נתחיל מהנתונים. כמות ה-CO2 באטמוספרה הגיעה ל-400 יחידות למיליון (ppm), הרבה מעל הרף העליון של ppm350, לחיים ברי קיימא שקבע ד״ר ג׳יימס הנסן, המומחה העולמי לאקלים. שנת 2016 הייתה השנה החמה ביותר מאז שהחלו לאסוף נתוני אקלים, שוברת את השיא הקודם של שנת 2015, שבתורה שברה את השיא של שנת 2014, וכך הלאה. ככל שכדור הארץ מתחמם, כך גם נמסים הקטבים, ואיתם נעלם ״המזגן״ הגלובלי ששומר על טמפרטורת האוויר והאוקיינוסים, וקצב ההתחממות הולך ומואץ. התחממות מי האוקיינוס גורמת לסופות ענק הפוקדות את חופי צפון ומרכז אמריקה, דרום מזרח אסיה, ואת איי האוקיינוס השקט. התמוססות הקרחונים מעלה את גובה פני המים ומאיימת על קיומם של איים וערים לאורך חופי האוקיינוסים. באזורים אחרים מעמיק השרב ומאיים על מקורות המזון של אוכלוסיות ביבשות אפריקה ואסיה, ועם הרעב באה הגירה של אלפים. בנוסף, השרב והיובש גורמים לשריפות ענק ביערות העד כמו גם באוסטרליה ובקליפורניה. ההתחממות גם מעודדת אוכלוסיות טפילים ופתוגנים המביאות איתם מחלות חדשות, ואלו יגזלו בוודאי משאבים נוספים ממערכות בריאות שגם כך אינן מתוקצבות במידה מספקת. וכל זאת בגלל שאנחנו מתעקשים להמשיך ולהשתמש בדלקי מאובנים, מתעקשים לאכול בשר בקר, ומתעקשים לגזום את יערות העד.
כרזת תמיכה בצ'אבס על גבי מגדל של חברת "פטרוליאום דה וונצואלה", 2013 (מקור)
לפי איינשטיין, ההגדרה של אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות אחרות. אין ספק, המין האנושי מטורף.
אבל אם קל להמשיך ולטמון את הראש בחול ולדמיין שמדובר בעתיד הרחוק, או אולי אנו חשים חסרי אונים אל מול גודל האסון הממשמש ובא, שווה אולי לבחון את התוצאות קצרות הטווח – אולי זה יניע אזרחים ופוליטיקאים משמאל ליישם מדיניות אנרגיה שפויה.
מקרה בוחן מספר 1: ונצואלה. השמאל אהב את הוגו צ׳אבס עד דמעות. צ׳ה גווארה המודרני רק בלי הקטע של חיסול וכריתת הידיים. צ׳אבס הנהיג את עניי עמו, נתן להם קול, ובמידה רבה חילץ אותם מעוני מרוד ומבערות. איך? הוא מכר הרבה נפט. המהפכה הבוליבריאנית השתמשה בעתודות חברת הנפט הלאומית – פטרולאוס דה ונצואלה – כדי לבנות דיור בר השגה, וליצור מערכות חינוך, בריאות ורווחה. מה שלא עשו זה לתכנן לעתיד. מבלי להתייחס כרגע למשמעות ההרסנית של שימוש בלתי פוסק בדלקי מאובנים, צ'אבס צריך היה לתכנן לקראת האפשרות שמחירי הנפט לא יישארו גבוהים לעד. מקור ההכנסות הכמעט בלעדי לכלכלה הוונצואלית היה (ונשאר) ייצוא נפט, וצניחת מחיר הנפט העולמי הביא לירידה של כ-70% בהכנסות המדינה, ולקריסת הכלכלה. כמובן שלא עזרו אויבי הצ׳אביסטס מבית ומחוץ, אך אם כל הרצון הטוב כלפי המהפכה הבוליבריאנית, מנהיגיה (כמו מנהיגים רבים במדינות אחרות בעולם) סבלו ועודם סובלים מאותו קוצר רואי ומאותו טירוף אשר גורמים להם לשוב ולהשקיע באופן חסר מעוף וקצר רואי בדלקי מאובנים. נכון להיום, קשה לראות את נשיא וונצואלה ניקולס מדורו – שירש את צ׳אבס ב-2013 – שורד את הלחץ הגובר על ממשלתו. ועם נפילתו יפורקו מן הסתם גם המוסדות שחילצו מאות אלפים מעוני, והשלטון יחזור להיות ריכוזי ומושחת במידה הראויה לטעמה של האימפריה מצפון.
