הרצאתו של עמיר לקח אביבי במושב הראשון של כנס מרקס ה-10 שנערך ביום שישי 4 בנובמבר 2016, במוזיאון בת ים – מובי.

באחד מן הימים של יוני 1973, עבר הפסנתרן והמלחין הצ'יליאני סרחיו אורטגה באחד הכיכרות בסנטיאגו, בירת צ'ילה. במקום עמד זמר רחוב וקרא את אחת הקריאות הידועות באותה תקופה בצ'ילה – "העם המאוחד לעולם לא יובס".

"הפשיזם לא יעבור", הפגנה בצ'ילה, 1972

הקריאה נותרה מהדהדת בראשו של אורטגה זמן רב לאחר שעזב את המקום. מספר ימים לאחר מכן, בעת מפגש עם חברים בביתו, ישב אורטגה אל הפסנתר, וכשהרהר באירועים האחרונים בצ'ילה ועל אותו זמר רחוב, כתב והלחין ברגע של השראה את השיר שיהפוך לאחד משירי המחאה האנטי-אימפריאליסטיים החשובים והידועים ביותר- "העם המאוחד לעולם לא יובס", "El Pueblo  Unido Jamas Sera Vencido" (כאן בביצוע להקת אינטי-אימאני). מילותיו בתרגום מילולי מאנגלית:

קומו, שירו – כי אנו עומדים לנצח.
דגלים של אחדות מתקדמים כעת.
ותבואו צועדים איתי,
ותחזו בשירכם ובדגלכם פורחים.
האור של שחר אדום כבר
מכריז את החיים שיבואו.

קומו, הילחמו – העם עומד לנצח.
החיים שיבואו, טובים יותר יהיו,
בכדי להשיג את אושרנו.
והמולה של אלף קולות לוחמים תעלה,
מבטאת שיר של חופש.
עם נחישות, המולדת תנצח.

ועכשיו העם,
המתקומם במאבק,
קורא בקול עצום-
קדימה!

המולדת מחשלת אחדות,
מצפון ועד דרום, הם מתגייסים.
ממכרות המלח והמינרלים עד ליערות הדרומיים.
מאוחדים במאבק ובעמל,
הם מכסים את המולדת.
צעדיהם כבר מכריזים את העתיד.

קומו, שירו – העם הולך לנצח.
מיליונים מכוננים את האמת.
גדודי הפלדה עולים באש,
לוקחים לידיהם צדק והיגיון.
אישה עם אש ואומץ,
ניצבת כבר כאן, לצד העמל.

ועכשיו העם,
המתקומם במאבק,
קורא בקול עצום –
קדימה!

יומיים לאחר כתיבתו, השיר בוצע בהופעה של להקת קילאפאיון, ונהפכה ללהיט בן-לילה. כדי להבין את התקבלותו העצומה של השיר, יש להבין את הרקע הפוליטי וההיסטורי לאותה תקופה בצ'ילה.

בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, סבלה צ'ילה ממספר משברים כלכליים, שעל אף מאמציהן, ממשלות הימין והמרכז ששלטו באותן שנים לא הצליחו לפתור. עקב כך, התפתחה תודעה מעמדית, שמאלית ומהפכנית בקרב מעמד הפועלים ובחלק ממעמד הביניים הצ'יליאני. כך, בבחירות שנערכו בשנת 1970 נבחר לנשיאות צ'ילה סלבדור איינדה, מנהיג "האיחוד העממי", שותפות פוליטית של מספר מפלגות שמאל. איינדה עצמו היה רופא במקצועו, ממקימי המפלגה הסוציאליסטית הצ'יליאנית, ומטעמה שימש סנטור ושר הבריאות והרווחה החברתית במשך כ-4 שנים. לאחר הבחירות, החל איינדה להוציא לפועל את תוכניתו, "הדרך הצ'יליאנית לסוציאליזם", שכללה בין היתר רפורמות נרחבות במערכות הבריאות והחינוך, חלוקה של אדמות המדינה לטובת האיכרים, העלאת שכר העובדים והלאמת תעשיית הנחושת. לדבר היה חשיבות עצומה, מכיוון שכלכלתה של צ'ילה נשענה, ובמידה רבה עדיין נשענת, על תעשיית הנחושת. צ'ילה היא הספקית הגדולה ביותר של נחושת בעולם, כאשר סין הניצבת במקום השני, מייצרת כרבע מהכמות של צ'ילה.

