פמיניזם ודת בסקנדינביה
ספירה נוספת, בה פועל "הפמיניזם המדינתי" במדינות סקנדינביה, היא הספירה הדתית. במרבית מדינות סקנדינביה הדת והמדינה לא הופרדו לאורך כל המאה ה-20 (בדנמרק ובנורבגיה, אין הפרדה בין הדת למדינה עד ימינו, ובשבדיה הפרדה כזו התרחשה בשנת 2000 בלבד. יוצאת הדופן, היא פינלנד, בה הפרדה בין דת למדינה התרחשה כבר בשנת 1923). כיוון שזה היה המצב, והכנסייה הייתה כפופה באופן רשמי למדינה, יכלה האחרונה, לכפות חוקים של שוויון מגדרי על הראשונה, ולקדם את תפיסת ה"מדינה הידידותית לנשים", בספירה הדתית.
בדנמרק תפקיד שר הדתות, הוא תפקיד שמאיישות אותו נשים לרוב, ובמסגרת תפקידן הן מפקחות שלא מתרחשת אפליה מגדרית במסגרת הכנסייה. בודיל קוך (Bodil Koch) מונתה בשנים 1950-1953, 1966,לאישה הראשונה בעולם שמשרתת כשרת הדתות. מאז קוך ועד היום, שירתו בדנמרק, תשע נשים שונות בתפקיד זה.
בשנת 1948, קבעה מדינת דנמרק, שנשים יכולות להתמנות לכמרות. שבדיה, הלכה בעקבותיה, וקבעה חוק זה בשנת 1958. אחריה, קבעה זאת נורבגיה, בשנת 1961, ואחרונה, לחוקק חוק שקובע שוויון מגדרי במינוי לאנשי דת, היא פינלנד, שקבעה זאת בשנת 1987 (הפרדת הדת מהמדינה בפינלנד, הקשתה עליה, לקבוע עיקרון של שוויון מגדרי עבור הכנסייה). רק לשם השוואה, הכנסייה של אנגליה, אישרה לנשים לשרת ככמרות, רק בשנת 1992. נשים במדינות סקנדינביה מונו לכמרות כמעט באופן מידי. מספר הנשים שמשרתות ככמרות, במדינות סקנדינביה, הולך וגדל בהתמדה. בשבדיה בין השנים 1998 ל-2008, 588 נשים לעומת 331 גברים בלבד, נרשמו ללימודי כמורה. זאת כאשר, בשנת 2001, שליש מהכמרים המכהנים בשבדיה, כבר היו נשים.
משנות ה-90, החלו נשים לשמש בתור בישופיות במדינות סקנדינביות שונות. בהלסינקי, בירת פינלנד, משנת 2010 ועד ימינו, מתפקדת אירייה אסקולה (Irja Askola) כבישופית של הדיוקזה (המונח הדתי עבור מחוז). בשנת 2006, נורבגיה הפכה למדינה הראשונה בעולם, בה שתי בישופיות מונו אחת אחרי השנייה, לאותה דיוקזה (במחוז האמאר, מונתה בישופית בשנת 1993, והיא הוחלפה ע"י בישופית אחרת, בשנת 2006).
משנת 2006, מונתה הלגה הוגלנד ביפוגליין (Helga Haugland Byfuglien) לבישופית הראשית של נורבגיה, ובכך הפכה לראש הדת בנורבגיה. בשבדיה, משנת 2014 משמשת אנטייה ג'קלן (Antje Jackelen) בתור הארכיבישופית (אשת הדת הראשית) של שבדיה (היא מונתה לתפקיד זה בשנת 2013 ונבחרה אליו בשנת 2014).