מקרה בוחן מספר 2: ברזיל. השבוע הודחה דילמה רוסף מהנשיאות במהלך שלכל הדעות היה לא חוקתי, ואולי אף נפשע. כמו בוונצואלה, המשמעות הפוליטית-חברתית היא חזרתם לשלטון של פוליטיקאים ניאוליברלים, שיפרקו תכניות חברתיות שמחלצים מאות אלפים מעוני, כגון הקצבה למשפחות עניות (בולסה פמיליה), והעלאת שכר המינימום, שהורידו את שיעור העוני בכ-28%. הכלכלה הברזילאית אמנם לא התבססה אך ורק על נפט, אבל נפט היה רכיב מרכזי בה. ב-2006 וב-2008 חברת הנפט הלאומית, פטרולאו ברזילירו (או פטרוברז) הכריזה על תגליות של מאגרי נפט ענקיים שהפכו את ברזיל, בן-לילה, לאחת ממעצמות הנפט בעולם. ב-2008 ברזיל הייתה ״ילדת הפלא הכלכלי״, עדות לכאורה שמדיניות פופוליסטית מתונה, או ״כלכלה מעורבת״, יכולה להצליח. בזכות הצמיחה חסרת התקדים בברזיל הצליח לואיס אגנסיו לולה דה סילבה – מנהיגה הקודם של מפלגת הפועלים (כנראה גם מושחת) – לשכנע את הקהילה הבינלאומית שברזיל יכולה לארח גם את גביע העולם בכדורגל וגם את האולימפיאדה בהפרש של כשנה וחצי, דבר ששום מדינה אחרת לא עשתה מעולם. אבל כשמחירי הנפט התחילו לצנוח, כך גם צנחה הכלכלה הברזילאית. ב-2015 הצטמקה הכלכלה ב-3.5%, והיא צפויה להצטמקות נוספת בסדר גודל דומה בשנה זו. אבל את המונדיאל ואת האולימפיאדה אי אפשר היה לבטל, וכך תקציבים שהיו דרושים לתוכניות חברתיות הופנו לטובת אצטדיונים, בריכות שחיה, וכפר אולימפי חסרי תכלית.
בשני מקרים אלו, ונצואלה וברזיל, היו לממשלי השמאל הישגים משמעותיים בתחום החברה והכלכלה. העובדה שמדינות אלה סובלות כעת ממשברים כלכליים איננה סיבה להוקיע את כל השיטה, הרי משברים כלכליים יש גם בכלכלת רווחה או בכלכלה הניאו-ליברלית. אבל תנועות השמאל, תנועות הפועלים, צריכות ללמוד מטעויות. וטעות מרכזית היא – להערכתי – ביסוס הכלכלה על שווקים הבינלאומיים של דלקי מאובנים וסחורות, מבלי לבנות חוסן כלכלי מבית. מעבר לכך שמדיניות זו הינה קצרת רואי בהקשר של שינוי אקלים, התעשיות של הפקת דלקי מאובנים ומוצרי הלוואי שלהם גורמות נזק בלתי הפיך לסביבה ולאנשים החיים בסביבתן, ובעיקר יוצרת תלות במקור אנרגיה בלתי אמין, ומקור הכנסה לא יציב. חברה פרוגרסיבית צריכה חזון של כלכלה ברת קיימא, שיכולה לתחזק את עצמה ברמה המקומית, ושאינה נמדדת במונחי הקפיטליזם של צמיחה בלתי פוסקת.
ובישראל ראוי שהשמאל האמיתי יעלה על נס את ״ההתנתקות מדלקי מאובנים״. צריך לאמץ את גישת ה-keep it in the ground, ולהפסיק את פיתוח ״תמר״, ״כריש״, ״לוויתן״ וכיוצא באלו, שרק מרפד את כיסיהם של קומץ טייקונים על חשבון משלמת המיסים. צריך שינוי תפיסה משמעותי לגבי תשתיות – אם זה הפניית משאבים לפיתוח אנרגיות חלופיות, חילוץ התחבורה הציבורית מהפקקים על ידי סגירת נתיבים עירוניים ובינעירוניים לרכבים פרטיים, או זה עידוד מיקרו-כלכלה בערים ובכפרים להנגשת תעסוקה ומקורות אנרגיה ברמה המקומית. אפשר יהיה – למשל – לשחרר את התלות של עזה בחשמל הישראלי, אם תהיינה בעזה תחנות רוח או תחנות סולריות – הרי רוח ושמש יש בשפע. והפריפריה תפסיק להיות פריפריה ותהייה המרכז של עצמה. בקיצור – אין צדק חברתי ללא צדק סביבתי, כי תמיד הראשונים לסבול מנזקי שינויי האקלים יהיו החלשים.