באותה תקופה, תעשיית הנחושת במדינה נשלטו על-ידי מספר תאגידים אמריקאיים, ביניהם אנקונדה וקנקוט. עובדה זו גרמה למעורבות בוטה של ארה"ב בפוליטיקה ובכלכלה הצ'יליאנית לאורך כל המאה ה-20. המעורבות הזו הפכה לגסה ובוטה יותר בעקבות בחירתו של איינדה. כפי שביטא זאת הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה באותה תקופה: "אני לא רואה מדוע עלינו לעמוד מהצד כאשר מדינה הופכת לקומוניסטית, בגלל חוסר האחריות של אזרחיה. הסוגיות חשובות מדי מכדי שניתן למצביעים הצ'יליאניים להחליט עבור עצמם". הוראות ניתנו לסוכנות הביון האמריקאית (ה-CIA) לערער את יציבות המדינה ולהביא למצב של הפיכה צבאית. ריצ'רד ניקסון, נשיא ארה"ב באותו זמן, טען שיש "לגרום לכלכלת צ'ילה לצרוח". מיליוני דולרים ניתנו בכדי לתרום לתעמולה נגד ממשלתו של איינדה, ועל מנת לשחד ארגוני מעסיקים ולעודד אותם ליזום השבתות ואי-אספקה של מוצרים, דבר שהוביל לעליית מחירים וערער את המצב הכלכלי. בנוסף, ה-CIA יצר קשר עם קציני צבא בניסיון לשכנעם בצורך בהפיכה צבאית בצ'ילה. בתוך אווירה זו, של התערבות אימפריאליסטית בוטה בענייניה של המדינה, הקריאה "העם המאוחד לעולם לא יובס" זכתה לפופולאריות רבה בקרב העם הצ'יליאני, שתמך ברובו בממשלת איינדה. השיר עצמו המבוסס על אותן עקרונות, זכה כאמור לפופולאריות אדירה, ובוצע על-ידי מיטב הלהקות בכל רחבי צ'ילה.

אך למרות התמיכה העממית בשיר ובמסריו, כ-4 חודשים לאחר פרסומו, ב-11 בספטמבר 1973, בוצעה הפיכה צבאית בפיקודו של הגנרל אוגוסטו פינושה, שהיה מפקד הצבא הצ'יליאני. במהלך ההפיכה, שבוצעה בתמיכת ארה"ב, ארמון הנשיאות הופצץ וכותר. איינדה, לאחר נאום אחרון לאומה ששודר ברדיו ובו הביע את אמונו בעם הצ'יליאני ובעתיד המדינה, התאבד ביריית כדור. עשרות אלפי אנשים נעצרו במהלך ההפיכה והוחזקו באצטדיון הלאומי של סנטיאגו.

בעקבות ההפיכה, הוקמה בצ'ילה דיקטטורה צבאית בהנהגתו של פינושה. במהלך שנות הדיקטטורה, כ-3,000 מתנגדי המשטר נרצחו ואלפים רבים נכלאו ועונו. רבים הוגלו מצ'ילה. בקרב מתנגדי הדיקטטורה בתוך המדינה ומחוצה לה, השיר "העם המאוחד לעולם לא יובס" צבר פופולאריות אדירה, וסימן עבור רבים את התקווה לשינוי והאמונה בעתידה של צ'ילה. הלהקה אינטי-אימאני, הייתה בסיור הופעות באיטליה במהלך ההפיכה. הלהקה נותרה בגלות עד 1988, במה שנודע "סיבוב ההופעות הארוך בעולם". במהלך סיוריהם, הם הפיצו את השיר ברחבי העולם והרחיבו את הפופולאריות שלו.

