60 שנה עברו מאז אותו ערב מר ונמהר של תחילת מלחמת סיני נגד מצרים ב-29 באוקטובר 1956 בו נרצחו בדם קר בכפר קאסם 49 תושבים, ביניהם נשים וילדים ונפצעו 13 נוספים כל ידי חוליה של משמר הגבול שהמתינה להם בשובם מהעבודה בשדות.
כעבור מספר ימים, ב-1 בנובמבר, הצלחתי להסתנן לכפר שהיה נתון לסגר צבאי מלא. נפגשתי עם המוכתר ודיע צרצור. בעקבות השיחה, הגעתי ב-10 בנובמבר לבית החולים בילינסון, בו גביתי את העדויות מסמרות השיער של הפצועים. חומת השתיקה וההשתקה שהוקמה על ידי השלטונות נפלה בעקבות הלחץ האדיר של דעת הקהל שנגרם בעקבות התערבותם של גופים פוליטיים, עיתונים, ארגונים ציבוריים ואישים שונים שתבעו לפרסם את דבר הטבח ולהעמיד את האחראים למשפט פומבי כדי שהצדק יעשה ויראה.
חברי הכנסת מאיר וילנר ותופיק טובי ממק"י ליד לוח ובו שמותיהם של חללי הטבח בכפר קאסם (צילום: אל אתיחאד)
הלחץ החל לאחר שהעדויות על הטבח נשלחו למאות אנשים ברחבי הארץ, בנוסף למכתבו של ח"כ תופיק טובי שהתריע על הטבח לאחר שביקר בכפר שבועיים לאחר ביצועו יחד עם ח"כ מאיר וילנר.
בעקבות הלחץ הגובר, נאלצה גם הצנזורה לחזור מסירובה שנמשך 50 יום ולהתיר את פרסום הפרטים על הטבח. "על המשמר" היה העיתון היומי הראשון שהופיע בגיליונו מה-20 בדצמבר 1956 הסיפור המלא שכתבתי תחת הכותרת "קציר הדמים האיום בכפר קאסם".
המשפט שנערך בעקבות הלחץ הציבורי, עורר עדים רבים בארץ ובעולם. פסק הדין שניתן כשנתיים לאחר הטבח מהווה תעודת מזעזעת על הקטל הנורא ותעודת כבוד לבית המשפט שהניף את "דגל השחור" של האי-חוקיות בפני מעשה מסוג זה. אב בית הדין, השופט בנימין הלוי, קבע בין היתר ש"זדון דרוש לכל ביצוע של פקודה בלתי אנושית ובלתי חוקית והקולר לביצוע תלוי גם בנותן הפקודה וגם במבצעיה".
השופט הלוי דחה את טענת הסנגורים שחזרו על מה שאמרו הפושעים הנאצים במשפטי נירנברג לפיו "מילאנו פקודה". הלוי קבע כי "על הנאשמים היה להבחין בכך שניתנה להם פקודה בלתי חוקית בעליל שעליה מתנוסס הדגל השחור ואסור לבצעה".
החנינה המקוממת
השלטונות הפכו את פסק הדין לבדיחה עצובה. בסוף שנת 1959 לא נותר בבתי הסוהר איש מ-12 האשמים שנשפטו לתקופות מאסר שבין חמישה ל-17 שנים. בדומה לפושעי "המחתרת היהודית", הם קיבלו חנינה מנשיא המדינה דאז יצחק בן צבי ויצאו לחופשי. הממשלה גם דאגה להם למקורות פרנסה מכובדים. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, החזיר את דרגתו לנאשם מס' 1, שמואל מלינקי, שקיבל גם העלאה בדרגה והיה לאלוף משנה, בנוסף על תפקיד בכור האטומי בדימונה.
הוכחה נוספת לאטימות הלב של השלטונות מהווה מינויו של הנאשם מס' 2, גבי דהאן, ל"אחראי על תפקידים ביטחוניים מיוחדים" בעיריית רמלה – שכללה מגע עם תושבי העיר הערביים. אילו אלוף משנה יששכר שדמי, יצא בעונש "כבד" של תשלום קנס של 10 א"ג בלבד. מאז הפך המושג "הגרוש של שדמי" למטבע לשון ברחוב הערבי המצביע על עיוות הדין.
לזכור ולהוקיר, לזכור ולהוקיע
במהלך המשפט נשמעה הנימה השוביניסטית של ההכללה המתחסדת שהרצח התאפשר מאחר ורוב אנשי היחידה היו מבני עדות המזרח שהם "שונאי ערבים". אבל עובדה היא שביתר היחידות שהוצבו בששת הכפרים השכנים שירתו גם בני עדות המזרח, ושם לא רק שלא התרחש טבח אלא הם התירו למאות הערבים שאיחרו לשוב לבתיהם בשלום. בכך הם שמרו על צלם אנוש בראותם את הגדל השחור המתנוסס מעל ההוראה הבלתי חוקית. את אותם החיילים צריך לזכור ולהוקיר ואת אלה שלחצו על ההדק יש להוקיעם.
הדבר המזעזע ביותר הוא שרוב הנאשמים בטבח לא התחרטו על מעשיהם גם לאחר עשרות שנים. אחד מאותם החיילים, שלום עופר, שפקד על חייליו "לקצור אותם", אמר בריאיון לשבועון "העיר" (10 באוקטובר 1986): "היינו כמו הגרמנים, הם עצרו משאיות, הורידו את האנשים וירו בהם. כך אנחנו, אין הבדל. כמו שחייל גרמני מילא פקודה בזמן המלחמה כשהורו לו לטבוח ביהודים".
