הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 באוקטובר, 2016 2 תגובות

מיד אחרי שאדם חשוב מת, אורגיית ההנצחה עוברת את גבולות הטעם הטוב. אחרי שגלי ההערצה והחנופה שוככים קצת, מגיע השלב השני של התגובות על טיבו של הנפטר, ובו משובצים כמה דברי ביקורת. בשלב השלישי מבצבצות כבר השמצות קשות ואחר כך שוקע הכול אל תהום הנשייה.

תעשיית ההנצחה הרשמית והרשמית למחצה נועדה לעצור קצת את התהליך הטבעי של המעבר לסדר היום. יצחק רבין המנוח משך במותו שובל גדול וצבעוני של נערות מקהלה ובוגרי תנועות הנוער אבל לפולחן הכמעט דתי שנוצר סביבו אין שום קשר למורשתו, כביכול. רבין תמך במלחמת וייטנאם, אימץ את הניאו ליברליזם בגרסתו הקיצונית ביותר ורק בשנת חייו האחרונה התעשת בנושאים מסוימים. כראש ממשלה הוא אירח את ראשי המשטר הגזעני בדרום אפריקה בביתו בעירנו, ועקף את שמעון פרס מימין. כל זה לא מנע מליברלים קצת רופסים ולא הכי עקביים להציג אותו כאביר השלום והפטרון של הערכים החברתיים הליברליים, שהיו זרים לו לגמרי. למצער היה נקי מגינוני התרפסות כלפי החרדים וכלפי המתנחלים, אבל גם הוא, כמו כל שותפיו אז, אחראי למפלצת שיצרו אנשי גוש אמונים ותומכיהם. ההבדלים הרעיוניים בין רבין לבין שמעון פרס לא היו גדולים. שניהם רתמו את ישראל למרכבה האמריקאית, אם כי לפרס הייתה אוריינטציה יותר אירופית.

(משמאל:) יאסר עראפאת, שמעון פרס ויצחק רבין זוכים בפרס נובל לשלום, 1994 (מקור) arafat-peres-rabin(משמאל:) יאסר עראפאת, שמעון פרס ויצחק רבין זוכים בפרס נובל לשלום, 1994 (מקור)

אהוד ברק היה עוד יותר ימני בהשקפת העולם הכללית שלו משניהם.

ברק שורד בינתיים, אבל ספק אם יגשים את שאיפותיו הגדולות גם נוכח רפיסותם של עסקני המרכז הלאומני. מנגנוני ההנצחה המשומנים שמשמשים את "תנועת העבודה" נועדו למאבק למען השלטון, חרף העובדה שהוא חמק לגמרי מהעסקנים הרעבים לכוח פוליטי. מכוני שלום למען איש ששאב את עיקר תהילתו מהקמת הכור הגרעיני בדימונה כבר לא מצחיקים אפילו את הפרשנים, שיש להם עדיין שמץ של חוש הומור. ברק מנסה לעלות על העגלה על אף הוא יודע היטב, שפולחן האישיות של קודמיו הוא חלול ואולי אפילו מגוחך.

יש משהו שבולט תמיד במוות ובספִיחיו: הצער האמיתי שוקע מהר, ואנשים מייסרים את עצמם לא רק על האובדן אלא גם על התפוגגותו המהירה של הזיכרון. הרחמים על רבין, למשל, הם בעיקר עצמיים, וכך בדיוק יקרה גם לפולחן פרס. כאשר נזכור אותו במהלך שני העשורים הבאים, אסון או אסונות דימונה כבר יתרחשו. יהיו פרספקטיבות חדשות ונושאי כליו של אדריכל דימונה ינסו להתנער מחלקם בזוועות. עירנו תהיה כל כך ימנית, עד שלא רק נוצרי זכרו של פרס, אלא גם מעריציו של טדי קולק, ייעלמו מהנוף החברתי, הפוליטי והתרבותי. אין צורך להסתמך כאן על "חוש נבואי". כל התהליכים כבר נעים לכיוון בלתי נמנע ודי אפל. התהליכים הכי חשוכים מתחילים בעירנו, ומתפשטים לכיוונים אחרים. אם ישראלים צעירים מבקשים עצמם בית בירושלים, עליהם להילחם על מקומם בשיניים ובציפורניים.