המקרה יוצא הדופן ביותר, התרחש בדיוקזת שטוקהולם שבשבדיה. בשנת 2009, התקיימו בחירות למינוי בישוף לדיוקזה, לאחר שהבישופית קרולין קרוק (Caroline Krook) שמונתה לתפקיד זה, בשנת 1998, פרשה מתפקידה (מאז הפרדת הדת מהמדינה בשבדיה, נבחרים הבישופים של הדיוקזות, ע"י קהל מאמיניהם). לתפקיד נבחרה אווה ברון (Eva Brunne), אשר הינה לסבית מוצהרת, שנישאה בנישואין אזרחיים, עם בת זוגה, אשר הינה אשת כמורה גם כן. אנשי דת רבים ממדינות אחרות, כגון ראש הדת באנגליה הארכיבישוף מקנטרברי ונציגים מהפדרציה הלותרנית העולמית, סירבו להגיע לטקס המינוי.
ייתכן שהסיבה ש"הפמיניזם המדינתי" במדינות סקנדינביה, מצליח לכפות שוויון מגדרי על הכנסייה, נובעת מחולשת הדת במדינות אלו. מחקרים שנערכו מצאו שמדינות סקנדינביה הן כיום מהמדינות החילוניות ביותר בעולם, והרגש הדתי בקרב אזרחיהן חלש יותר מאשר ברוב המדינות. אולם, מצב זה לא תמיד היה כך. עוד בתחילת המאה ה-20, היו מדינות אלו שמרניות ומסורתיות, והדת הייתה גורם מלכד בקרב קהילות רבות במדינות אלו.
השאלה המתבקשת היא מדוע האלמנט הדתי כיום במדינות אלו חלש יותר? מדוע אלמנט זה חזק יותר בארה"ב? התשובה לשאלה זו נעוצה במדיניותן הכלכלית. החוקרים דניאל חן (Daniel Chen) וג'ו ת'ורי לינד (Jo Thori Lind) מצאו במחקרם שקיים קשר בין מדיניות כלכלית פיסקלית שמרנית (כלומר, מדיניות קפיטליסטית ניאו-ליברלית), לבין רגש דתי חזק. לפי מחקרם, קיים קשר בין שמרנות פיסקלית לשמרנות חברתית. מדינות רווחה נרחבות נוטות להיות פחות דתיות.
החוקרים אנתוני גיל (Anthony Gill) ואריק לונדסגארד (Erik Lundsgaarde) מצאו במחקרם שככל שמדינה מוציאה יותר כאחוז מהתמ"ג על רווחה, כך תושביה פחות דתיים. הסיבות לכך הן מגוונות. כך לדוגמה, טוענים חן ולינד, שאחת הסיבות העיקריות להצלחתה של דת בחברה מסוימת, היא מוסד הצדקה, שקיים במרבית הדתות. לגרסתם, מדינת הרווחה מכרסמת ופוגעת בנחיצותו של מוסד זה. ככל שמדינת הרווחה גדולה ומקיפה יותר, כך פחות אזרחים תלויים במוסדות הדתיים.
החוקר תומאס ריס (Thomas Rees), סבור שאנשים פונים לדת למטרה של נחמה פסיכולוגית. מדינות בעלות אי שוויון כלכלי גדול יותר לגרסתו, נוטות להיות מדינות לחוצות יותר, בעלות קשיים רבים יותר. כך לדוגמה, לטענתו, למדינות אלו שיעורי רצח, תמותת תינוקות והריונות לא רצויים של בני נוער, גבוהים יותר מהשיעורים המקבילים במדינות בעלות שוויון כלכלי גבוה. מדינות רווחה, מספקות ביטחון נפשי ופסיכולוגי רב יותר לתושביהם, אשר חוששים פחות מעוני, מחלות וכו', ולכן פחות פונים לדת.
חוקרים רבים מצאו קשר חיובי בין אי שוויון כלכלי לחוזק הרגש הדתי. במחקרם שערך השוואה בינלאומית בין מדינות, מצאו טובין גרנט (Tobin Grant), פרד סולט (Fred Solt) ופיל הייבל (Phil Habel) קשר בין מדינות בעלות אי שוויון כלכלי גבוה לבין רמת הדתיות באותה מדינה. יתרה מכך, הם מצאו קשר שכזה גם בתוך המדינות השונות בארה"ב עצמה (מדינות שבהן אי השוויון היה גבוה יותר גם נטו להיות דתיות יותר ולהפך).