דברים מזעזעים אלה מעידים על טיבם של הרוצחים, מחייבים את מערכת החינוך לכלול בספרי הלימוד את טבח כפר קאסם. עלינו לשנן בפני הנוער את הלקחים המתחייבים דומה לטבח בקישינב, שאותו אנו מציינים ובצדק מדי שנה בשנה. טוב יעשה שר חינוך נפתלי בנט אם ידאג להקדיש לקראת יום הזיכרון לטבח שעת מחנך בכל בתי הספר, כפי שעשה בזמנו שר החינוך המנוח יוסי שריד שאמר לאזרחים הערביים: "אנחנו מתביישים במה שקרה, הכאב שלכם הוא הקלון שלנו".
הממשלה חייבת להכיר באחריותה המוסרית
אין ספק שהלקח המרכזי מהטבח הוא שעלינו להמשיך ולהיאבק לעקירת שורש הרע שטבח כפר קאסם היה פרי הבאושים שלו; של "הפילוסופיה הפטליסטית של אין ברירה, הנצחת החשדנות ובנטיעת האקסיומה הנוטעת בלבבות כי אויבי נצח אנו היהודים וערבים בארץ הזאת", כדבריו החריפים של המשורר הגדול אברהם שלונסקי.
60 שנה עברו מאז הלילה הנורא ההוא ותושבי כפר קאסם מעלים את זכר חלליהם ביום השנה בתהלוכת אבל עצורה, מבקרים ב"מוזיאון החללים" המרשים המנציח את זכרם וחוזרים ומדגישים ש"הפצע פתוח עד שהממשלה תכיר באחריותה המוסרית לטבח".
אסיים בקטע משירו של נתן אלתרמן "תחום המשולש" שהתפרסם ב-7 בדצמבר 1956 ובו יצא חוצץ המשורר נגד קשר השתיקה סביב הטבח וכך הוא כתב: "יותר לא תיתכן חברת אנוש, לא יתכן ציבור בר הכרה שלא ייהום לעת מקרה כזה ולא ישאל כיצד קרה מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה ואיך ומה חייב הוא לעשות שלא תקרה כזאת מחר".
תפקידו הוא לעשות הכל כדי שלא יקרה מחר.
- לטיף דורי הוא אזרח כבוד של כפר קאסם.
שמיים שלא ביקשו רחמים:
שמים שלא ביקשו רחמים, מקשרים בין הפוגרומים שהיו בקישינב, לפוגרומים שהיו בדיר יאסין, כפר כאסם, קביה, חולתה, עזה לבנון גנין, בדואים, אל אראקיב, ועוד המון כפרים פלסטינאים, שנהרסו ונחרבו.
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?
הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,
וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.
וְאָרו
לטיף החסיר מכתבתו את החוברת "הכל על כפר קאסם" שנכתבה, הודפסה וחולקה בחוצות תל אביב כדי לעקוף את הצנזורה הצבאית שלא התירה לעיתונות ולרדיו לפרסם ולו מילה אחת על הטבח שעשה
משמר הגבול בחקלאים, גברים נשים וטף, שחזרו משדותיהם מבלי שידעו על העוצר שהטיל הממשל הצבאי בגין מלחמת צרפת-ישראל-בריטניה במצרים, המכונה "מבצע קדש", אוקטובר 1956
את החוברת כתבו וערכו הצייר שמעון צבר, הארכיטקט דן איתן ורעיתו הסופרת רחל איתן – חברי מק"י, אז ואיתם אורי סלע, יוסף גפן שהיה מזכיר איגוד נכי צה"ל בשנות הקמת המדינה וגם אני, אלכס מסיס
ולטיף דורי עצמו שהיה מזכיר המחלקה הערבית של מפ"מ בראשותו של שמחה פלפן המנוח.
אורי אבנרי ושלום כהן עורכי ובעלי שבועון "העולם הזה" תרמו את הנייר להדפסת
2000 עותקים ואילו מפ"מ והקיבוץ נרצי השומר הצעיר הדפיסו את החוברת בדפוס "על המשמר" ללא תשלום.
בשער החוברת הופיעה רשימת אישים שתבעו לחקור ולהעמיד לדין את הרוצחים ואת מי שמעליהם –
בין החותמים היו המשוררים אברהם שלונסקי אלכסנדר פן ונתן אלתרמן – אי אפשר היה אז למצוא
שמות השלושה, זה בצד זה, באותו צד פוליטי, בגין השוני הקוטבי בעמדותיהם.
הבעיה היא שבמקום לסגור פצעים, הימין השליט פותח פצעים חדשים.
** כזו היא הבניה (הבלתי-חוקית ע״פ החוק הבינ״ל) בשטחים הכבושים.
*** גם החזרת המתנחבלים למוטב לא תהיה קלה.
**** מאז ששמעון פרס הרשה למתנחבלים (במפגש שאירגן ״גוש אמונים״) להתנחל, ויגאל אלון נתן למשה לוינגר וחבורתו ״זכות״ לפלוש לחברון. . . ועד הרצח שביצע ברוך גולדשטיין (29 הרוגים וכ-200 פצועים). . .
***** מאז נידרש גדוד פלוס לשמור עליהם, יומם וליל. . .
תיקון טעות: העונש הכבד מנשוא שהוטל על הפושע יששכר-ישכה שדמי היה 10 פרוטות – גרוש אחד – ולא "10 אגורות" (האגורה והשקל לא היו קיימים בשנות ה-50).
שכחתי להוסיף ליוזמי החוברת את גילה בלס (אז, כהן) שגם היא הייתה חברת מק"י.