שוב אותם פרשנים, מומחים, ושוב אותן זמירות מוכרות: זהויות, מגדרים, שחורים, היספאנים, לבנים, ערכים ליברלים, "תקווה" נגד התקווה… אבל אף מילה על מעמד הפועלים, המובטלים והדפוקים. נכון, בשתי מערכות בחירות האחרונות בארה"ב, האמינו השחורים כי נשיא שחור הוא תקווה וש"הוא יכול". אבל מאום לא קרה. גרוע מזה: הדמגוגיה הגזענית השתמשה בנשיא השחור הכושל כדי לפנות אל הלבנים הדפוקים. אך, הקפיטליזם במשבר לא עושה חשבון לאף אחד; הוא דורס את כולם – לבנים, שחורים והיספאנים.
מתוצאות הבחירות: מתביישים להיות אמריקאים (מקור)
לתקשורת "החופשית" אין עניין בכל זה. היא מבטאת את התודעה הרווחת במעמד החברתי של העיתונאים ושל בעלי אמצעי התקשורת (שעומדים בצל), לכן השנאה הלבנה מופנית גם כלפי העיתונאים – "התקשורת השמאלנית". בעוד כל הפרשנים המומחים לבחירות ולארה"ב בורחים מהסיבה החשובה והקובעת ביותר שהשפיעה על תוצאות הבחירות, הקיטוב המעמדי, ומחפשים כל מיני סיבות שליברלים בורגנים כאמור מאמינים בהם, הצביע עליה דב חנין כשורש הבעיה וכמהות העניין.
מה שחסר במאמר הקצר שפרסם ח"כ חנין בשבוע שעבר באתר "הגדה השמאלית", הוא האבחנה של מהות המשטר הקרוי דמוקרטי בארה"ב (ובמדינות הקפיטליזם המפותח נוספות). חנין קובע שסנדרס הוא התקווה והוא שיכול היה לנצח בבחירות. אינני יודע האם סנדרס היה מסוגל לנצח את דונלד טראמפ. אך אני יודע שסנדרס פעל במסגרת המפלגה הדמוקרטית שהיא חלק מהשיטה הפוליטית בארה"ב. הפוליטיקה האמריקאית (ובכל חברה מעמדית) היא השפחה של השיטה הכלכלית-חברתית הקפיטליסטית. אצלנו ניתן להגדירה כהשיטה הקפיטליסטית-קולוניאלית. בארה"ב רק שתי מפלגות שכפופות להון הקפיטליסטי הגדול יכולות להשתתף בפוליטיקה השואפת לשלטון. הקפיטליזם נמצא במשבר מתמשך ותפקיד הפוליטיקה במשבר הוא לתמוך פוליטית בכלכלה הצולעת, כלומר בהמשך צבירת הרווחים של ההון על חשבון ההמונים המנושלים מעבודתם ומשרותיהם ואפילו גם מבתיהם.
מי ששולט במפלגה הם בעלי ההון ומי ששולט בנשיא זו המפלגה, ראינו מה הביאה "התקווה" של אובמה להמונים המנושלים, אז למה התקווה של סנדרס יותר "תקוותית" משל אובמה? בשיטה הזאת המעט שנותר לממורמרים היא לירוק בפרצופו של מי שהונה אותם ולהיענש ברמאי התורן ובכך שאינם מסוגלים אובייקטיבית להעמיד כוח פוליטי משל עצמם מול האימה של הקפיטליזם הדורסני.
טראמפ הוא פרצופה האמיתי, ללא כחל וסרק של הילארי קלינטון. הקומוניזם קרס מול העוצמה העדיפה של האימפריאליזם הקפיטליסטי. אבל גם הליברלים בכל מקום נרתמו לכך. היום השרידים של השמאל הרדיקלי רואים את הליברלים כידידים משום שהם בעד "חופש הביטוי והדמוקרטיה" – שאינה כאמור אלא הפוליטיקה של הדיכוי, של שוק העבדים החופשי והתחרותי (ואצלנו הם בעד שלום) – כי היא מבטיחה גם לשמאל חופש ביטוי כל זמן שהוא קוריוז… בכך הם מדירים את עצמם מההמונים הדפוקים שרואים בליברלים המצוחצחים (והלבנים) ובתקשורת "החופשית" אויב מושבע. בחברה המעמדית הליברלים הם בצד של המנצלים והשמאל הרדיקלי הרואה בהם בעלי ברית ניצב באותה פינה אפלה. יש סברה שמול סכנת הפאשיזם, כל מי שעומד מולו הוא שותף. אני בכלל לא בטוח שברגע האמת אותם שותפים לא יאמרו שהם "לא שמאל".
מעמד הפועלים הפך במשך השניים לעבד נרצע של בעלי ההון ומגן הקפיטליזם .
אותם פועלים דפוקים ( בישראל ) בשנאתם ובגזענותם מעדיפים את הימין הגזעני והסופר קפיטליסטי על פני התקווה.
לא מרחם עליהם ולא חס עליהם מי שמעדיף שהשנאה והגזענות תוביל אותו שלא יצפה לאמפתיה.
האם מר פוטרמן חיי יחד עמנו, במציאות הפוליטית והחברתית של ימינו? לא עושים פוליטיקה שמאלית על בסיס מציאות מדומיינת. אגב, קראתי את המאמר הקצר של דב חנין שפורסם באתר זה, ולעניות דעתי הוא צודק ב-100%!
תראה חבר ישראל פוטרמן, מה שכתבת עולה על כל מה שנכתב בקרב השמאל עד עכשיו. עד עכשיו, כל מה שנכתב על הבחירות בארה"ב בישראל על-ידי שמאליים וקומוניסטים מבטא תודעה פוליטית ירודה ביחס למה שאתה, חבר פוטרמן, הצלחת לבטא בקיצור נמרץ. לכן חשוב מאוד לעודד אותך בכדי שתרחיב את הכתיבה שלך, שהיא כל כך מודעת במרכזיותם של ההמונים ובראשם של מעמד הפועלים בהתפתחות החברה בה הם מתפקדים, בהתחשב בגורמים, שעדיין לא זכו לתשומת לבך, המחברים בין הצרכים הממשיים של ההמונים ושל הפועלים – אפילו רק על הנושא שדנת בו עכשיו – לבין מיומנות הימין כאשר הוא "דורס את כולם" או מחפש "כל מיני סיבות שליברלים בורגנים … מאמינים" בהן או ממנה אישיות "במסגרת … הדמוקרטית שהיא חלק מהשיטה הפוליטית" ומהמשטר החולשים על חברה נשענת על "צבירת הרווחים של ההון על חשבון ההמונים המנושלים מעבודתם ומשרותיהם ואפילו גם מבתיהם" ועוד, מצד אחד; ומן הצד השני, לבין העדר יכולת, או אי-אונות, פוליטית של השמאל והקומוניסטים. דרך אגב, יש לשים לב איך שהאחרונים מסבירים את האי-אונות של עצמם, ביטוייהם ומהלכיהם באמצעות אשמות לעבר הימין, ובעיקר לעבר ההמונים.