הסבר נוסף, שלעניות דעתי, יכול להסביר את הרגש הדתי הנמוך יותר במדינות רווחה מפותחות, הוא שבני-אדם זקוקים להאמין באידאולוגיה או תפיסה רוחנית בעלת מאפיינים מוסריים. בחברה תחרותית וחומרנית, דת יכולה לספק את האידאולוגיה הרוחנית והמוסרית, שחסרה בתפיסות תועלתניות שמהללות תחרות, מאבק ואגואיזם. תפיסות סוציאליסטיות (וביניהן התפיסה הסוציאל-דמוקרטית), מספקות גם הן אידיאל רוחני מוסרי, שמהלל את השוויון, האחווה ושיתוף הפעולה בין בני-האדם, ולכן מסוגלות להחליף את הדת.
הצלחת "הפמיניזם המדינתי" בספירה הדתית, נובעת אם כן, מצד אחד, מהתערבות פעילה של המדינות הסקנדינבית, אבל, מהצד השני, מרגש דתי חלש, שנובע מהמדיניות הכלכלית הסוציאל-דמוקרטית, של מדינות אלו. הסיבה השנייה להצלחת "הפמיניזם המדינתי" בספירה זו, מלמדת אותנו שלעתים למדיניות בתחום מסוים, ישנה השפעה לא צפויה בתחום אחר. כך לדוגמה, מאבק למען הגדלת מדינת הרווחה, עשוי לגרום להחלשת הדת בחברה האמריקנית, ובתורו להצלחה גדולה יותר במאבק למען הזכות להפלה. כיוון, שדתות בכל העולם, נוטות לרוב לשוביניזם, תומכות בתפקידים מוגדרים לכל מין ומתנגדות לתפיסה של שוויון בין גברים לנשים, החלשת הרגש הדתי, באמצעות מדיניות כלכלית שתומכת בהרחבת מדינת הרווחה, היא אינטרס מובהק של פמיניסטיות בכל מקום, ולא רק במדינות סקנדינביה.
על פמיניזם ומיניות בסקנדינביה
התחום האחרון, בו אדגים את השפעת "הפמיניזם המדינתי" במדינות סקנדינביה, הוא בספירה של המיניות. ספרה זו חשובה ביותר עבור הפמיניסטיות האמריקניות. לצד עיסוק בייצוגים תרבותיים, העיסוק במיניות נשית, הוא התחום המרכזי ביותר, עליו דנות וכותבות ההוגות הפמיניסטיות האמריקניות. אולם, המהפכה המינית, התחילה דווקא במדינות סקנדינביה, ולא בארה"ב. בשנת 1960, טען נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר בלעג, ששבדיה היא מדינה, שהתכונות שמאפיינות אותה הם הסוציאליזם, ההתאבדויות, החטא והעירום. המדינות הסקנדינביות היוו מודל לפתיחות מינית, אותו שאפו הפמיניסטיות האמריקניות לחקות.
חוקר המיניות, אירה רייס (Ira Reiss) הרבה לחקור את ההבדלים ביחס למין בשבדיה לעומת ארה"ב, בשנות ה-60 וה-70. ההבדלים בין שתי המדינות היו עצומים. בסקר שנערך בארה"ב בשנת 1963, 20% בלבד מהנשאלים ענו שיחסי-מין לפני נישואין, מקובלים בתנאים מסוימים. בשנת 1975, אחוז הנשאלים בארה"ב שהסכימו עם הנחה זו עלה ל-70%. במחקר שנערך בשנת 1976, נמצא ש-25% מהנשים האמריקניות, לא קיימו יחסי-מין לפני חתונתן. בשבדיה, לעומת זאת, בסקר שנערך בשנת 1971, נמצא שרק 6-7% סברו, שיש להימנע מיחסי-מין לפני הנישואין. מחקר משנת 1967, מצא שרק 2% מהגברים והנשים בשבדיה, לא קיימו יחסי-מין לפני הנישואין. אחוז זה, אף ירד ל-1%, במחקר שנערך בשנת 1976, במקביל למחקר שנערך בארה"ב.
