* מרפאת פרוז'ינין, ספינת הדגל של קופת חולים ההסתדרותית, שגורלה נחרץ ורק מעטים בעירנו עוד זוכרים אותה
גיורא יצא ממרפאת פרוז'ינין של קופת חולים כללית ברגליים קצת כושלות. בבדיקת הקיבה שעבר זה עתה נאלץ לבלוע חומר מגונה הקרוי בַּריום, והרגיש כאילו מישהו ביצע בו מעשה אונס. האחות החמודה שעבדה ברנטגן למדה איתו בכיתה. תמיד אהב את חיוכה הקורן, והמבטא רוסי הכבד הוסיף לה לווית חן והמון סקס-אפיל. סווטלנה הבינה זאת היטב אבל התייחסה אליו כאל ילד חמוד וקצת קטן עליה. הבריום תמיד גרם לו להקאה רבתי, אבל הפעם התאפק בכל כוחו. הוא יצא מהמעבדה בתחושה, שצבע פניו הפך לירוק. סווטלנה שיצאה אחריו חיבקה אותו מאחור, ועזרה לו להתאושש. עתה היה גיורא מוכן ומזומן לעבור עשר בדיקות בריום, ובלבד שסווטלנה תידבק אליו בחושניות עדינה. הוא בקושי רב הגיע עד שער המרפאה, ורק אז נרגע.
מרפאה אחרת של אותה קופה (מקור)
ממעבדת בדיקות הדם בקעו גניחות ואפילו צעקות. גיורא הבין מיד במה המדובר. האחות שם הייתה קשישה, ידיה קצת רעדו, ובכל מוסד אחר היו מוציאים אותה לגמלאות. היא עצמה נחשבה למוסד, ואיש לא ידע את גילה המדויק. היו שהתלוצצו שגם מינה איננו ברור די הצורך אם לשפוט לפי קולה העבה וצורת גופה. גיורא זכר אותה מילדות. תמיד חשב שהיא אחות טובה ומסורה מאוד לחולים אבל עם השנים נעלם המגע הקל שלה בזריקות, ושקיעות הדם הניבו כמויות גדולות של דם, עד שחדרה נראה לעתים כמו משחטת קצבים. מנהל הסניף הוזעק לחדרה של האחות, אבל לא נזף בה. רק "בירר" בעדינות מה בדיוק קרה. גיורא לא התעכב עוד. הוא הבין שהאחות לא תשרוד בסניף לזמן רב, ולא שמח כלל לאידה. עוד אבן דרך מילדותו מתמוטטת עתה לנגד עיניו. בעוד כמה שנים, אולי אפילו חודשים, יהרסו גם את פרוז'ינין.
הסנטימנט שלו למִרפאה המכוערת היה עמוק. הוא בילה שם חודשים ארוכים בהמתנה לא הכי חיונית לרופא אף אוזן וגרון, ובינתיים בלע ספרים מצוינים ששאל בספריית הפועלים. הרופא שלו שוחח עימו לעתים על תומאס מאן, הסופר הגרמני שהיה חביב במיוחד על גיורא. הרופא עלה מבולגריה והעריץ את מאן כ"סופר אנטי פשיסטי". גיורא חשב שמאן הוא גם הומניסט גדול, והאמין שלתיאוריו אין מתחרים בספרות. קרובת משפחה שעבדה בפרוז'ינין הבחינה שהוא מסתובב במרפאה יתר על המידה, הלשינה לאִמו אבל הסקנדל שפרץ היה מזערי. אמו כבר הבינה שהספרים הרבה יותר חשובים לבנה מאשר בית הספר. אביו אפילו לא הקשיב לדיווח של אמו בדבר ההשתמטות מבית הספר, אבל בכל זאת הואיל להנפיק איזה דבר גינוי רופף, שלא היה בו כדי למנוע את ההסתופפות של גיורא בפרוז'ינין. למחרת הגיע אביו הביתה מוקדם מן הרגיל ואמר לגיורא שאין לו שום סיבה לשבת שעות במקום "מלא חיידקים". "אתה יכול לקרוא ספרים בחדרך", אמר אביו, ובכך איבדה פרוז'ינין את מקומה כעיר מקלט וחזרה להיות מרפאה לכל דבר ועניין.
