קטע מתוך הספר "כדורגל שייך לאוהדים! מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים":
זה למעלה מעשור, מאז הופעת השלט "מייצגים את הפועל ולא את ישראל" בהפועל תל אביב היה נדמה שמדובר בקול דומיננטי מוסכם בין האוהדים, אף שהיה ידוע שישנם מסתייגים ומתנגדים. שנים רבות נמנעו המתנגדים למסרים הגלומים בשלט מלהשמיע את קולם, למעט הודעות נדירות ומאופקות בפורום. ואולם בעונת המשחקים 2014-2013 החל להישמע ביציעים קול פטריוטי-לאומי: "מייצגים את הפועל תחת דגל ישראל" — כך נכתב בשלט שנתלה ביציע האדום במשחק נגד מכבי חיפה במארס 2014. בתחתית השלט, כמעין חתימה, נכתב: "שער 7, הרוב השפוי", ומתחתיו נתלה דגל ישראל. השלט מציע תשובת-נגד לשלט "מייצגים את הפועל ולא את ישראל", שנתלה כבדרך קבע בשער חמש. החתימה "שער 7, הרוב השפוי" מציגה את אוהדי שער חמש כלא-שפויים ולפיכך, כמחזיקים בדעת מיעוט.
"מייצגים את הפועל ולא את ישראל", שלט של אוהדי הפועל תל אביב (מקור)
בימים שלאחר הופעת השלט במשחק נגד חיפה, בחרה הנהלת הקבוצה להבליט את השלט ברשתות החברתיות (פייסבוק, אינסטגרם). פעולה זו העלתה בקרב מקצת האוהדים חשדות בדבר האפשרות שגורמים בהנהלת המועדון הם האחראים לתליית השלט ביציע. זאת, בעקבות התבטאויות חוזרות ונשנות מצד נציגים בהנהלה הטוענים שהשלט "מייצגים את הפועל ולא את ישראל" מרחיק רוכשים פוטנציאליים מהמועדון. מקריאה בפורום האוהדים ומהראיונות שערכתי עולה כי מרבית האוהדים אינם מקבלים טענה זו של ההנהלה ורואים בה התנערות מאחריות וניסיון להעברת האחריות לאוהדים, ואף להאשימם. עם זאת, מקצת האוהדים מכירים בכך שייתכן שהשלט מרחיק רוכשים פוטנציאליים, אבל אינם רואים בכך דבר פסול בהכרח, ומעדיפים זאת על פני האפשרות ש"ינסו למכור מכבי בדמות הפועל." את העמדה הזאת סיכם היטב "האדום הצורר" בדיון בשם "אדון צבאן! תלמד אותנו איך להתנהג", שכוון להאשמות ההנהלה (לרבות אחד מנציגיה, בכור צבאן) כלפי הקהל:
"מה שנפלא באשכול הזה [בפורום] זה שהמסקנה העיקרית ממנו היא שאם היינו מכבי ויותר "קונצנזוס ישראלי" היה יותר פשוט למצוא מישהו שישקיע כספים בהפועל. אז תודה, ולא תודה. אני מעדיף להישאר הפועל, להיות מחוץ לקונצנזוס, ולהפסיד להם שלוש פעמים בעונה, מאשר לנסות להיות הם בתקווה שאולי מישהו יתבלבל ויחשוב שאדום זה צהוב והמגל זה מגן דוד […] להיות הפועל זה מה שאנחנו יוצרים בתור קהילה, על הגוונים הרחבים שלה, פוליטית וחברתית. דבר אחד אני יודע על הקהילה הזאת: היא לא תהיה מכבי, גם אם אוהדים שלה יעצמו את עיניים חזק וממש יקוו שזה יקרה"
("האדום הצורר", פורום שדים, 16 בספטמבר 2014).