אחת הסיבות להבדלים ביחס השונה של השבדים והאמריקנים למיניות, נבע מהתערבות פעילה של המדינה השבדית (כמו מדינות סקנדינביות אחרות) בספירה זו. רולנד הנטפורד (Roland Huntford) שחקר את החברה השבדית, טען בספרו הטוטליטרים החדשים (The New Totalitarians), שבניגוד לחברות אחרות, בשבדיה, הממשלה שואפת לשנות את הלך הרוח בספירה המינית, על-ידי התערבות פעילה. לדבריו, כבר בשנת 1942, שר החינוך השבדי, עודד בתי-ספר להקדיש זמן לחינוך מיני. בשנת 1956, הפכה שבדיה למדינה הראשונה בעולם שקבעה שיעורי חינוך מיני, כשיעורי חובה בבתי ספר.
אחת התוצאות של הפתיחות המינית הגבוהה במדינות סקנדינביה, היא שחשיבות הנישואין עבור הנשים במדינות אלו היא קטנה יותר מאשר במדינות אחרות. בדו"ח של האו"ם לשנת 2000 נמצא שהגיל הממוצע לנישואין עבור נשים בארה"ב עומד על 26, לעומתה בשבדיה גיל הנישואין הגבוה ביותר עבור נשים, והוא עומד על 31.8 שנים, באיסלנד על 31.7, בפינלנד 29.6, ובנורבגיה על 28.4. דת לא יכולה לשמש בתור ההסבר היחיד לתופעה זו כיוון שגיל הנישואין הממוצע של נשים בבריטניה, שלא ידועה באדיקות דתית רבה, עומד רק על 26.4. לפי הדו"ח של ה-OECD גיל הנישואין של נשים במדינות אלו הוא הגבוה במערב.
הסטיגמות והדעות הקדומות, שנשים שחיות ביחסים ללא נישואין, סובלות ממנו, הוא קטן יותר במדינות סקנדינביה, מאשר בארה"ב או בבריטניה. יותר מכך, במדינות סקנדינביה, עקב הפתיחות המינית הגדולה, הסטיגמות על נשים שמגדלות ילד ללא נישואין, קטנה יותר מאשר במדינות אחרות. כך לדוגמה, שיעור הילדים שנולדים לזוגות לא נשואים בשבדיה עומד על 56%, והוא השיעור הגבוה בעולם. רוב הילדים הבכורים נולדים בשבדיה לזוגות לא נשואים (לרוב זוגות אלו מתחתנים בהמשך דרכם). שבדיה לא חריגה מבין מדינות סקנדינביה ושיעורי הילדים שנולדים לזוגות לא נשואים הוא הגבוה במערב לפי דו"ח של ה-OECD. אחת הסיבות לאחוזים הגבוהים של זוגות שמגדלים ילדים ללא נישואין היא שכל הזכויות החברתיות והסוציאליות ניתנות לזוגות אלו ומוענקות לילדיהם כשם שהיו ניתנות להם אילו היו נישאים.
אחד הנושאים בו המהפכה המינית חוללה שינוי עצום במדינות סקנדינביה, הוא ביחס להומוסקסואלים וללסביות. בארה"ב, התפתח בשנות ה-70 וה-80, זרם "הפמיניזם הלסבי" שהפך לאחד מהזרמים הפמיניסטים החשובים ביותר של ההגות הפמיניסטית האמריקנית. בשנות ה-90, זרם זה עזר לפתח את "התיאוריה הקווירית", שבמסגרתה פועלות הוגות פמיניסטיות בולטות כמו ג'ודית באטלר וגייל רובין. תיאוריה זו, משמשת את החוקרות הללו לטעון שמגדר הוא תוצר של מופע פרפורמטיבי, ולא של סיבות ביולוגיות מולדות.
אולם, פעם נוספת, התפתחותה של תיאוריה הגותית, בלא כל משען פוליטי ממשי, מונעת ממנה להפוך לכוח חשוב, שבפרותיו ניתן לחזות במציאות הממשית. על אף ש"הפמיניזם הלסבי" ו"התיאוריה הקווירית", התפתחו בארה"ב, מעמד הנשים הלסביות במדינות סקנדינביה עדיף על חברותיהן האמריקניות. בניגוד לפעילות הפמיניסטיות האמריקניות, תיאורית "הפמיניזם המדינתי", מאפשרת לפעילות הפמיניסטיות הסקנדינביות, לקדם את מעמדן של הנשים הלא-הטרוסקסואליות, בצורה טובה יותר, ולשנות באופן יעיל יותר את תפיסת החברה עליהן.
כבר בשנות ה-50, לימדו בשבדיה בשיעורי החינוך המיני, אותם תכנן משרד החינוך השבדי, שיש לקבל נטיות מיניות הומוסקסואליות או לסביות, ושיש להיאבק בדעות הקדומות, מהן סובלים בעלי נטייה מינית שונה. עובדה זו, אינה מפתיעה, לנוכח העובדה שהאיסורים החוקיים בכל הנוגע לחיים הומוסקסואליים או לסביים, הוסרו לחלוטין בשבדיה, כבר בשנת 1944. שבדיה היא לא המדינה הסקנדינבית הראשונה, שהתירה בחוק יחסים לא הטרוסקסואלים. דנמרק, ביטלה כל איסור חוקי על יחסים כאלו כבר בשנת 1933, ואיסלנד בשנת 1940.
בנורבגיה, החליטה הממשלה בשנת 2010, שיש ללמד ילדים לקבל נטייה מינית שונה, עוד לפני שהם מגיעים לבתי-הספר, ולכן קבעה שיש לספר לילדים בגנים, סיפורים על משפחות שונות שבהן שני אבות או שתי אימהות. הממשלה אף פתחה קורסי השתלמות לאנשי חינוך בגיל הרך ובגילאי בתי-ספר, בהם ילמדו כיצד לדבר עם הילדים על נטיות מיניות שונות, וכיצד לטפל במקרים של בריונות על רקע זהות מינית.
בשנת 1972, הפכה שבדיה למדינה הראשונה בעולם, שמתירה מבחינה חוקית ניתוח לשינוי מין, ואף מימנה טיפול הורמונלי שיסופק חינם למנותחים.
מדינות סקנדינביה הן חלוצות בכל הנוגע לנישואין בין בני-זוג מאותו מין. בשנת 1989, נקבע בדנמרק לראשונה בעולם, חוק שמאפשר נישואין אזרחיים לבני-זוג מאותו המין. נורבגיה, הפכה למדינה השנייה בעולם שאפשרה נישואין כאלו בשנת 1993, אחריה אפשרה זאת שבדיה בשנת 1995 (הבישופית אווה ברון, האחראית על אזור [דיוקזה] שטוקהולם התחתנה בחתונה אזרחית עם בת-זוגה), איסלנד בשנת 1996 ופינלנד בשנת 2002.
בשנת 2009, נקבע בנורבגיה תחילה ואחר-כך בהמשך השנה גם בשבדיה, שבני-זוג מאותו מין יכולים להתחתן בחתונה דתית בכנסיות. ראשי הכנסיות והבישופים, הסכימו ונתנו את ברכתם לעריכת טקס דתי לנישואין עבור זוגות מאותו מין. בשנת 2010, הצטרפה אליהן גם איסלנד בהסכמתה לטקס נישואין דתי, עבור זוגות מאותו מין. דנמרק אישרה נישואין דתיים בכנסיה בשנת 2012, לאחר שראשי הכנסייה הדנית, הסכימו לטקסים אלו. יוהנה סיגורדרדוטיר, ראש ממשלת איסלנד, אשר הינה ראש הממשלה הראשונה בעולם שהצהירה על נטייתה המינית הלסבית באופן גלוי, התחתנה בנישואין דתיים עם בת-זוגתה, בשנת 2010.
לצד העובדה שהפתיחות המינית במדינות סקנדינביה גבוהה, נעשה מאמץ מצדן למנוע אלימות מינית. שבדיה לדוגמה, הייתה מדינה הראשונה בעולם שחוקקה בשנת 1965, חוק שקבע שמין בכפייה במסגרת נישואין, יוגדר גם הוא כאונס.
