קשה להתייחס ברצינות ייתרה לתמרוניו של עופר ברקוביץ' מסיעת "התעוררות", שמחזרת בדרך כלל אחרי הציבור הליברלי והצעיר בירושלים. יפעת ראובן מ"כל העיר" תיארה היטב את הדילמות של המתחרים הפוטנציאליים. ברקוביץ' מייחצן את הקרע שלו עם ראש העיר ניר ברקת, תולה אותו בנושאים תקציביים בהחלט חשובים ובודק את האופציה להציג מועמדות בבחירות. בעצם מבקש ברקוביץ' הצעיר, שעושה רושם די סימפטי, לבטא את רחשי לבם של הצעירים, שאת מצפונם ניתן להרגיע די בקלות באמצעות במות בידור ומיצגי רחוב. כמעט כל בוחרי "התעוררות" הצביעו בעד ברקת לתפקיד ראש העיר, וכך עשה גם ברקוביץ' עצמו. הוא לא שעה לאזהרות שברקת הוא איש ימין קיצוני, ואף ביטל אותן בפומבי. בינתיים ברקת יצא לגמרי מן הארון, נרשם כאיש ליכוד וקרא לתומכיו להצטרף אליו. כל זה קורה בשיא השפל המוסרי של הימין הישראלי שהופך יותר ויותר לניאו-כהניסטי. הטענה המרכזית של אנשים מהזן הברקוביצ'י היא שיש להפריד בין המישור העירוני לבין הפוליטיקה הארצית. זוהי שטות מאין כמוה. ראשית, הדברים קשורים זה בזה ומדיניות הממשלה משפיעה מאוד על יכולת המועצות המקומיות לתפקד לכיוון זה או אחר, ושנית ירושלים היא עיר העומדת במוקד סכסוך הישראלי-ערבי גם מבחינה דתית וגם מבחינה לאומית. ירושלים אינה גדרה או רמת השרון, אלא מקום שמרכז אליו רגשות עזים, רומנטיקה עתיקת ימים ומסורות של כל הדתות המונותיאיסטיות. אדם שאינו תומך בבנימין נתניהו ואנשיו, מנוע מלתמוך בברקת. אנשי התעוררות מסרבים להפנים זאת ובולעים את התעמולה שברקת עושה לליכוד בגלוי ברשתות החברתיות. מותר וגם רצוי לאיש ציבור להביע דעות בכל נושא, אבל הבוחרים חייבים להיות ערים למשמעות הדברים שהוא אומר. ברקת ליכודניק? זו זכותו ובשעה נדירה של נדיבות רוח אנחנו יכולים לכבד זאת. הוא גם ליכודניק וגם רוצה אנשי מרצ והעבודה יצביעו בעדו? לגילויי החוצפה הזאת יש לענות בחריפות רבה.
הדימויים המיוצגים בזירה הפוליטית הם מאוד שטחיים. ברקת הצטייר כדמות ליברלית ואנטי-תזה לדתיים, ואיש לא בדק את הקשר ההדוק שלו עם הגרועים שבהם, הדתיים הלאומנים. השטחיות משחיתה גם כל חלקה טובה בפוליטיקה הארצית. איזה ליברל, שלא לדבר על בעל דעות שמאליות, היה מצביע בעד יאיר לפיד אם היה בוחן את דעותיו בקפידה? מי היה מעז אפילו לחלום על אהוד ברק, אם היה בודק את הרקורד שלו כראש ממשלה וכשר הביטחון של נתניהו?
שעות אחדות לפני העצרת לזכר יצחק רבין במוצאי שבת שעברה, קראתי תגובות רבות בכל הרשתות וניסיתי להתעמק בהן ובמשמעותן. את עצם קיומה של העצרת מטעם מפלגת העבודה קיבלתי ברגשות מעורבים בלשון המעטה. גדעון לוי נימק היטב את הימנעותו מהשתתפות בעצרת במאמר מעולה ב"הארץ", ואילו אני כתבתי את הדברים האלה כאן בעשרות השנים האחרונות.
