כאשר עורך העולם הזה אורי אבנרי פירסם את הכתבה הידועה על ה"אשכרדים" (ישראלים ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי) נדפה ממנו רוח מאוד אופטימית. אנשים כמו חיים הנגבי, יואל מרקוס וגם אני, ביטאו את השתלבותם המהירה בתקשורת הישראלית והתגאו מאוד במוצאם המעורב. היו התייחסויות לא מעטות בתקשורת לכתבה הזו שנכתבה ברוח די קלילה. אחי עוזי, שלא נזכר בכתבה, הגיב רק מקץ שנים רבות מאוד על היחס המשפיל שאימי גרציה קיבלה מהאליטה האשכנזית של מפא"י, מחבריו של אבי הח"כ והשר. לכל התלונות על אפליה עדתית היה הד קלוש, ורק פרשת ילדי תימן, שכרוכה בטרגדיות אנושיות מצמררות, נשארה איתנו ועד שלא יבררו אותה עד תום לא ניוושע.
ט"ו בשבט בגן העצמאות בירושלים, 1956
(צילום: ארכיון המדינה, מתוך אוסף יהודה אייזנשטרק)
בשנים האחרונות, עם צמיחתה של אליטה מזרחית גדולה ומרשימה רבים מאלה שאינם נמנים עליה חשים שעליהם לתת תשובות על מעשיהם ועל מחדליהם ולעתים להצדיק את עצם קיומם בארצנו. לפני כמה שנים כתבתי הספד ממעמקי לבי על אודות חברי סעדיה מרציאנו ז"ל, שנפטר בטרם עת. היחסים בינינו היו תמיד לבביים, אבל אז קלטתי שה"אשכרדיות" איננה מקנה לי חסינות כלשהי. אולי ההיפך הוא הנכון. משורר ירושלמי נהדר (בלי מירכאות) גינה אותי על "אשכנזיותי", לעג למוצאה של אימי גרציה ברעם לבית אלקיים ודואק, והטיל ספק בזכותי להביע את רחשי לבי על סעדיה. בין השאר אפילו קונן על היותי אוהד הפועל, עוד סממן ממאיר של אשכנזיות בעיניו, חרף העובדה שרוב האוהדים שלנו וכמעט כל השחקנים היו תמיד מזרחים.
חברי הטוב חיים הנגבי, שגם הוא ממוצא מעורב (וייספיש ובאג'יו) נקלט יותר בקלות באליטה המזרחית החדשה, אולי משום שלא היה לו קשר משפחתי עם הממסד של תנועת העבודה (שאותו נטשתי לפני עשרות שנים). בקיצור, מסך סבוך ועכבישי אופף את האשכרדים. מעניין שלרבים ממשגיחי הטהרה יש ילדים ממוצא מעורב, והם איכשהו מסתדרים עם התופעה הזאת. אבל לנו, שאף פעם לא הרגשנו כמו אשכנזים והיינו מעורים יותר במשפחתנו המזרחית, נראה שאין תקנה. קשה לומר שכל זה משנה לי במיוחד. כל מי שמאשים אותנו בזיקה גם לאשכנזים שעל מורשתם גדלנו, בעצם צודק. המורשת האשכנזית המוקעת עתה בידי רבים איננה רק הפולקלור והעושר הרוחני שנוצר במזרח-אירופה, אלא גם התרבות שנוצרה בארץ. כמעט כל המזרחים שחיו כאן קודם לעליות הגדולות בתחילת שנות החמישים, הפנימו את שירי הפלמ"ח, את המוסיקה הקלאסית המרכז אירופית, ואת סיפורי הגבורה מימי "השומר", יוסף טרומפלדור ואלכסנדר זייד. אימי שאהבה מאוד לשיר, לימדה אותנו את השיר החלוצי (והנורא) "הך פטיש עלה וצנח / כבישי בטון בחול נמתח / עורי שממה דינך נחתך / אנו באים לכבוש אותך", לא עלה כלל בדעתנו למחות נגד המסר הקצת תוקפני והאנטי אקולוגי של השיר הזה. גם שירי רחל היו פופולריים בביתי, ואימא שרה "עוד אזכורה אוּרי" בעיניים דומעות. דווקא אבי האשכנזי פחות הפנים את התרבות "הארץ-ישראלית" והעדיף פרקי חזנות, שעד היום מרגשים אותי.