שבדיה חוקקה בשנת 1999 חוק מהפכני, שקבע שקניית שירותי מין היא עבירה פלילית. על-פי חוק זה, הלקוח והסרסור יואשמו בעבירה פלילית על מעשיהם, אך לא העובדת בתעשיית המין, לה ימומן שיקום מטעם המדינה. נורבגיה ואיסלנד הלכו בעקבות שבדיה, וחוקקו חוקים דומים בשנת 2009. חוקים אלו נחקקו, בעקבות לחץ של פעילות פמיניסטיות, על מפלגות השמאל השונות, לפעול להפסקת האלימות המינית. אחת החוקרות החשובות ביותר שהשפיעו על החקיקה הייתה החוקרת השבדית שנולדה בנורבגיה, אווה לונדגרן (Eva Lundgren), אשר מחקריה על אלימות מינית כנגד נשים השפיעו רבות על ניסוח החוק. בחינה של הרטוריקה של הצעות החוקים הללו, מלמדת אותנו, שמטרת המחוקקים לא הייתה כפיית סדר ומשמעת, אלא תפיסה לפיה, תעשיית המין במדינות סקנדינביה, מתנהלת ברובה, במסגרת של סחר בנשים ממדינות עניות, ומהווה פגיעה אלימה בנשים.
גנילה אקברג (מרכז), עו"ד ופעילה למען חוק הפללת הלקוח בשבדיה (מקור)
גנילה אקברג (Gunilla Ekberg) שהייתה אחת הפעילות הבולטות למען חוק הפללת הלקוח מסבירה שקיומה של מדינת רווחה ותפיסה סוציאל-דמוקרטית היו הכרחיים לשם כינונו של חוק פורץ דרך זה. לגרסתה: "ביסוס מדיניות רווחה מקיפה בשוודיה לפני חמישים שנה היה גורם מכריע, כמו גם ההבנה כי כאשר מטפלים בבעיות חברתיות, יש לקחת בחשבון את ההשפעה של פערים ביחסי הכוח. באופן כללי, אני טוענת כי יש הבנה טובה יותר של מבני כוח בחברה השוודית", כמו גם "בשוודיה מבינים שכל חברה שמנסה להגן על עקרונות השוויון החוקי, הפוליטי, הכלכלי והחברתי עבור נשים וילדות חייבת לדחות את הרעיון כי נשים וילדים, ובעיקר ילדות, הן סחורה שגברים יכולים לקנות, למכור ולנצל מינית. אם מתעלמים מכך, יוצרים מעמד נפרד של אנשים מסוג נקבה ובמיוחד נשים וילדות שנמצאות בשוליים הכלכליים והגזעיים, שמודר מכל מדדי השוויון".
לטענתה של אקברג, טענות בדבר "בחירה חופשית" בכל הנוגע לעבודה בזנות, היא בעיקר נחלתם של בעלי תפיסות קפיטליסטיות ניאו-ליברליות אינדיבידואליסטיות. לדבריה: "נאו-ליברליות היא אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית ונאו-ליברליות חסרה את הניתוח של הכוח הגברי. חלק חשוב נוסף של העקרונות שלנו היה שכל מה שאנחנו עושים כדי להילחם באלימות גברית נגד נשים חייב לכלול ניתוח של הבדלי הכוחות בין גברים ונשים. אז אם קיים ניתוח פמיניסטי, אתה שואל את עצמך "מי מרוויח מזה?" "האם אפשר לבצע בחירה אמתית אם את ענייה? לא, כנראה לא בקונטקסט שבו את עומדת מול מצבים שונים של דיכוי. אני לא אומרת שכל הנשים שחיות בעוני יגמרו בזנות, אבל רבות מהנשים בזנות הגיעו מרקע עני, ולכן עלינו לחשוב על המצב באופן הזה".