מרגע פרסומו מחוץ לצ'ילה, עבר השיר גלגולים שונים לאורך השנים, והופיע בגרסאות שונות במגוון מאבקים פוליטיים וחברתיים ברחבי העולם, בעיקר בעלי אופי שמאלי ואנטי-אימפריאליסטי:

• ב"צעדות ההתנגדות" בארגנטינה בתקופת החונטה הצבאית, שנתמכה אף היא על-ידי ארה"ב, השיר נשמע לעיתים תכופות, בגרסה מותאמת למצב בארגנטינה, עם שורות כמו "זה חיוני שאלה שנעלמו יחזרו, ואלה שהעלימו ייענשו" (בהתייחס לאלפי פעילי השמאל שנעלמו, "הנעדרים", במהלך אותן שנים).
• השיר שימש את התנועה הפיליפינית באגונג אליאנסנג מאקאבאיאן (השותפות הפטריוטית החדשה) במחאותיה נגד הדיקטטורה של פרדיננד מרקוס, שנהנה מתמיכה אמריקאית רבת שנים.
• במהלך הבחירות שנערכו ביוון ב-2007, השתמשה מפלגת השמאל סיריזה בשיר לאורך הקמפיין שלה, והוא אף שימש במודעות הטלוויזיה שלה. בדומה, גם פודמוס הספרדית השתמשה רבות בשיר במהלך הקמפיין, ובעצרות שנערכו לאחר פרסום הישגיה בבחירות 2015, השיר הושר על ידי הקהל ונבחרי המפלגה.
• במהפכה האיראנית ב-1979, שרו מהפכנים שמאליים גרסה פרסית של השיר, ממנה נמחקו כל סימני הלאומיות שאפיינו את השיר המקורי. בין היתר נאמר שם "קומו, הרסו את ארמונו של האויב".  גם ב"מהפכה הירוקה" ב-2009 שמחאה כנגד בחירתו המחודשת של אחמדינג'אד לנשיא, שימש השיר בהפגנות.
• הקריאה "העם המאוחד לעולם לא יובס" התגלגלה אל המחאות נגד משטרו של בן-עלי בתוניס ב-2011, בהן נשמעה הקריאה "א-שעב יורידו באוסקוט א-ניזאם", "העם רוצה בנפילת השלטון". הקריאה הזו נפוצה בקרב כל המאבקים והתקוממויות בעולם הערבי, ואף הגיעה למחאות בארץ, בדמות הקריאה "העם דורש צדק חברתי".

אחד הגלגולים המרתקים ויוצאי-הדופן של השיר הוא היותו הבסיס לאחת היצירות החשובות בספרות הפסנתר במחצית השנייה של המאה ה-20, לה אקדיש את הזמן שנותר. היצירה היא 36 וריאציות לפסנתר על השיר, שהולחנו ב-1975 על-ידי המלחין האמריקאי פרדריק ז'בסקי.

ז'בסקי, יליד 1938, עודנו חי ופעיל, הוא אחד המלחינים האמריקאיים המרתקים והמקוריים במחצית השנייה של המאה ה-20.  הוא למד מוסיקה בארה"ב ובאיטליה, ובמהלך שנות לימודיו פיתח מודעות פוליטית עמוקה, שמאלית ומרקסיסטית. הוא הביע דעות ומחשבות על הקשר בין מוסיקה לחברה, ועל תפקיד המלחין בחברה בה הוא חי, כך למשל טען שהריאליזם במוסיקה לא צריך להיות מובע באמצעות טקסט, אלא ש"הוא דורש מידה של מודעות על הקשר הפעיל בין המוסיקה עצמה ושאר העולם הסובב אותה". הוא הגדיר כי "מוסיקה היא צורה של ביטוי רוחני, שעשוי להשפיע על המוני אנשים", הגדרה המתאימה היטב לשיר בו אנו דנים. בין היתר כתב יצירות כמו "מוסיקת רחוב", שהושפעה מהפגנות פועלי המתכת האיטלקיים ב-1969, וריאציות לפסנתר על No Where to Go but Around"", בהן ניסה להציג את המעמדות השונים בחברה הקפיטליסטית ו- "Coming Together", יצירה המבוססת על מכתב של סאם מלוויל, אסיר שנהרג בעת ההתקוממויות בכלא אתיקה שבניו יורק ב-1971. במסגרת פעילותו המוסיקלית-פוליטית, ביצע ז'בסקי עם מוסיקאים אחרים קונצרטים שהכנסותיהם נתרמו לתנועות חברתיות שונות. אחד מן הגופים הללו היה ועד הסולידריות עם העם הצ'יליאני, שייצג את המאבק כנגד הדיקטטורה של פינושה. בהקשר זה שמע ז'בסקי את השיר המדובר, והחליט ליצור יצירה המבוססת עליו. היצירה, במהלך בעל אופי מחאתי מובהק, היצירה נכתבה עבור חגיגות העצמאות ה-200 של ארה"ב בוושינגטון.