דודי משה אלקיים, אחד מהאנשים הכי טובים ומקסימים שפגשתי במהלך חיי, לקח אותי בילדותי לבית הכנסת הספרדי בקולג' ברחוב אוסישקין. האוזן שלי קלטה היטב גם את "אל נורא עלילה" בניגון הספרדי. כך הפכתי לאקלקטי במקצת בגישתי לתרבות ולחיים. היום דווקא שיריו של סמי בן-שטרית נוגעים ללבי, מבלי שאזנח את דוד אבידן או את דליה רביקוביץ'. האם כל זה יוצק תוכן מגובש למושג "אשכרדי"? אינני בטוח. גם תומאס מן ופרנץ קפקא (שלא לדבר על ג'ו קוקר ופטי סמית') הם חלק מהעולם התרבותי שעיצב אותי והעשיר את עולמי. בשנים האחרונות גיליתי את חיים אוליאל ואת שיריו הנשגבים, בעיקר את "מאמא דיאלי" שמזכיר לי כל כך את אימי המנוחה. אחרי שפיטרתי את ז'דנוב הקטן שקינן בנשמתי (על שם אנדריי ז'דנוב, יד ימינו של סטאלין, שחלש על התרבות הסובייטית וצינזר אותה בהתאם לדוקטרינה נוקשה. מירי רגב היא ליברלית לעומתו) הפנמתי את גדולתו של אביהו מדינה. אולי הוא ימני (כמו בועז שרעבי האהוב עליי) אבל גם יוצר נפלא מאין כמוהו. ייתכן שהקוראים יחשבו שאני משלם מס שפתיים ליוצרים מזרחיים וכאן הגיע הזמן לגילוי נאות: הזמר הכי אהוב עלי הוא דני ליטאני, בלי מתחרים.
פעם הוזמנתי לפסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים לערב שהוקדש לירושלים. באולם המלא היו כמעט כל הנוכחים ילידי הארץ מכל העדות והתפוצות. פגשתי שם כמה קרובים ממשפחת אלקיים, שנולדו בבאר-שבע, בעזה (!), ביפו ואפילו בדרום אפריקה. בקטע השירה בציבור שרו כולם שירים ציוניים, גם אם המבצעים המקוריים היו תימנים כמו שושנה דמארי וברכה צפירה. התחלתי אז להפנים שהדרך לדה-ציוניזציה של ישראל (שהיא לטווח ארוך גם הדרך היחידה לשלום אמת)ׂ תהיה ארוכה מאוד, וייתכן שלא נגיע כלל ליעדים האלה: לא לשלום ולא למעבר לשלב הפוסט-ציוני.
מצוקתם של האשכרדים היא שולית מאוד לעומת העומק של הבעיות העדתיות, וזיקתם לריבוד המעמדי. חלקם יצרו לעצמם מוניטין מעמד, ואחרים זנחו לגמרי את הרכיב המזרחי שלהם לטובת "הצבריות" הרדודה. מובן שזה חבר גם למשבר החילוניות, שקיים גם אם יש בארץ יותר חוזרים בשאלה מחוזרים בתשובה. אני מכיר כמה חוזרים בשאלה שהורידו את הכיפה וזנחו את הדת אבל התבצרו בלאומנות קיצונית שאותה ספגו בישיבות החרד"ליות או בהתנחלויות. כמה מהם תקפו אותי על כך שאני מעדיף בגלוי את החרדים על פני הדתיים הלאומנים. מוטב לנו שהם יחזרו בהם וילכו לכיוון החרדי ובלבד שלא ינהו אחרי איילת שקד ודומיה, שהלאומנות חשובה בעיניהם הרבה יותר מהדת. הרי הם מוכנים להבעיר את כל המזרח התיכון ולפגוע בקודשי המוסלמים בהר הבית! לפשיזם הישראלי יש כיום יסודות דתיים וגם חרדיים, אבל הקנאות הלאומנית במגזר הדתי-ציוני היא חמורה הרבה יותר.
בעירנו חיים רבים וטובים שהם ממוצא מעורב, אבל אין להם נוכחות מובהקת בזירה הציבורית בתור שכאלה. באורח טבעי הם מתייחסים אל מוצאם כאל מקרה פרטי, וקשה לראות אותם עולים על מתרסים למען צד זה או אחר. פעם חלמתי שאנחנו נהיה גורם מגשר בין העדות השונות וגם בין יהודים לערבים. הסיכויים להצליח בכך הם זעומים. הצדדים תמיד יחשבו, במידה ידועה של צדק, שכאנשי השמאל הרדיקלי טרם אימצנו את הפוליטיקה של זהויות על חשבון התודעה המעמדית.
