"כן, יהודית ודמוקרטית" היא כותרת מאמרה של צביה גרינפילד, שהופכת לאחרונה לקולו של המרכז–שמאל, ב"הארץ" (12.8.16). לתומי חשבתי תחילה שמדובר אולי בנשים נודעות בישראל, להן נאה תואר זה: אולי גולדה מאיר, אבל קשה לכרוך את שמה עם דמוקרטיה; אולי אסתר וילנסקה, מנהיגה אצילה שלחמה תמיד למען דמוקרטיה וזכויות שוות לשני העמים בארץ זו, אבל לא, היא הייתה קומוניסטית; מה עם חנין זועבי – אולי האמיצה מכולן – אבל היא בכלל לא יהודיה. רק אז הבנתי שהכוונה היא למדינת ישראל. ישראל היא ה"יהודית והדמוקרטית". אך מאחר שהכותרת נשמעת מאתגרת (מעיד על כך ה"כן" בראשיתה) כלפי אלה שיעיזו להטיל ספק באמיתות הגדרה זו אוכל אולי לעזור ולהציע תרופה בדוקה שתצדיק את נחרצותה של גרינפילד בקובעה שיש כאן דמוקרטיה- הדרך האחת להפוך את ישראל למדינה דמוקרטית באופן בלתי ניתן לערעור היא פשוטה: נגרש מכאן את הפלסטינים. אזי לא יישאר את מי להפלות, לקפח ולשלול את זכויותיו. נישאר בגפנו ונהיה דמוקרטים כלבבנו כלפי עצמנו. הרי צריך להיות ברור שכל עוד יש בינינו ערבים איננו מסוגלים – אפילו לו רצינו – להיות מדינה דמוקרטית. עברנו כולו מוכיח זאת. מעולם לא היו הפלסטינים בתוכנו אזרחים שווי זכויות, לא בשנות המנדט הבריטי ועוד פחות במדינה שהקמנו. מן ההתחלה קיפחנו אותם בכל תחומי החיים, בפרנסה, בבריאות, בחינוך ועוד ועוד. גם גירוש לא יהיה קשה מדי לביצוע – בזה יש לנו ניסיון לא קטן מ-48' ו- 67'.
מדינת רווחה למי? (הפגנת המיליון, 2011, צילום: אקטיבסטילס)
ובכל זאת תהיתי אם גירוש אפשרי. מה יגידו ה"גויים"? כלום המערב ה"נאור" ובראשו האמריקאים יוכלו להמשיך להגדיר אותנו כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? האם זה לא יקשה על המערב לספק לנו את כל הנשק (מצוללות עד מטוסים משוכללים) וזאת מבלי שהזעם נגד ישראל יופנה גם נגדם? למרבה המזל בנקודה זו באה לעזרנו כותבת המאמר עם רעיון גדול איך אפשר גם להמשיך במשטר עריץ ובלתי דמוקרטי כלפי הפלסטינים וגם להמשיך להיקרא דמוקרטיה. כלומר ללכת עם ולהרגיש בלי. הפתרון שלה פשוט. היא כותבת: "העם הישראלי מורכב מרוב יהודי ומיעוט פלסטיני המונה 20 %. אין סיבה שכללי ההתנהלות במדינה לא יקבעו במידה רבה לפי הרוב היהודי, ובלבד שאלה יתחשבו בזכויותיו השוות ובאורחותיו והעדפותיו של המיעוט הערבי, ולא יפגעו בהם בשום דרך. ("פגיעות רגשיות" בשני הצדדים יעמדו לבירור)". היא חוזרת על הרעיון בצורה נוספת ומסבירה "למרות חוק השבות המיועד רק ליהודים ולקרובי משפחתם, אם יהודיותה של ישראל תחומה במסגרת מרכיבי הזהות הנ"ל (וכאן היא מתארת את נפלאותיה של הזהות היהודית ולא אחזור עליהן שוב), ובתוקף הרוב היהודי, תפקידה העיקרי הוא להוות מקלט מגן לבני העם היהודי, אזי הגדרתה כמדינה יהודית אינה מנוגדת לעיקרי הדמוקרטיה – ובלבד שזכויות המיעוטים שאינם יהודים יישמרו בה בדיוק כמו זכויות הרוב היהודי. חוק השבות בא להבטיח שיהודי העולם לא יישארו חסרי מגן, כפי שקרה במלחמת העולם השנייה, ובה בעת הוא חלק מהזכויות הקריטיות של הרוב היהודי, המבקש לשמור על ישראל כמדינה שנועדה להגן על חייו ומורשתו של העם".