רוב המאמינים ב"הבדלים לכאורה" בין המחנות העיקריים בזירה הפוליטית, הפכו את הנושא לאישי: יצחק רבין היה מתחלחל כביכול לשמוע את קולו הדקיק של יצחק בוז'י הרצוג; רבין הוא "שלנו" עד הסוף ואילו הרצוג הוא סתם איש עלוב שכל שאיפתו היא למצוא ג'וב אצל ביבי נתניהו. אני חולק על הדברים האלה ואנסה לצייר את השקפתי בשובה ובנחת, כדי לסבר את האוזן ולא על מנת לקרוע את עור התוף שלה. הרצוג הוא אולי "עלוב" אבל הוא בהחלט איש האסכולה של יצחק רבין במפלגת העבודה. בממשלות האחדות עמד רבין לצדו של יצחק שמיר בכל מאבקיו נגד שמעון פרס. מאנשים ששירתו בממשלתו שמעתי, שהיו לרבין עמדות ניאו ליבראליות בכל הנושאים הכלכליים-חברתיים. הוא העריץ בכל לבו את ריצ'ארד ניקסון הרפובליקני וסלד מג'ימי קארטר הדמוקרטי. בנושאים אמריקאיים היה ימני ממש כמו נתניהו, נץ במלחמה הקרה ועוין מאוד כלפי החלק הרעב של העולם שאז קראו לו "העולם השלישי". במחנה רבין היו אנשים שחשבו כמוהו והיו גם אנשים אחרים, אבל הרצוג תמיד נהה אחרי העמדה האנטי-שמאלית שרווחה בו.
אין טעם לתקוף עכשיו את רבין, שעשה תפנית חדה שמאלה בחדשים שקדמו למותו ולכן נרצח על ידי יגאל עמיר, עושה דברם של הפשיסטים הישראלים. אבל אחד מתפקידו של הטור הזה ב-31 השנים שחלפו מאז הופעתו כאן לראשונה הייתה להילחם בתדמיות כוזבות, להציג את האמת כפי שהיא ולאפשר לקוראים לקבוע עמדה לאורה. בוז'י איננו בן חורג במפלגתו, אלא חלק אינטגראלי ממנה. זה חבל: הרצוג בהחלט איננו גיבור חלומותינו, אבל אין להימלט מהעובדות. נחזור רגע לאמת המעוגנת בהקשר של 2016. יוסי ביילין היה המדינאי השני (אחרי לובה אליאב) והאחרון בתנועת העבודה ששאף לעצב עמדה מדינית שהערבים יוכלו לשאת ולתת עליה. גם שני הפוליטיקאים החשובים האלה לא הציגו תנאים קבילים די הצורך למשא ומתן מוצלח, אבל יצרו, למצער, קווים סבירים לפתיחת דיאלוג. זה היה חטאם הקדמון, לדידם של אנשים כמו רבין וכמו הרצוג. המדיניות הציונית עד 1948 והישראלית עד אוסלו 1993, גרסה שאסור להציע תנאים שעליהם הפלסטינים יסכימו להידברות אמיתית. רבין חשש שביילין פתח באוסלו תיבת פנדורה; לא רבים יודעים שגם פרס חשב כך. אהוד ברק פחד מאוד מהתפנית שביילין חולל, וגמר אומר לסכל את הצלחת המשא ומתן.
כמו במקרה של ברקת גם חסידי האסכולה של "המחנה הציוני" מפחדים ללכת עד הסוף ובלבם פנימה הם מקווים שהפלסטינים יסכלו כל יוזמה, ובלבד שהעולם יאשים אותם ולא "אותנו".
השנאה לנתניהו איננה רק אישית כפי שהוא סבור. הבוטות שלו הורסת כל סיכוי להציג פנים אנושיות למשטר הכיבוש והגזל. כאשר ח"כ דוד ביטן התבטא בטיפשות כזו על רצח רבין ("לא פוליטי") ועל סינון אנשי השידור הציבורי החדש לפי התבטאויות בפייסבוק, התחלחלו כולם. ביטן הוציא החוצה את הרפש והצחנה שנובעים ממרכז הליכוד ומסיעת הליכוד בכנסת. גם ההתפקדות המוקדמת מאוד של ברקת לליכוד הקדיחה את תבשילו. למזלו, זוללי התבשיל הזה הם חסרי חוש טעם וחוש ריח. יש להניח שברקוביץ' יצליח ליישב את המחלוקות האמיתיות והמדומות שלו עם ראש העיר לקראת הבחירות לעירייה. אני מקווה שתושבי ירושלים הנאורים יותר יסיקו סוף-סוף מסקנות נכונות מכל הפרשה.
אולי לא נצליח לבחור ראש עיר משלנו, שיש לו יותר רגישות לכך שכל כך הרבה פלסטינים חיים כאן איתנו. אבל עלינו להקנות משמעות ערכית ופוליטית להצבעה שלנו בבחירות הבאות.
- פורסם בכל העיר, 11 נובמבר 2016