לכן לא נתכחש לעצמנו ולא נעשה כיווני חן כדי שיקבלו אותנו. נשתדל לתרום להרמוניה ולהומניזם כמיטב יכולתנו הצנועה מאוד.
- פורסם בכל העיר, יום שישי, 4 נובמבר 2016

ראבק,לפחות תדייק. סמי שלום שטרית!
הרי לך שורה משיריו של הגזען אבידן : "אוסקוט יא חרא מוואדי מוסררה
אני השמנת אתה הבררה."
בגילך,הגיעה העת שתניח להבלות של תודעה מעמדית. הפועל רוצה להיות בורגני,הבורגני רוצה להיות מהעשירון העליון,ואיש העשירון העליון רוצה להיות באלפיון העליון.
חשוב מכל: העניין המעמדי,כל תכליתו להשתיק את המאבק העדתי. בישראל שהיא מדינה אשבנזית-גזענית,אין תחליף לפוליטיקה של הזהויות.
כ"מעורב" כדאי לך.לקרוא את הספר "חצי חצי". מרבית המרואיינים, כולם מעורבים קובלים על גזענות אשכנזית.
מעניין,
הדרך לשלום אמת כרוכה בדה ציוניזציה.
מעניין אם הערבים יזוזו מילימטר מאיזה נרטיב ערבי – מוסלמי בשביל שלום אמת.
הם ערים לתהליכים התבוסתניים שמתרחשים לאט לאט בחברה הישראלית ושאינם קשורים לשום פשיזם : אנחנו נבטל את הזהות שלנו כדי להתקרב אליהם והם יישארו פנאטיים ואנטי פלורליסטים בעליל.
ככה מייצרים שלום אמת לשיטתו של השמאל הישראלי.
בעצם, זה מיצג את הגישה של הערבים בהרבה היבטים.
מה ששלנו גם שלהם ומה ששלהם רק שלהם.
והעבד רוצה להיות בעל עבדים, כלומר שהתודעה של בעל העבדים תופסת בעבדים ויוצרת הרמוניה אמיתית בן העבד לבעליו והמאבק ביניהם הוא רק אם העבד הוא שחור ובעליו לבן.
כמובן שבמשטר מעמדי קיימת גזענות וקורולציה בין המנוצלים ביותר לבין מוצאם. זה מקל על המנצלים לאחד סביבם את בני מינם. בחברת העבדות עבדים שחורים היו נוחים מבחינה זאת לבעלי העבדים וכן שצבע עורם הבחין אותם מהמשוחררים.
בחברה קולוניאלית המנוצלים ביותר הם הילידים והמתישבים הראשונים שבאו ממצא משותף רוכבים גם על מהגרים חדשים שהגיעו מפזורות שונות. כל זה לא מבטל את האבחנה המהותית שביסוד משטרים נצלניים הניגוד היסודי והמאבק הוא מעמדי.
להגיד שבגלל שנולדתי אשכנזי אז אני המנצל-המדכא ויצחק תשובה הוא המנוצל המדוכא זה טמטום של פוליטיקת הזהויות הגזענית.
יש כבר כל כך הרבה ״מעורבים״ מכל הסוגים והעדות, לרבעים ולשמיניות, עד כדי כך שבאמת נוצרה אוכלוסיה נרחבת, ששומעת מוזיקה ים-תיכונית ופופ מערבי (מי כר שומע היום חזנות?), אוכלת אוכל מכל העולם אך יעדיפו את האוכל המזרחי על האשכנזי, מדברים בהברה ספרדית אך ללא ח ו-ע, לוקחים מפה ומשם, ואף משאירים את סיפורי הקיפוח כשמועה רחוקה שכבר אין צורך לדוש בה ולנבור בה
וטוב שכך
היכן קיימת בארץ תודעה מעמדית עאלק…
אתה ותשובה זו לא הדוגמא. מאידך הרי לך דוגמה טריה,ממש מהיום. 24 מועמדים לעליון. החלאות עשו טובה והכניסו לרשימה מזרחית אחת בלבד!
יש חפיפה מלאה בין עניים למזרחים. לעומת זאת יש חפיפה כמעט מלאה (למעט חרדים אשכנזים העניים מרצון) בין אשכנזים לבין העשירונים העליונים. למעלה מכך: האשכנזים הופכים להיות יותר ויותר סגרגטיביים,באמצעות יישובים עם ו. קבלה. הם שולטים ברוב המכריע של הקרקעות.