שווה להשוות את הצלחתן של הפמיניסטיות הסקנדינביות באישור חוק זה, לכישלונה של החוקרת הפמיניסטית האמריקנית המשפיעה קת'רין מקינון (Catherine MacKinnon). מקינון, גם היא כמו עמיתיה הסקנדינביות, כותבת על אלימות מינית נגד נשים, ובעיקר על נזקיה של תעשיית המין (כולל תעשיית הפורנו), והשפעתה של תעשייה זו בנושא זה. אולם, כיוון שאין לה שום כוח פוליטי ממשי, אין לתיאוריות שלה בדבר נזקיה של תעשיית המין, השפעה על המצב בארה"ב. לאחרונה היא מעודדת את קבלתו של המודל השבדי בנושא זה בארה"ב, כרגע ללא הצלחה.
השוויון המגדרי הגבוה במדינות סקנדינביה בספירה המינית, אשר בה היחס לנשים הוא שוויוני יותר יחסית למדינות אחרות, נובע, מצד אחד, מהתערבות פעילה של המדינה, אך גם, כמו בספירה הדתית, מהשפעות חיצוניות שנובעות המדיניות הכלכלית של מדינות אלו.
רייס לדוגמה, טען במחקריו, שהסיבה שהמהפכה המינית פרצה לראשונה במדינות אלו, נובעת משתי סיבות. הסיבה הראשונה, לגרסתו, הייתה שבעקבות חופשות לידה ארוכות, סבסוד גנים ופעוטונים ומימון חינוך ובריאות, קל במדינות אלו לגדל ילדים, יותר מאשר במדינות אחרות, והחשש מהיריון הוא קטן יותר. דו"ח של ה-OECD קבע שעלויות גידול הילדים במדינות סקנדינביה נמוך יחסית למדינות מערביות אחרות. האפשרות להיות משוחררת מינית, היא קלה יותר במדינות אלו. ב"מדד האימהות" (Mother's Index) לשנת 2015 מדורגות כל 5 מדינות סקנדינביה בחמשת המקומות הראשונים. כלומר, בתור המדינות בהן הכי טוב להיות אם. מסיבה זו, גם הדחף של הנשים הסקנדינביות להינשא הוא קטן יותר מאשר במדינות אחרות.
אפשר עוד להוסיף, שהעובדה שפערי ההכנסה בין גברים לנשים הם קטנים יחסית (עקב שיטת השכר שנקבעת בהסכמים קולקטיביים בין האיגודים למעסיקים, גם במגזר הפרטי), וששיעורי ההשתתפות בכוח העבודה גדולים ממדינות אחרות, מאפשרת לנשים להיות יותר עצמאית ופחות תלויות בגבר, ולכן מאפשרת להן חופש מיני גדול יותר. מחקר פסיכולוגי שנערך לאחרונה מצא שככל שחברה שוויונית יותר, כך ההבדלים בין גברים לנשים בהעדפות בבחירת בני זוג יטשטשו. במדינות בן אי-השוויון המגדרי גדול, נשים יעדיפו יותר פרטנרים בעלי סטטוס ורכוש רב, מאשר במדינות בהן אי-השוויון המגדרי קטן. לטענת המחקר במדינות סקנדינביה ההעדפה לגברים בעלי סטטוס ורכוש רב היא הקטנה ביותר מבין כל המדינות שנבדקו. הפער בין ההעדפות של נשים לעומת גברים בבחירת בני/בנות-זוג היה הקטן ביותר. המשמעות של המחקר הזה היא שחברות בהן אי-השוויון המגדרי גדול יטו יותר לשימור תפקידים מגדריים ונורמות מגדריות שמרניות בכל הנוגע ליחסי אישות
הסיבה השנייה, שרייס מציין כהסבר לכך שבמדינות סקנדינביה קיים שוויון גבוה יותר בספירה המינית של נשים, מאשר בארה"ב, הוא חולשת הדת. כפי שהראיתי בתת-הפרק אודות הדת במדינות סקנדינביה, חולשת הדת, גם היא, תוצר של מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית. במדינות קפיטליסטיות ניאו-ליברליות בהן הפערים הכלכליים ושיעורי העוני גדולים, ואין סיוע ממשלתי, הפניה לדת לרוב תהיה גבוהה ותר, מאשר במדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות, בהן הפערים הכלכליים ושיעורי העוני נמוכים יותר, ומדינת הרווחה מסייעת ותומכת יותר.
