החגים חלפו עברו להם, ייתכן שכמה אנשים ונשים ערכו במהלכם חשבון נפש כלשהו, אבל התוצאות לא יהיו משמעותיות מבחינה פוליטית (בא לי לכתוב "תהיינה" אבל האקדמיה לא מרשה). כשמרבים לבלות עם המשפחה הלב קצת מתרכך מהתפעלות מהנכדים הקטנים, מדאגה לילדים הגדולים יותר ומחמלה לקשישים, שמדברים על מחלות במקום על כדורגל. אנחנו אומרים לעצמנו שכל התסמונות האלה אינן נוגעות בנו, אבל זוהי אשליה. אני יכול רק לקוות שחלק מהשבט הברעמי יישאר בעירנו, חרף האילוצים וסגירת מוסדות חינוך חילוניים, אבל אין לנו שום ביטחון בכך. כך גוברת החמלה. רגשי שנאה, עברה וזעם מתגמדים קצת לעומת הרצון העז להחזיר חיוך לפניהם של כל בני האדם באשר הם. אנחנו הופכים לבני אדם יותר טובים לזמן קצר, ימי החול מתחילים ונחזור להתחשבן מרה עם כל מי שפגע בנו אי-פעם. הלב קצת נחמץ מעצם העובדה שאין יותר מועדים לשמחה עד חג החנוכה, שרק הנרות מצילים אותו משיממון מוחלט.
ראש הממשלה וראש עיריית ירושלים לשעבר אהוד אולמרט עדיין חבוש בכלא. טרם מיצו איתו את מידת הדין, וכבר אנחנו מהרהרים ברלבנטיות של מידת החסד. כדי שלא יאשימו אותי באפליה נגד המזרחים אני ממהר לומר, שגם במשה קצב יש לנהוג במידת הרחמים. עם זאת, הדרישה כלפי נשיא המדינה לשעבר להודות בחטאו היא ראויה, וסירובו הוא מחסום גדול בפני שחרורו. טוענים שבנושא קצב שדולת הנשים היא אכזרית, ממש מחפשת דם בכל מחיר. זה אולי נכון, אבל קצב שופך שמן על הלהבה. קצב הוא עבריין מורשע, וחרף גילו ומעמדו בעבר קשה לנהוג במידת הרחמים באיש המתעקש על חפותו. אני מצטער בגינו, לא חוגג את נפילתו העמוקה לתהומות, אבל שחרורו המוקדם תלוי גם בו. איך אומר תמיד ביבי נתניהו בהקשר אחר לגמרי (וחסר שחר): "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". מי שעמד היטב על אופיו של קצב עוד בימים שהיה ח"כ זוכר היטב, שהאיש עקשן כמו פרד. יש להניח שהוא יעמוד במריו, ישלים את תקופת מאסרו הקצובה, ויחזור לביתו בקריית מלאכי אפוף בתחושת צדקתו, שלא הייתה ולא נבראה.
אהוד אולמרט (צילום: משרד התעשייה והמסחר)
אשר לאולמרט, הרגשות מעורבים אפילו בתוככי לבי הרחוּם. את פרשת יחסי האיבה בינו לבין העיתון שלנו, "כל העיר", אין טעם לגולל שוב. אומר בקיצור אבל בגילוי לב גמור שרבים בינינו תיעבו אותו ורצו מאוד לחשוף את פשעיו כדי שמערכת האכיפה והמשפט תטפל בו באורח מידתי, אבל קשוח. הוא מצדו ניצל את העירייה כדי לאכוף חרם מודעות מזיק מאוד על העיתון, ופגע ברבים מאנשיו, גם בי. כל זה אינו מעלה ואינו מוריד בשלב הנוכחי. אולמרט הוא איש מבוגר וחולה, מאסרו המיט עליו קלון-עולם, ושקריו לא יועילו לו. אם יוגשו נגדו כתבי אישום נוספים, איש לא יוכל לעזור לו ואולי גם לא ירצה. חבל שאדם כה מוכשר היה כל כך מושחת, אבל בנושא הזה אין נסיבות מקלות. הוא הגיע לגדולה, כראש עיר וכראש ממשלה, וכאשר אדם שהגיע חסר פרוטה מבנימינה "עושה לביתו" באמצעות שוחד ושלמונים, אז נקעה נפשנו.
