אבי משה ברעם היה אחד ממנהיגי הציבור הסוציאל-דמוקרטי בירושלים, חילוני מוצהר שניהל בזמנו מאבקים רבים עם הציבור החרדי כאן. הוא היה סמל למאבק לקיום רחצה בבריכת השחייה המעורבת במושבה הגרמנית, ופעל גם לקיומו של גן ילדים סוציאליסטי על גבול מאה שערים. בגן הזה שיחקו ילדים וילדות ביחד ולכן הוא נתפס כמבצר של "פריצוּת" וכגוף זר בפאתי השכונה החרדית. באמצע שנות החמישים הוא התקשה לגייס את מנהיגי מפלגתו שישבו בתל-אביב למאבק נגד החרדים. במפא"י לא האמינו בסיכויי הציבור החילוני בעירנו לקיים כאן מורשת אדומה כלשהו, אפילו בתוספת צבעי כחול-לבן. צמרת מפא"י, שאבי תמיד קרא לה "הצמרמורת", די התנכלה למאבקי הסניף בעיר נגד הכניעה לתכתיבי החרדים. בשיא המערכה התייצב דווקא המשורר נתן אלתרמן, בבת עינו של דוד בן-גוריון, נגד המפלגה בעיר וכתב שיר תמיכה בעמדת החרדים. עמדתו של אלתרמן בפרט, ועיתון "דבר" בכלל, היו עתירי השפעה בימים הרחוקים ההם, ותרומתו של המשורר הכריעה את המאבק. הגן נסגר והפריצות בעירנו נכחדה פעם אחת ולתמיד.

מתפללים ביום כיפור (צייר: מאוריצי גוטליב)

אבי מעולם לא סלח לאלתרמן, וקרא לו "השיכור". לכינוי הזה הייתה אמנם אחיזה במציאות אבל אפילו חבריו הקרובים של אבא כעסו. כדי לסבר את אוזניהם של בני דורנו אמשיל את הצעד של אבי לאמירת דברי אמת צרופים נגד שמעון פרס המנוח. אם הייתי כותב על פרס שהוא שבר את החרם נגד דרום אפריקה הגזענית ושיתף איתה פעולה גם בנושאים אסטרטגיים; שהוא תמך בכל העמדות של העולם השבע נגד העולם הרעב; שהוא ביסס את האסטרטגיה הישראלית על פצצות ממאירות ומסוכנות; שהוא היה ניאו-ליברל ותומך מובהק של מרגרט תאצ'ר; שהוא לא עמד לצדם של האזרחים הערבים שנרדפו בידי מפלגתו; שהוא לא קיבל הכרעות דמוקרטיות של מפלגתו וערק ממנה כאשר עמיר פרץ נבחר ליו"ר שלה ושהוא היה באמת חתרן בלתי נלאה כפי שקרא לו יצחק רבין, לא הייתי אומר אפילו מלה אחת של שקר. אבא שלי היה בעל מזג חם, אהב בני אדם אבל תיעב צביעות (אלא אם כן היא הייתה חלק מן הקו הרשמי של מפלגתו) ויחסו לבן-גוריון היה תמיד אמביוולנטי. בלבו חיבב את החרדים שהזכירו לו את בית אביו, אבל מבחינה רעיונית ראה בהם יריב חריף.

אני הייתי יותר פרו-חרדי מאבא. הסיבות לכך היו תמיד רגשיות ולא אידיאולוגיות. עם זאת, בפרשת "מועדון המריבה" (כך קראו לגן הפעוטות של ארגון אמהות עובדות בואכה מאה שערים) תמכתי בו. היו חוגים קיצוניים שהכריזו נגדנו חרם, אבל איש מאיתנו לא התרגש. בחגים ביקרנו תמיד במאה שערים בעיקר בבית הכנסת של יהודי קרלין. הקרלינאים התפללו בקולי קולות כאילו התריסו, חלילה, על יחסו של הקדוש ברוך הוא לצאן מרעיתו. הם ממש הרעידו את תקרת בית הכנסת הקטן והרעוע, ותמיד חשבתי בלבי שחבל שאנחנו לא מסוגלים לשיר כך את המנון תנועת הפועלים, "האינטרנציונל". כבר הזכרתי פעם כאן את הישיש שקולו האדיר חלש לא רק על בית הכנסת, אלא גם על כל החלל העצום שבינו לבין השכינה. היינו אחוזי התפעלות ממנו. לעתים דימיתי שסבלה הממושך של קהילת קרלין מתִגרת ידם של האנטישמים חלחל איכשהו להווייתו של הישיש, ונטע בו לא רק כוחות נפש אלא גם תכונות של טריבּון עממי המדבר בשמה של הקהילה. גבאי בית הכנסת שהכיר את אבא אמר לנו שהישיש הוא דווקא יהודי פשוט שאין לו מעמד מיוחד בקהילה, אבל אני סירבתי להאמין בדברי המינות האלה. בעיניי הוא הצטייר כנביא קדמון. הוא דווקא הזכיר לי את היהודי הזקן מהסרט "קוו ואדיס" שהוביל עדה של נוצרים ברומא לראות את האור. האסוציאציה הזו היא טיפוסית מאוד לצעירי שנות החמישים. המיתוסים היהודיים התחברו איכשהו לסרטי הקולנוע ההוליוודיים, וכך יצרנו לעצמנו תדמיות שלא היו בהכרח קשורות למציאות הקונקרטית.