מדובר ביצירה מונומנטלית בהיקפה, המשך של מסורת בת מאות שנים של כתיבת וריאציות לכלי מקלדת, החל מוריאציות גולדברג של באך, דרך וריאציות דיאבלי מאת בטהובן, וריאציות פגניני של ברהמס, והוריאציות של שנברג ו-וברן במאה ה-20. היצירה הינה פורצת דרך בטווח הרחב של דרכי ההבעה שבה, בהכללתו של אלתור בתוך יצירה קלאסית, ברב-סגנוניות שלה, שנעה מהשפה הקלאסית-מודרנית, דרך ג'אז, מינימליזם והשפעה ממלחיני עבר שונים ועד לציטוט של שירי מחאה נוספים מן המאה ה-20, ובמבנה הייחודי והחד-פעמי שלה. 36 הוריאציות מחולקות ל-6 קבוצות של 6 וריאציות, כאשר הווריאציה האחרונה בכל קבוצה מהווה סיכום של הוריאציות הקודמות בקבוצה, והווריאציה האחרונה ביצירה מהווה סיכום של כל הוריאציות שקדמו לה. ז'בסקי הצליח ליצור יצירה בעלת משמעות פוליטית עמוקה, מגוונת ומרתקת. במספר הדקות שנותרו אשמיע כמה דוגמאות מתוך היצירה, אך אני ממליץ להאזין לה בשלמותה ולהיווכח בחשיבותה.

בהמשך היצירה, מופיעות וריאציות בגוונים ובסגנונות שונים, ביניהם מארש-אבל, וריאציות טכניות מורכבות, טכניקות נגינה מורחבות כמו הקשה על גבי הפסנתר, שריקה של הפסנתרן וכו'. בתחילת הסט השלישי של הווריאציות, אנו שומעים שינוי סגנוני בולט מאוד – הסט כולו מושפע עמוקות מהג'אז. בווריאציה 13, הפותחת את הסט, אנו שומעים גרסה כמו-מאולתרת של השיר. לקראת סוף הוריאציה, כמו במעין הד מרוחק, נשמע רמז לשיר האיטלקי "דגל אדום", "Bandiera Rossa", המוכר אצלנו גם כ"אוונטי פופולו"- שיר מפורסם של תנועת הפועלים האיטלקית, המשמש גם כהמנון המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (וכהערת אגב הופיע בסרט הישראלי "אוונטי פופולו" מ-1986). מילותיו הן מילים אופטימיות של מאבק ואמונה בניצחון הקרב, במעין מסר של תקווה מצדו של ז'בסקי לעם הצ'יליאני.

בהמשך היצירה, בווריאציה מספר 26, משלב ז'בסקי שיר מחאה נוסף – "שיר סולידריות" מאת הנס אייסלר, למילותיו של ברטולד ברכט, שהיה נפוץ בהפגנות בזמן רפובליקת ויימאר. השיר, בעל אופי של מארש צבאי, משפיע גם על האופי של השיר הצ'יליאני ולוקח את היצירה לכיוון תקיף ואינטנסיבי יותר.

היצירה מסתיימת כאמור בווריאציה ה-36, שהיא סיכום של כל הווריאציות שקדמו לה. התוצאה היא מעבר סגנונות חד, תזזיתי, היוצר תחושה של חוסר יציבות. לאחריה, מגיעה אפשרות של אלתור של המבצע, חידוש מעניין במוסיקה הקלאסית המודרנית. היצירה מסתיימת בחזרה על עיבוד השיר שפתח את היצירה, המסתיים הפעם בקרשנדו גדול, בקריאה לתקווה, לאחדות ולעתיד טוב יותר.

היצירה בביצוע המלחין פרדריק ז'בסקי

Share on Facebook