"האדום הצורר" מעדיף לשלם בהפסד ובחוסר משאבים כספיים של המועדון מאשר לשנות את העור האדום ולשלם מחיר כבד מדי בדמות קבלה בברכה של סמלים המזוהים עם מכבי והקונצנזוס הישראלי. על הדברים האלה מוסיף האוהד ברגר דברים המלווים בכאב ובאירוניה. לפי ברגר, אהדתו להפועל היא משאב הזהות העיקרי שלו, והוא אינו מוכן לשמוע על אפשרות שלפיה הקהילה האדומה תתיישר כלפי חוץ:
"מה קרה? נמאס לכם שמסתלבטים עליכם בצבא, בעבודה או בבית הספר? אני אוהד הפועל לפני שאני ישראלי ויהודי […] כנראה שהפועל קצת פחות חשובה לכם, בטוח פחות חשובה מהרצון להשתייך לקולקטיב. תתחילו לחסוך, שמעתי שהמנויים למכבי סל יקרים לאללה […] לפחות שם שרים את ההמנון לפני כל המשחקים"
(ברגר, פורום שדים, 16 בספטמבר 2014).
בדומה ל"אדום הצורר", ברגר מותח ביקורת על המדינה ויוצר הקבלה בין מכבי לקולקטיב הישראלי-יהודי ולקונצנזוס. לתפיסתו, הפועל, נמצאת בצד האחר של המתרס. עבורו הלאומיות היא חלק מהקולקטיב ומהקונצנזוס ואת כל אלו אינו מוכן לקבל. בנימה אירונית (יש שיאמרו מתנשאת) הוא "שולח למכבי כדורסל" אוהדים המחזיקים בדעה ובסמלים לאומיים, שם יוכלו להיטמע בין רבים.
הקול שתופס את עצמו כ"שפוי", שביקש להפגין גאווה לאומית ביציעים, קיבל ביטוי בולט עוד יותר במחזור הפתיחה של עונת המשחקים 2015-2014, שנפתחה (באיחור) בצל הלחימה בעזה במהלך הקיץ. רגע לפני שהתיישבתי במקום הקבוע שלי במעלה שער שבע, נגלו בפניי חמישה דגלי ישראל תלויים על הגדר. סקירה מהירה של שאר היציעים גילתה לפחות שני דגלים נוספים ביציע ואפילו אחד בשער חמש. סקרן בנוגע למניע של תולי הדגלים, פתחתי עם אחד מהם בשיחה שארכה כרבע שעה. לדבריו ,המתובלים בקללות, הסיבה העיקרית לתלייה הייתה "המטומטמים מ[שער] חמש שתולים את השלט המסריח שלהם, ויוצרים לנו תדמית של חרא". סוגיית התדמית הפוליטית של הקבוצה והאוהדים חזרה ועלתה בשיחה, אבל כששאלתי מדוע במשך שלוש עשרה שנים השלט לא הפריע ודווקא עכשיו כן, התשובה שלו עסקה בלחימה בעזה: "בכל מקום בעולם אוהדים מניפים את דגל המדינה אחרי מלחמה. כולנו יהודים, והמשתמטים מ[שער] חמש לא ישנו את זה". כשהזכרתי לאותו אוהד שלא כל אוהדי הפועל יהודים, הוא נאלם דום. חברו שעמד לידו, השמיע גישה מפויסת יותר וקונפליקטואלית פחות: "כולנו אוהדי הפועל, [ב]פעם הבאה נביא דגלים אדומים". ואכן ,במשחק הבא נתלה דגל הפועל האדום בין דגלי ישראל.
האזכור של סוגיית ההשתמטות מצה"ל והדיבור התכוף על התדמית מלמדים כי האוהד שתלה את דגלי ישראל ואחרים המחזיקים בדעותיו מעוניינים לשנות את התדמית השלילית של אוהדי הפועל כלא-נאמנים למדינה. לשיטתו, מקור התדמית השלילית היא בשלט "מייצגים את הפועל ולא את ישראל". עקב הייחוס הגורף של דעות פוליטיות המוגדרות שמאלניות ואפילו שמאלניות-קיצוניות לאוהדי הפועל, הם זוכים לכינוי הגנאי הגורף "משתמטים". כינוי זה כורך בין העמדה הפוליטית והחברתית של האוהדים לבין הפרת התרומה ללאום במסגרת השרות הצבאי .