לאבי היו מושגים הרבה פחות רומנטיים. בעיניו יחסם של החרדים לציונות ול"הגנה" היה חזות הכול. הסנטימנטים שלו היו לנוף ילדותו באוקראינה, לבית הספר העברי "תרבות" ולתנועת הנוער "דרור". הוא שר נהדר, ולעתים שמענו איתו את פרקי החזנות ברדיו בשבת, אלא אם כן הם שודרו כשהלכנו לכדורגל. פעם שמע מאחותו אסתר שהלכתי לבית הכנסת ברחוב הרמן כהן בתל-אביב לשמוע את לייבל'ה גלנץ הגדול. עיניו הבריקו מגאווה. מסכת יחסי האהבה-שנאה שלו עם החרדים הייתה מסודרת ומנומקת, דבר דבור על אופניו. גם בבר-המצווה שלי הוא היה מלא גאווה בהפטרה שלי, "בחוקותי", בבית הכנסת של הרב חרל"פ בשערי חסד. אלה היו דקות שיא של סימביוזה איתו, כיוון שבדרך כלל עשיתי לו צרות שהביכו אותו.

עוד לפני הימים הנוראים נהג לשיר בבית את "כל נדרי", וככל שחלפו השנים כך התרגש יותר. ביום הכיפורים עצמו לא יצא מהבית, אלא צם בשקט בחדרו. לא היינו רגילים בכלל לראות את אבא בבית, וזה היה אחד הימים הנדירים שבהם בלטה נוכחותו, גם כאשר היה ספון בחדרו. הוא לא נסחף עם העדר ביחסו כלפי המפלגות השונות. כאשר איש המפד"ל רחמים כלנתר ערק מסיעת מפלגתו והעניק את השלטון בעיר לגרשון אגרון, ההסתה נגדו הייתה עצומה. את אבא שלי זה לא עניין. העברת השלטון בעיר לידי מפא"י הייתה בעיניו צעד חשוב במלחמת התרבות, והוא לא שעה לנזיפות של עסקני ה"צמרמורת" שהתעניינו יותר בעיריית תל-אביב ובגולדה מאיר שרצתה להיות ראשת העיר העברית הראשונה.

ראש העיר החדש אגרון לא נטה חסד לאבי, חרף תרומתו העצומה לבחירתו למשרה הרמה. אבי לא שאף להיות ראש העיר ותמיד חלם על משרד העבודה, ורק כאשר גולדה הודחה למעשה מהשלטון (1974) הוא זכה לכהן כשר העבודה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. גם כשר בממשלה העדיף שיתוף פעולה עם החרדים על פני עימותים בנושאים לא רלבנטיים.

מאז מותו בשנת 1986 לא הלכנו ביחד לסיור בתי כנסת בחגים. נדמה לי שאחי הבכור עוזי עוד ניסה לקיים את המסורת אבל לא התמיד בכך. באחד מביקוריו אצל הקרלינאים סיפרו לו, שהישיש שלנו מת. כולנו התעצבנו קצת אל לבנו. האיש היה חלק ממרקם צמיחתנו בעיר המוזרה שלנו, יחד עם הפועל ירושלים, ספריית הפועלים ומגרש ימק"א. יום הכיפורים בעיר על אווירתו המיוחדת לא נעלם מעירנו, והזקן מבית הכנסת עדיין קיים בעיני רוחנו וחוזר אלינו בכל חג.

• פורסם בכל העיר, 7/10/16

Share on Facebook