מצבו הרפואי אילץ אותו לחזור לפרוז'ינין מפעם לפעם, והמקום די התחבב עליו. לא היה שום דבר "ירושלמי טיפוסי" במרפאה. סתם בניין מבטון שקבלניו הצליחו איכשהו לעקוף את האיסור על בתים כאלה, בעיקר במרכז העיר. בפנים היה קצת חשוך, אבל דווקא האפלה קסמה לגיורא. גם אחרי הצבא המשיך להופיע שם. לעתים פגש חברים מהתנועה או מבית הספר, או חברים של הוריו מההסתדרות או מהמפלגה. גם כשהתחיל לטפח טינה נגד מפא"י וראשיה, עדיין הרגיש שייך למקום. כמה מחבריו ערקו מה"כללית", ועברו לקופת חולים מכבי ואפילו לקופת חולים לאומית. עברו הימים שגיורא נהג למחות נגד נטישת הקופה הכללית על ידי כה רבים מבני דורו. הוא הבין שהרוח נושבת עתה למקומות אחרים לגמרי. כאשר העיר לחברו הטוב שקופת החולים הכללית מקיימת מרפאות גם במקומות נידחים בערי פיתוח ובמגזר הערבי, החבר אמר לו שהוא נהיה "חוֹני המעגל". גיורא לא נעלב. הוא לא רצה להודות שחוני המעגל תמיד קסם לו בשל מוזרותו ועקשנותו. הוא האמין שרק ירושלמים כמוהו מסוגלים לאהוד את חוני, ובחלומותיו ראה את עצמו ניצב במעגל שגיבורו צייר בחול, ועומד לצדו מול קריאות הגנאי של האספסוף העירוני. תרחישים כאלה שיחקו תפקיד נכבד לא רק בחלומותיו של גיורא אלא גם באידיאולוגיה שלו. "הרוב איננו בהכרח צודק", נהג לומר, "ולי יש דרך משלי".
אביו אמנם קרא לו "גיורא בעל החלומות", אבל הבן חש שהאב דווקא מעריך מאוד את עיקשותו ואת נכונותו לעמוד על דעתו בכל מחיר. האב חשש לעתידו של גיורא. לא כולם יקבלו אותו כפי שהוא רוצה, שינן לעצמו, ופלט סוג של אנחה מיוחדת, שנשמעה יותר כמו יידיש מאשר עברית. גיורא ירש מאביו את הערכתו לעיקשים, וקיווה שהקונפורמיזם שפקד את רוב חבריו מהתנועה ומבית הספר לא יחלחל גם אליו. גיורא שמע כבר לפני כמה שנים שיש כוונה להרוס את מרפאת פרוז'ינין לטובת יזם כזה או אחר. זה נשמע לו רעיון מאוס ומחפיר, אבל כאשר חיפש בני ברית למחאה אפקטיבית כלשהי, לא מצא. גיורא נאם באסיפה של השמאל ליד "המשביר" ותקף את ראשי ההסתדרות שמוכרים נכסים של תנועת הפועלים בעבור חופן דולרים. היו קצת צחוקים בקהל אבל רוב הנאספים גילו אדישות תהומית, כמעט מעליבה. גיורא הבין שאפילו את חוני המעגל שלו הם היו הודפים מן הבמה. היו גם צעקות בסגנון "בגין לשלטון". הוא הבין שלא יוכל להציל את עירו ירושלים, לא באמצעות נאומים מפוצצים ולא דרך מאמרים מנומקים היטב. אין בקהל יותר מעשרה בני אדם שמבינים שהמסר החברתי נוגע גם להם.
גיורא ירד מהבמה המאולתרת, והתעלם גם מהקללות וגם מהשבחים המעטים שקיבל מחבריו. אחד מאנשי המרכז בתנועתו הטיח בפניו שהוא איננו מכיר את המציאות החדשה בעיר: "איבדתם את כל הנכסים, ואפילו הפועל מתחילה לפגר אחרי בית"ר". לא היה טעם להתווכח, מה גם שהנודניק צדק. כדרכו התבונן גיורא רחוק מעבר לקהל, שנראה לו באותו רגע גס ומכוער. הוא עלה על קו 4 לכיוון קטמון, ונשם לרווחה כאשר האוטובוס חלף לו על פני בית הספר "הכרמלי" בעמק רפאים. "איך הייתה האסיפה?" שאל אותו בטלפון חברו ח"כ מאיר פעיל. גיורא רק נאנח ופעיל אמר: "אל תדאג, גיורא, יהיה יותר גרוע".
- פורסם בכל העיר, 2 ספטמבר 2016