עתה עתידו נתון בעיקר בידי נשיא המדינה, רובי ריבלין. זהו נושא מרתק כשלעצמו, הראוי לעטו של מחזאי גדול. כפי שכולנו יודעים בירושלים, היחסים ביניהם היו בדרך כלל רעים מאוד. אולמרט חיבל בחלומו העתיק של ריבלין להיבחר לראשות העיר. מבחינה מדינית נטו הנשיא היה תמיד יותר קיצוני מאשר אולמרט, אולי למעט התקופה אחרי מלחמת 1967, שבה הפיץ אולמרט את הסיסמה: "שטח משוחרר לא יוחזר". לריבלין הייתה מין נאמנות לעקרונות רביזיוניסטים אמיתיים ובעיקר מדומים, אבל תמיד היה נאמן לשלטון החוק ולאתוס של הגינות כלפי האזרחים הערבים. אולמרט תמיד היה שאפתן ללא מעצורים, ולא היה ניתן לסמוך עליו שיתמיד בקו מדיני כלשהו. אולמרט היה ציני דיו כדי לחסום את דרכו של ריבלין בסניף הליכוד בירושלים באמצעות תעמולה שיריבו הוא "שמאלן" או לפחות סלחני מדי כלפי הערבים. גם צחי הנגבי נגס ביוקרתו של ריבלין, ושני העסקנים הרסו לו כמעט את הקריירה הפוליטית. למזלו של הנשיא אנשים מהשורה פשוט אוהבים אותו, בלי שום קשר לשטויות שהוא פולט בנושאי השטחים. הוא במפורש אנטי-פשיסט וספק אם הוא מבין שעמדתו בנושא פלסטין תורמת שלא בטובתו לעליית הפשיזם במדינה. איש מלא סתירות, אם כן, אבל לא גנב ולא מושחת ולא מטריד נשים.
ריבלין בז לאולמרט כמעט באותה מידה שהוא בז לראש הממשלה נתניהו. גם נתניהו ניסה לחבל בבחירתו של ריבלין למשרת הנשיא, והוא הצליח להזיק לו הרבה פחות מאולמרט. לעת עתה לא עומדת חנינה לנתניהו על סדר היום הלאומי אבל גם אם יגיע היום הזה הדילמה של ריבלין תהיה פחותה. החשבון שלו עם אולמרט הוא בעיקר על רקע עירוני: המאבק על ראשות העיר, ההשמצות בסניף הליכוד, האופורטוניזם הגס של אולמרט, העריקה למפלגתו של אריאל שרון. יש כאן היבט אישי מובהק מאין כמותו. דרושה לנשיא מנטאליות של קדוש כדי לעשות משהו למען האסיר המפורסם. ריבלין הוא איש מיוחד אבל הוא איננו מתיימר להיות קדוש.
כולם סקרנים לדעת מה תעשה שרת המשפטים איילת שקד. היא ושולחיה מחויבים לגמרי למתנחלים ולציבור האנטי-ליברלי במדינה, לא רק בנושא ההתנחלויות אלא גם בכל הקשור ליחס לשלטון החוק. השדולה של שקד מתעבת במיוחד את אולמרט. אין לימין הרדיקלי יחס מיוחד למעשי השחיתות: יש מושחתים שלנו ויש מושחתים של הצד השני. כאשר אולמרט היה ראש ממשלה חשדו הימנים, ובצדק מסוים, שהוא מוכן למכור את כל ההתנחלויות בנזיד עדשים ובלבד שהצבועים מהמרכז הלאומני יסכימו לאתרג אותו ולהרחיק ממנו את החוקרים ואת בתי המשפט. כך מתחלקת הזירה הציבורית לשני חלקים לא מכובדים במיוחד: תומכי החנינות והטיוחים למען "השלום"; תומכי החנינות והטיוחים למען המשך הכיבוש. כל אלה אשמים בזיהום החברה האזרחית שלנו באותה מידה.
מכל הסיבות שמניתי כאן קשה לקבל החלטה נקייה בנושא החנינה. כל החלטה שתתקבל תזכה לביקורת ציבורית מאחד משני הצדדים או משניהם. לקצב אולי "מגיעה" חנינה או קיצור מאסר, אבל הוא מסרב בעצם לקבל אותה; לאולמרט לא מגיע שום דבר, ואם אני רוצה מאוד שהוא יקבל חנינה בסופו של דבר זה יהיה רק מטעמי חמלה אנושית שאין לה שום קשר עם הצדק.
- פורסם בכל העיר, 28 אוקטובר 2016
וגם זו של אהוד אולמרט היתה נכונותו לקבל דיקטט אמריקאי. שגרירו של ג׳ורג׳ וו בוש באו״ם, ג׳ון בולטון, העיד על כך שאולמרט נ ע נ ה לבקשת הממשל לפתוח במלחמת לבנון ״השנייה״. לשמחתו של נהנתניהו, הנשיא אובמה לא ניסה ממש לכופף אותו. . . אילו היה אובמה משתמש בחלק מהכלים שעומדים לרשותו, מסיתיהו היה כבר כפוף, קשור והיה מוותר על ״מסע ההתנחלויות״ כדי לשרוד.