גרינפילד מציעה עסקת חליפין מעניינת מאוד: ישראל תשמור על זכויות המיעוט הערבי ובתמורה הרוב היהודי ישמור על זכויותיו כרוב. ומהן? בתור רוב יש לו זהות, זהות הכוללת את חוק השבות ואת עקרון מקלט העם היהודי ובעצם את עיקרי הציונות. ומאחר שהזהות הזו היא של הרוב היא – כן, דמוקרטית. המטרה הושגה, ישראל היא דמוקרטיה! למעשה מהגדרותיה המפותלות של גרינפילד עולה עקרון אחד, לפיו נוהגים כל לאומני העולם: הרוב קובע, ואנחנו הרוב.
ובכל זאת נשארות כמה תהיות. ראשית, אם שוויון זכויות לערבים הוא התנאי לישראל דמוקרטית על מה עוד נשאר לדון, האם יש מי שחולק על כך שתנאי זה לא מתקיים בישראל? לכן, לפי הגדרתה של גרינפילד עצמה, ישראל אינה מדינה דמוקרטית. ואם כך, עולה שאלה נוספת: במצב בו אין שוויון כלפי ערבים בישראל, האם פירושו שיש לבטל את הזהות היהודית? שאלות נוספות נותרות פתוחות: מה היה לפני 48' כאשר הרוב היה ערבי? האם גם לו היה מותר לכפות את הזהות שלו? ומה היו התושבים היהודים אומרים על כך? והלאה: אם הפלסטינים ירגישו שהזהות היהודית פוגעת "ברגישות" שלהם ו"באורחותיהם" ובכל זכויותיהם בארץ הזו, מה עליהם לעשות? לפנות לועדת הבירור המוצעת? האם מישהו יכול לקבל את התעלול העכשווי הקובע כי זהות לאומית בכלל, ויהודית בפרט, הן מטבען דמוקרטיות. וזאת בטרם העלינו שאלה פשוטה, כלום היהודים בעולם מקבלים את הציונות כזהות שלהם? היהודים האמריקאיים הם דוגמא לכך המערערת על כך. יש אף הטוענים כי מאז קום המדינה היגרו יותר ישראלים לארצות הברית, מאשר יהודים אמריקאים לארץ. האין המושג זהות לאומית (יהודית) הוא לא יותר מאמתלה לשליטה בעם אחר באופן "דמוקרטי"? מסתבר שתחת כסות הזהות היהודית אפשר לנהוג בגזענות ככל העולה על הדעת ונתניהו הוא רב אמן בכגון אלה.
