטנציאליים גם פוליטיקה כללית. צודק הכותב שהקמת הפועל קטמון לוקה ביותר מדי נוסטלגיה. הנוסטלגיה הזאת מבריחה בני נוער שאביהם לא היה מחובשי מגרש קטמון בן רימוז', וכמובן תושבים מבוגרים (כמוני) שלא גדלו בי-ם, שאם חשקה נפשם בנוסטלגיה אז ליבם יוצא אל קבוצת ילדותם. הקמת קבוצת ספורט אינה הקמת אנדרטה בבית קברות, הקבוצה אמורה לייצג את הנוער הירושלמי העכשוי (מה שקבוצת הכדורסל לא בדיוק עושה, בגלל הבעלות הפרטית, שיש בה הרבה נוסטלגיה). אבל כמו בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת, גם בכדורגל י-ם נוטה מצד אחד לקרוס לתוך ההיסטוריה שלה, ומצד שני לתוך השקעות של כסף פוליטי מגלומני בתואנות מגלומניות. אף פעם לא היה לה הווה, ואם פה ושם היה לה הווה אז הוא היה מושחת.
http://www.israblog.co.il/98991