בשני משחקי הבית הבאים, לאחר המאורעות שליוו את מחזור הפתיחה, ובעקבות פעילות ברשתות החברתיות, נדמה שהתופעה של "חזרה ללאומיות מופגנת" הלכה והתרחבה: יותר ויותר דגלי ישראל החלו לצוץ ביציעי הפועל. פרקטיקה זו כוונה בעיקר פנימה, כלפי האוהדים משער חמש (אלו ש"לא מייצגים את ישראל"), אך גם כלפי חוץ — התקשורת, תורמים פוטנציאליים, ואוהדי קבוצות אחרות.
עבורי כאוהד-אתנוגרף סימנו האירועים האחרונים בסתיו 2014 סגירת מעגל, שאינני יודע אם ייפתח שוב וכיצד: במרס 2002 הייתי מוקף בדגלי ישראל ביציע במילאנו כשסביבי אלפי אנשים שאינם אוהדי הפועל שרים את "התקווה". בשנים הבאות, מרבית האוהדים בבלומפילד שרו במקהלה "לא מייצגים את ישראל", וסירבו לתלות את דגלי הלאום. לאחרונה חזיתי בדגל בשער שבע ומולו עשרות אוהדים מתגודדים כדי לצלם אותו, כשברקע נשמעות מחיאות כפיים רמות, לצד קריאות "בוז" של אוהדים בודדים.
נדמה שכיום אנו עדים לתזוזה ביחסי הכוח בין הקולות השונים בקהילת אוהדי הפועל. הדומיננטיות של אלו שמאתגרים את הזהות הלאומית מתערערת בעקבות תמורות בהקשר המקרו–פוליטי והחברתי (חוקים לאומיים ואנטי-דמוקרטים, "עליהום" ציבורי על המתנגדים לפטריוטיזם וכדומה), שהרי להיבט זה, בד בבד עם היבטים אחרים — כלכלי, דתי וכד' — נודעת השפעה על המתרחש בשדה האהדה. במצבי משבר נשמע חזק יותר קולן של הקבוצות השותקות/מושתקות, שבעתות של הצלחה בספורט חיו בשלום עם השלט "לא מייצגים את ישראל". יתר על כן, הלחימה בעזה, שלוותה בפטריוטיות חריפה, ערערה את העמדה המתבדלת בקרב רבים ששייכו את עצמם לשמאל הישראלי, כולל מקצת אוהדי הפועל. המצב, שנראה, נשמע והתפרש כסכנה קיומית, מאפשר לקול הלאומי-פטריוטי להרים את ראשו גם במובלעות, כולל יציעי הפועל שלא היו מנת חלקו קודם לכן.
אמנם האקלים הא-לאומי והאנטי-לאומי שלט ביציעים מאז תחילת שנות האלפיים, אך נראה שכיום מתרחש תהליך הפוך שבו מתחזק קולם של המתנגדים לעמדה המתגרשת מלאומיות. לאורך זמן רב היריבות עם מכבי ובית"ר יצרה חזית אחידה לכאורה של הקהל ההטרוגני בהפועל, אבל מתחת למטריית האחדות מצטופפות עמדות והשקפות עולם שונות שמתבטאות במועדים ובהקשרים שונים. ההיחלשות המקצועית, לצד היחלשות השמאל והתחזקות הלאומיות בישראל, מפלגות את קהילת האוהדים וחושפות את ההטרוגניות שהייתה בה מאז ומתמיד. בינתיים, כל צד מתבצר בעמדתו. דווקא האירועים האחרונים הם שמדגישים את הייחודיות, אך גם את הזמניות של הרחקת הלאומיות בקרב קהילת אוהדי הפועל, שנמשכה זמן כה רב. בד בבד, בשונה מהזהות הלאומית שנמצאת במשא ומתן מתמשך, הזהות העירונית-מקומית מתקרקעת ואף מרחיבה את אחיזתה באופן יציב ומתמשך.
- מתוך הספר "כדורגל שייך לאוהדים! מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים", בהוצאת "רסלינג" ובעריכת פרופ' תמר רפופורט. ב15/9 יתקיים דיון, בהשתתפות עורכת הספר רפופורט, העיתונאי חיים ברעם ופעיל הנמנה עם מייסדי הקבוצה, אדם אמוראי.