בני הנוער ששרו בכיכר מלכי ישראל אחרי רצח רבין (1995) התבגרו, והם ובני משפחותיהם הפנימו רגש של תיעוב כלפי ביבי נתניהו שנחרת במיתוס החילוני כמסית לרצח. לכן הניסיון להסביר להם את מהותו של "הקונפליקט לכאורה" הוא אבוד מראש. אחי מנחם המציא את המונח, ואני ביליתי עשרות שנים בהפצתו בטור הזה ובמקומות אחרים. הנרות שהודלקו בכיכר הם מחסום לחִלחולה של האמת  לליבותיהם של חניכי הנוער העובד והשומר הצעיר הנחמדים אבל חסרי החינוך האידיאולוגי העמוק. את התסמונת הזו מנסים פרשנים קונפורמיסטים לשווק לנו כאנטיתזה לנתניהו. כך קיים בתנועת העבודה זרם שביסודו מנסה לפצות על העובדה שרבין האמיתי מתחיל להישכח. הם זוכרים את רבין שקיים רק בעיני רוחם, מעין שילוב של אברהם לינקולן ופרנקלין דלנו רוזוולט. מורשתם של שני האישים ההיסטוריים האלה לא הייתה מקור השראה לרבין, שדבק יותר בזו של ריצ'רד ניקסון. במקרה של רבין נכחדה לגמרי האמת הארכיאולוגית (אחד העם) שעניינה העובדות כפי שקרו, ורק "האמת ההיסטורית", שרובה שקר, עולה ופורחת. אין רע במדורות השבט ובדמעות הטהורות שבני התשחורת שופכים בכיכר רבין, אבל דלק רב למהפכה חברתית ופוליטית לא ייווצר שם. כל הבוכים בכיכר מתאבלים בעצם על עצמם, וסבורים באמת שהציוֹנים הטובים יוציאו אותנו מהבוץ. דרוש חשבון נפש נוקב ויסודי גם על משמעות הציונות בימינו. נכון לעכשיו מתפרשת כל ביקורת נוקבת על הציונות ועל יישומה בתנאים השוררים בשנת 2016 כדברי מינוּת מסוכנים. רוב הכותבים מתחמקים מהדיון הזה או פוטרים אותו במליצות ריקות. אחרי שהימין המתנחל העלה שלא בטובתו את פרשת מלחמת 1948 על סדר היום הלאומי, הניסיון הנואש בכמה חוגים לחזור למלחמת 1967 ולנסות להחזיר את הגלגל אחורנית נראה קצת פתטי. בעבר רצינו בכל לבנו להגיע לפתרון הכולל את חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים. קשה להאמין שהנושא הזה עדיין פתוח; הימין אולי ניצח, אבל לא נשאר לו את מי להאשים על צמיחתה ההדרגתית של המדינה הדו-לאומית בין הירדן בין הים.

חשיבה מעמיקה על משמעות החיים המשותפים במדינה אחת היא כורח המציאות. העולם לא יסבול, ובצדק, מדינת אפרטהייד מפלה כאן. גם ישראלים רבים יתקוממו בסופו של דבר נגד האפליה הגזענית והלאומית לא רק מסיבות של נאורות פתאומית, אלא מחמת התוצאות החמורות של הידוק טבעת החרם הבינלאומי עלינו. אם ראשי הימין והמרכז הלאומני יתעשתו וינסו לבצע חלוקה צודקת וקבילה של הארץ בינינו לבין הפלסטינים, יתכן שכינון מדינה משותפת כאן יידחה לתקופה ידועה. בינתיים לא מצאנו שום סימן להתפתחות כזו. המתנחלים חולמים על יישום מתוחכם של החלוקה, בנוסח רעיונות העוועים של "חלוקה פונקציונאלית" בעבר. אלא שלכושר התמרון יש גבול, וקשה יהיה לשכנע את העולם שמדינת קרן קיימת והתנחלויות מכספי המגבית הם פתרונות מתקבלים על הדעת לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההתחכמויות האינסופיות השניאו אותנו על כל העולם הנאור; החלקים הנחשלים יותר מתעבים את ישראל ממילא.

מפעלי ההנצחה הם בעצם מנגנונים להשכחה ולהדחקה. עבר מדומיין נרתם לאינטרסים פוליטיים של ההווה והעתיד. המפעלים והמוסדות שמאדירים את שמם של רבין, פרס, מנחם בגין ולהבדיל אלפי הבדלות גם רחבעם זאבי מתעלמים מעובדות היסטוריות מרות: הזיקה של רבין למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, שיתוף הפעולה בין פרס לכוחות דכאניים ברחבי העולם, הדמגוגיה הסוציאלית והלאומנית של בגין, פשעיו של זאבי ומזימותיו נגד האזרחים הערבים. זהו תהליך מרתק אבל מסוכן, שיש לעצור אותו בכל מחיר.

  • פורסם בכל העיר, 21 אוקטובר 2016
תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אלכס מסיס הגיב:

    מאמר מעניין המביא לקוראיו זווית חשיבה אמיתית ונכונה

  2. שפי הגיב:

    החינוך שמחנכים את בני הנוער האלה להאמין באידיאולוגיית "שתי מדינות לשני עמים" הוא חינוך שקרני. האידיאולוגיה הזאת מבליעה בתוכה אקסיומה שקרנית שכיבוש 67 היה לגיטימי, תוצאה של מלחמת אין ברירה, ולכן אפשר להוון אותו. גם מי שמאמין בציונות חייב להודות שרק את כיבוש 48 אפשר איכשהו להצדיק ולהוון להסכם שלום.

    אחרי שחוסיין החליט לסרב לקבל חזרה את השלטון על הגדה אין ברירה חוץ מאשר לספח את הגדה סיפוח מלא (אם מדברים על פרס אז קשה לדעת האם "הסכם לונדון" היה ממש מעשי כפי שהוא הצליח למכור לנו אותו).

    זה טפשי לצפות מתושבי הגדה להסכים למדינה בגבולות הקיקיוניים האלה. כנ"ל לגבי עזה, אחרי שסאדאת הצליח לעבוד על בגין שהוא כאילו מוותר לו, אין ברירה אלא לספח סיפוח מלא.

    אם הסיפוח יתרחש מחר אז בבחירות ישתתפו בערך חצי ערבים וחצי יהודים, ואין אלא לקוות שהחלוקה לא תהיה רק יהודים מול ערבים אלא שתהיינה גם מפלגות אידיאולוגיות, סוציאליסטיות מול קפיטליסטיות וכו'.

    http://www.israblog.co.il/98991

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים