קטע מתוך הספר "כדורגל שייך לאוהדים! מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים":
התמיכה בנבחרת ישראל מעידה שאמנם, בפני האזרחים הערבים נקרתה הזדמנות יוצאת דופן להזדהות עם סמל לאומי ישראלי, אך למותר לציין כי הזדהות זו רחוקה מלהיות נטולת בעיות ועכבות. הופעת הנבחרת אינה מבודדת מסמלי המדינה האחרים אשר נוכחים על המגרש או בשוליו לפני המשחק, במהלכו ואחריו: צבעי הכחול-לבן של הנבחרת, סמל המנורה על החולצה וכמובן, ההמנון המנוגן לפני המשחק. כך הופך משחק כדורגל בין-לאומי המשודר בטלוויזיה לזירה שבה האזרחים הערבים פוגשים באוסף סמלים שמקצתם מפורשים כמכילים אותם ומקצתם כמדירים אותם. עיתונות הספורט העברית (אשר על פי הסקר הייתה גם מקור עיקרי לצריכת כדורגל על ידי הציבור הערבי) מציגה מדי פעם בפעם בפני השחקנים הערבים שאלות תובעניות ואפילו אלימות בסגנון שלהן בדבר יחסם לדגל ולהמנון ולמעמדם כערבים המייצגים את מדינת ישראל. התגובה הנפוצה של שחקנים אלו, בין שהם שחקני נבחרת בפועל ובין בכוח, מדגישה את היותם שחקנים מקצוענים, ולעתים קרובות, כדי לרצות את התקשורת הם מוסיפים מסר אוהד בנוגע לסמלי המדינה או לחלופין מכריזים על בורותם ואי-ידיעתם את מילות ההמנון.
נג'ואן ע'רייבּ (שמאל), בעבר שחקן בנבחרת ישראל, כיום מאמן קב' הנוער של מכבי אחי נצרת
(צילום: אלוואד.נט)
להערכתי, השיח המתלווה לראיונות אלו על ידי העיתונאים נועד בעיקר לצרכים פנים-יהודיים, בבחינת חנופה עצמית לחברה הישראלית המוצגת כנעדרת משוא פנים וכמספקת שוויון הזדמנויות. דוגמה קיצונית לכך ניתנה במעריב באוקטובר 2000. ימים אחדים לאחר ש–13 ערבים אזרחי ישראל נורו למוות בידי המשטרה, יצאה נבחרת ישראל למשחק חוץ במילאנו ונוכחותו של וליד בדיר בסגל הנבחרת זכתה לתשומת לב מיוחדת. הכותרת במעריב על ההכנות למשחק שיקפה את הנטייה של עיתונאים בתקשורת העברית להציג את ההיבט האינטגרטיבי של הכדורגל: "בדיר: יש לי מטרה לנצח בשביל כולם". בכתבה עצמה ציטט העיתונאי רון עמיקם את קפטן הנבחרת טל בנין באומרו: "וואליד הוא אחד מִאִתנו והוא לא שונה מאף אחד אחר. בשביל לנצח את המשחק הזה, כל השחקנים צריכים להיות ביחד".
בהמשך מוסיף העיתונאי: "באדיר, אגב, לא מבין על מה כל המהומה. אתמול הוא אפילו שאל בציניות: 'תגיד, מה קרה שאתה בא עם כל השאלות האלה דווקא עכשיו? אף פעם לא שאלת שאלות כאלה'". כך, האינטרסים החופפים של השחקן הערבי בנבחרת ישראל (חשיפה בין-לאומית) והתקשורת העברית (דימוי עצמי ליברלי) חוברים יחדיו להצגת הנבחרת כזירה אינטגרטיבית.
אף שקהל היעד העיקרי של השיח הזה הוא הציבור היהודי, האזרחים הערבים נחשפים אל נבחרת ישראל כפי שהיא מוצגת בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה בעברית ונאלצים להתמודד עם הנוכחות הבולטת של הסמלים הציוניים. בראיונות העומק שערכתי עם אוהדי הכדורגל ניתן להבחין במגוון אסטרטגיות להתמודדות עם מצב מיוחד זה. אחת האסטרטגיות — החלפת מילות ההמנון — כבר נזכרה לעיל. להלן אדגים שלוש אסטרטגיות נוספות: אסטרטגיית הבורות, אסטרטגיית ההבחנה, והפרדת השחקן מהנבחרת. חשוב לשים לב שהאהדה לנבחרת היא בעלת ממד טקטי. האוהדים שתמכו בנבחרת רצו מאוד שאדע על כך. נראה שלהערכתם, מידע זה יקדם את מעמדם בעיניי כיהודי, להיותם אזרחים שווי זכויות במדינה.