אין חדש תחת השמש, אמר קהלת ומה שהיה הוא שיהיה. ואכן הבטחת הענקת זכויות שוות למיעוט הערבי במדינת ישראל אינה חדשה. הלוא כבר הבטחנו במגילת העצמאות את זכויות המיעוט הערבי. הבטחנו זאת שם בלי כחל וסרק. אפילו לא הסתפקנו בלכתוב "זכויות שוות" סתם. לא, אנו מדגישים: שוויון זכויות "גמור"!. ואיך קיימנו את הבטחותינו? מיד עם קום ותוך כדי הקמת המדינה, ולמרות ההצהרה הרמה והנשגבה של שוויון זכויות גמור, הדבר הראשון שעשתה הממשלה החדשה היה להטיל משטר צבאי על האוכלוסייה הערבית בישראל. בהמשך הפקענו כ 80% מאדמות ישראל (לפני מלחמת 48' היו רק בין 5%-7% בידי היהודים). הפכנו את הערבים "לנפקדים נוכחים", מושג שנטבע בשנות ה-50 בהתייחס לערבים תושבי ישראל שהוכרזו כנפקדים, שרכושם הופקע מכוח חוק נכסי נפקדים. על כך כתב הסופר דויד גרוסמן בשעתו כי "הרוב היהודי בישראל מתייחס אל האזרחים הפלסטינים כולם כאל נוכחים נפקדים – כקבוצה שהיא אמנם קיימת, אך נטולת פנים או שמות". לדבריו, אם ב- 1948 היו הפלסטינים בישראל "אלה שאינם, אך למעשה ישנם", הם הפכו במרוצת השנים להיות "אלה שישנם, ובעצם אינם". כלומר, לקחנו להם את האדמה ולא נתנו להם לחזור, הכול על פי חוק הנפקדים. אז מצד אחד גירוש הערבים ומצד שני זכות השיבה ליהודים. כיאה למדינה "דמוקרטית". סיפוח האדמה ושלילת זכות הפליטים לחזור היה רק אחד הצעדים הנפשעים (אם כי האכזרי שבהם). בכל שאר תחומי החיים הפלסטינים בישראל היו כדברי גרוסמן מעלה, "שישנם אבל אינם". הקיפוח ושלילת הזכויות של תושבי ישראל הערבים לא פסח על שום תחום בחייהם, בפרנסה, במשפט, בחינוך, בבריאות ,בתקציבי בנייה (שום יישוב ערבי לא קם מאז קום המדינה) וכך הלאה והלאה. מיותר לציין שבימינו חוסר ההתחשבות בזכויותיהם נמשך במלוא עוזו.
כל זה לא צריך להפתיע אף אחד, או לפחות לא את מי שמכיר את ההיסטוריה הציונית. הלא כבר הרצל הציע ביומניו איך להתפטר מערבים – לא לספק להם עבודה. וכאשר יצאו לחפש במקום אחר לא להרשות להם לחזור. זנגוויל, בין הציונים המייסדים, קרא לתת לעם בלי ארץ את הארץ בלי עם. ולא שלא ידעו גם אז שהארץ מיושבת. הרצל כתב בספרו המכונן "מדינת היהודים": "בשביל אירופה עשויים אנו להיות שם חלק מחומת מגן בפני אסיה, אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הבארבאריות". המתיישבים הציוניים בפלשתינה נהגו כמו קולוניאליסטים בכל העולם: הקימו מדינה קטנה משלהם ובנו את מוסדותיהם הנפרדים מן הילידים. המטרה הראשונה היתה להשיג את הרוב והכוונה הייתה ברורה גם בלי שהוצהר עליה בגלוי – בבוא היום להשתלט על כל הארץ. בפלמ"ח שרו: "ממטולה עד הנגב – מן הים עד הירדן". בן גוריון נתן דרור לתחושותיו הפנימיות ביותר אחרי הכיבוש הראשון של סיני כאשר הכריז על מלכות ישראל השלישית. איני בטוח שחלם על "מלכות דמוקרטית". גם בשעת הטיית היד המפורסמת שלו לגירוש ערביי לוד הוא לא חשב הרבה על דמוקרטיה.
ועכשיו באה גרינפילד ומבקשת למכור לנו את ישראל כמדינה דמוקרטית. כאילו אינה מכירה את תולדות הציונות בארץ הזו. כאילו אינה יודעת שמעולם הציונות לא העניקה שוויון זכויות לאוכלוסיה שמצאה כאן. הצביעות שלה וחבריה היא בכך שהיא יודעת היטב כי זה בלתי אפשרי, כי הזהות הציונית – בעבר ובהווה – מנוגדת לדמוקרטיה. כל מי שבאמת שואף לישראל כמדינה דמוקרטית צריך קודם כל להשתחרר מן המליצולוגיה הציוניות המחניקה ולהסתכל מחדש – דרך פריזמה דמוקרטית – על המציאות בארץ. ולכותרת של מאמרה של גרינפילד יש לענות: לא! אין, ולא הייתה כאן, מדינה דמוקרטית!