אוף התעייפתי… והרי איני מחדשת דבר. אה… וההסללה המרושעת בכוונת מכוון של ילדים מזרחים רכים בשנים מעיירות הקיפוח ושכונות המצוקה שהקימו האשכנזים.
ואחרי כל זה,לך.תטחן את השכל על.פוליטיקה מעמדית.
מעניין מדוע התעלמת מאבידן,שהיה אמון בשעתו על מעמדיות עאלק,בהיותו בנוער הקומוניסטי .
מארקס כתב (ציטוט מהזכרון ולא זוכר כעת איפה זה כתוב) לא משנה מה חושב פועל זה או אחר ואפילו מה חושבים כל מעמד הפועלים חשוב מה האינטרס שלהם כמעמד מנוצל. המשמעות שהתודעה של הפועלים זה עניין אחד והאינטרס האובייקטיבי שלהם כמנוצלים בחברה מעמדית הוא עניין אחר. לו היתה לרובם תודעה מעמדית המהפכה כבר מזמן היתה כאן. מה שמונע מהם להגיע לתודעה המתאימה לאינטרס שלהם זה בין השאר התודעה המעמדית של המעמד השליט ששולטת בתודעה של כל החברה ושטפת את המוח מהגן לקבר וגם תנועות כאלה כמו עדתיות, גזעניות, פוליטיקה של זהויות וכו' שמשרתות בדיוק את האינטרס של המעמד המנצל (רק תשובה? תבדקי טוב למעלה באלפיון לא חסר תשובות)
מעולם לא תפריע לך העובדה כי מתוך 28(תיקון לא 24) מועמדים רק מזרחית אחת. מה הקשר בין חטיפת ילדים,הקרנות לכמאה אלף ילדים מזרחים, לעיירות הקיפוח ושכונות המצוקה שהקימו האשכנזים,, ל-8% בלבד מזרחים בסגל האקדמי,ובעיקר להסללה המרושעת,לבין מעמדיות עלאק.
את הסחורה הפגומה של מעמדיות תמכור לטיפשים מטופשים. עוד מעט תטען כי המרד בוואדי סאליב,הפנתרים,הקשת, המזרחית והאוהלים ותור הזהב- עכשיו תורנו,כולן על רקע מעמדי. צא באחת מההבלות.
המרד בואדי סאליב והפנתרים השחורים הם לא בדיוק הקשת המזרחים ולא תור הזהב. אלה לא היו שם, הם היו הדפוקים ולכן היו איתם השמאל הקומוניסטים ומצפן והאנרכיסטים עם המפונים בכפר שלם, לא את…
יותר דפוקים מהמזרחיים הם הערבים בכלל ובשטחים הכבושים בפרט גם האתיופים. שוב במאבקים שלהם ראינו כרגיל "אשכנזים" כלומר אנשי שמאל רדיקלי. אז עם מי הגברת רוצה שנהיה, אם זאת מתוך 28? (מה זה?) עם הערבים? עם האתיופים? עם המזרחיים? או עם הדפוקים, או אולי רק עם יהודים או אולי רק עם מזרחיים עלאק…
אווה, אני יודע שאף פעם לא אפיס את דעתך אפילו אם אחבוש כיפה, אקרא לידידי שטרית סמי שלום ואצטרף לישיבה של ש"ס. עליי לקבל בהכנעה את הנצחיות של אי אהבתך, ולעבור לסדר היום
אין שום קשר לאהבה או לאי אהבה. מדובר בעובדות יבשות,הידועות לך אף יותר ממני. חלילה לנו לעסוק בסנטימנטים כשמדובר בגזענות נגד מזרחים. מויקי שירן נוחה עדן,למדנו כי כשמדובר באפליה וגזענות רק המספרים והעובדות מדברים.
מהיכן לעזאזל הבאת את ש'ס והכיפה?.אני סולדת מדרעי והמפלגה שלו. אני רואה בדרעי את אחד מגדולי הפושעים נגד המאבק המזרחי. הוא מסיג עשרות אלפי מזרחים תמימים לחשכת ימי הביניים.
אני יכולה להבין מתגובתך כי אינך מסתייג מאבידן.
אין לי כלום נגדך אישית ונגד אי מי מכותבי האתר. הרי בסהכ מדובר בחילופי דעות.
שבת שלום ואריכות ימים.