אסטרטגיית הבורות היא הנפוצה ביותר להתמודדות עם הסתירות בין התמיכה בנבחרת לבין האופי הציוני של הטקסים במשחקיה. אסטרטגיה זו שכיחה במיוחד בקרב האוהדים המשכילים פחות, המשתמשים בהעדר ההשכלה כדי לנסות ולהתיר את ההתלבטות. וליד סינדיאני, בן 45, גנן במקצועו, הוא "מלך האוהדים" של אח"י נצרת. בדיחה מקומית מספרת שהוא מעולם לא ראה את קבוצתו מבקיעה שער, שכן גבו מופנה אל המגרש ופניו אל הקהל — מארגן את השירים וקריאות העידוד ומלווה את השירה ב"דרבוקה" שבין ירכיו. כאשר הוא מספר על יחסו לנבחרת ישראל, ניכר בדבריו שהוא מקווה שתמיכתו בנבחרת תקדם את סיכוייו לקבל הכרה כאזרח שווה זכויות. בדבריו אליי הוא מנסה להשתמש בתמיכתו בנבחרת ישראל כדי לקבל את הסכמתי והבנתי לדרישתו לזכויות שוות במדינה. השימוש בתמיכה בנבחרת ככלי במשא ומתן על הזכויות מעצים את הצורך למתן את הקונפליקטים הכרוכים בתמיכה זו, ולכן אסטרטגיית הבורות היא הכלי הנוח ביותר להימנעות. כך סינדיאני מספר על התכונה בביתו לקראת משחקה של הנבחרת:
[…] אנחנו ישראלים, מותק. אנחנו ישראלים, זה מעניין אותי — הנבחרת הישראלית זה שלי. אני לא מעזה, אני לא מירדן. אני ישראלי. אני, וליד סינדיאני — כתוב לי [בתעודת זהות] ישראלי. אז מעניין אותי כל דבר בישראל. גם מעניין אותי לקבל את הפרנסה שלי כמו שצריך כמו שיהודים למה שאני ישראלי, ובאמת, מגיע לי, הבנת? וכולם מתפללים שהיום הנבחרת תנצח, את האמת אני אומר לך — ונג'ואן יבקיע שער — זה קודם כול. […]
ש: כשמתחיל המשחק, השחקנים עומדים ושרים את ההמנון, מה זה אומר לך?
תראה, את האמת, אני לא אִתם שמה. אם אני אהיה במשחק הזה אני אעמוד ואני אעשה את הכבוד כמו שצריך, אבל אם אני בבית אני שותק עד שיגמרו. למה, גם כשרציתי ללמוד את המילים האלה ואת השיר הזה, ולא קולט, זה קשה קצת. אבל אם אני, למשל ב[…] הייתי עם נג'ואן בנבחרת האולימפית. כששיחקו נגד ליטא ונגד רומניה, הייתי פעם ב[…] אשדוד ופעם בקרית אליעזר, עמדתי עם כולם ו[…] אבל לא מבין את השיר. יעני, אני רציתי לשיר אבל לא יודע. אבל את הכבוד עשיתי.
הנוכחות של נג'ואן ע'רייבּ, שחקן נצרת לשעבר בנבחרת מאפשרת לסינדיאני לאהוד את הנבחרת בלי לבטים, אך חשוב לו מאוד להדגיש בפניי שהוא תומך בנבחרת, ולכן ראוי לזכויות של ישראלי-יהודי. הגדרה עצמית של בורות מגנה עליו מהצורך להתעמת עם המשמעות הסמלית של ההמנון הישראלי: "הוא לא מבין", "לא קולט". כאמור, השימוש בבורות נפוץ במיוחד כאשר כלי התקשורת העבריים מראיינים את שחקני הנבחרת הערבים ושואלים אותם על יחסם להמנון. בדרך כלל הם מציינים שבבית הספר לא לימדו אותם את מילות ההמנון ובכך פוטרים את עצמם מן השאלה המביכה.
אסטרטגיה אחרת, של אוהדים משכילים יותר, היא "הפרדה עניינית". וליד איוב, משורר, סופר ועיתונאי, מספר על הרגשתו בעת נגינת ההמנון במשחק כדורגל של נבחרת ישראל, שנכח בו:
גם אני בקהל עומד עם כולם. אני לא מזדהה עם ההמנון, אך אני מכבד. כלומר, כמו שהייתי בצרפת ושמעתי את ההמנון של צרפת ושמעתי את ההמנון של ברזיל. אני מכבד, אך אני לא מזדהה, הוא לא אומר לי דבר. ההמנון הוא המנון של המדינה, הוא לא ההמנון שלי. הוא אינו מבטא את רגשותיי או את דעותיי.
ש: והנבחרת?
הנבחרת מייצגת אותי, ברור, זה טבעי. יש הבדל. הצופה הערבי עומד בזמן ההמנון כי הוא מכבד, אך אינו מזדהה, הוא לא יכול להזדהות עם ההמנון. ההמנון הלאומי צריך לבטא את[…]. אל תשכח שישראל היא מדינה יהודית, לא מדינה של כל אזרחיה. מדינת כל האזרחים הייתה[…] אך ההמנון הוא יהודי. זוהי הצהרה רשמית. הנבחרת היא נבחרת ישראל המייצגת את כל אזרחי ישראל, ערבים ויהודים.
בהבחנה שעושה איוב בין ההמנון שמייצג את הנבחרת לבין הנבחרת, הוא מנסה לאמץ את הנבחרת כשהיא מופשטת מסמלים אתנו-לאומיים. דבריו של איוב בעלי משקל, מכיוון שלא מדובר באוהד מן השורה. בעת שנערך הריאיון היה וליד איוב עורך את מדור הספורט של פסל אלמקאל (ביטאון של בל"ד) המבטא את הקו הערבי הלאומי באופן הברור והנחרץ ביותר בין העיתונים הערבים בישראל. הנכונות שלו לאמץ בשתי ידיים את ההזדמנות הנדירה להזדהות עם סמל כלל-ישראלי מלמדת עד כמה רחב הפער בין שאיפתם של האזרחים הערבים להיות שותפים שווי ערך בזירה הציבורית הישראלית לבין נכונותה של המדינה לאפשר זאת. מכיוון שערבים משחקים בנבחרת, אין לו ספק שהנבחרת מייצגת אותו.
אסטרטגיה שלישית של התמודדות נפוצה בקרב אוהדי כדורגל המתנגדים לנבחרת ישראל, ומהותה היא הבחנה בין השחקן לבין הנבחרת. קאסם, עורך דין בן 26, נזכר בתקופה שבה שיחקו ארמלי וטורק בנבחרת: "כאשר צפיתי בנבחרת ישראל משחקת רציתי שהנבחרת תפסיד, אך כאשר שותפו השחקנים הערבים, ארמלי וטורק, הייתי בדילמה — רציתי שהנבחרת תפסיד, אך רציתי שהם יבקיעו ויוכיחו את עצמם". אצל קאסם בולטת השאיפה להכרה בכישורים הערביים מצד הרוב היהודי. למרות התנגדותו לנבחרת כסמל ציוני, משניתנת ההזדמנות לשחקנים ערבים להשתלב בה, חשוב לו שהם "יוכיחו את עצמם".
יחס דומה מתאר אמין, בעל מכולת תושב סח'נין: "כשאני מסתכל על נג'ואן ע'רייבּ עומד בזמן ההמנון אני מרחם עליו שהוא צריך לעמוד דום בשביל המנון שלא אומר לו כלום. אבל כשהוא משחק אני גאה בו שהוא מייצג אותי". שוב משתקף הרצון לקחת חלק בזירה הכללית ולזכות בהכרה ובייצוג. דבריו של אמין מייצגים תחושה רווחת בקרב חובבי הכדורגל ששוחחתי עמם — הזדהות עמוקה עם השחקן הערבי שמשחק, גם אם קשה להם להזדהות עם הנבחרת. בכל תקופת המחקר — בשיחות, בראיונות ובעיתונות הספורט — כמעט לא נתקלתי במחאה נגד השחקנים על כך שהם מוכנים לייצג את מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית, ואילו בשיחות עם אנשים שאינם חובבי כדורגל נתקלתי במחאה ואפילו בכעס. עובדה זו מחזקת את ההערכה שזירת הכדורגל מספקת לנוטלים בה חלק תקוות (או אשליות) שאינן מנת חלקו של מי שאינו מעורב בה.
- מתוך הספר "כדורגל שייך לאוהדים! מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים", בהוצאת "רסלינג" ובעריכת פרופ' תמר רפופורט. ב15/9 יתקיים דיון, בהשתתפות עורכת הספר רפופורט, העיתונאי חיים ברעם ופעיל הנמנה עם מייסדי הקבוצה, אדם אמוראי.
