הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 בנובמבר, 2016 תגובה 1

הרצאה מתוך כנס מרקס העשירי שנערך בתחילת נובמבר 2016 במועדון "הגדה השמאלית" בתל-אביב.

ברוב תמימותנו, אנו חוזרים שוב ושוב לספרי קרל מרקס ופרידריך הגל, ומשננים את חוקי הדיאלקטיקה והמטריאליזם ההיסטורי. אנו קוראים איך החברה מתפתחת בדרך של היווצרות ניגודים ויישובם, ולומדים איך כל מבנה מציאותי נתון טומן בחובו את הסתירות שיהוו הגרעין להרס של אותו מבנה, וכך נגיע לסינתזה המיוחלת שתקדם אותנו לשלב הבא של ההיסטוריה.

הפילוסוף אנטוניו נגרי בבניין ההנהלה של אוניברסיטת צ'ילה בעת השתלטות הסטודנטים על המבנים במוסד בדרישה לבטל את שכר הלימוד, 2011 (צילום: כתב העת "מולטיטוד") negri-chileהפילוסוף אנטוניו נגרי בבניין ההנהלה של אוניברסיטת צ'ילה
בעת השתלטות הסטודנטים על המבנים במוסד בדרישה לבטל את שכר הלימוד, 2011
(צילום: כתב העת "מולטיטוד")

תזה, אנטי-תזה וסינתזה, הלוגיקה הדיאלקטית. ההסבר לתנועת גלגלי ההיסטוריה. מתכון הקסם שהיה לחלומם של דורות רבים של מהפכנים שנולדו, גדלו ופעלו באמונה שלמה, וגם הלכו לעולמם מלאי אכזבה.

אז למה ספר ההוראות לא עבד? מה השתבש? זמן רב מובטח לכולנו שהנה, זהו המשבר המיוחל של הקפיטליזם שסוף סוף מפציע, והנה, הפלא ופלא, הקפיטליזם לא רק שלא ממצה את עצמו, ולא מתחסל הודות הנוגדנים הפנימיים, אלא ממציא את עצמו מחדש, ועולה דרגה אחרי דרגה בתחכומו.

זה יותר מ-150 שנים אנו מדמיינים את הנבואות הכי "מדעיות" שמאשרות את כיליונו הקרב, ולעזאזל, המרשם המרקסיסטי-הגליאני לא פועל…

מה לא ראינו לנגד עינינו? את המהפכה התעשייתית, את תנועות הפועלים במעבר המאה, את המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה הצארית, שתי מלחמות עולם, את התמוטטות הקולוניאליזם, את התסיסה החברתית בעולם המערבי, ומעל הכל, משבר אחרי משבר בעולם המוניטרי-פיננסי, שתמיד צועד כאילו על סף איזו תהום. ולכאורה, הקפיטליזם מתהלך לו בניחותא במחוזות הכי הזויים של הגלובליזציה עם חיוך של ניצחון.

ובכן, אנו נמצאים במקום אחר לגמרי מזה שתיארנו לעצמינו תוך כדי שינון דפי המטריאליזם ההיסטורי וחוקיותו המדומיינת. קודם כל כי כנראה קראנו את הטקסטים בצורה שטחית, או שקראנו רק תקצירים ולא התעמקנו בעושר העצום שלהם. דבר נוסף כרוך כנראה באפשרות שלא קראנו הגות מרקסיסטית מאוחרת, כמו למשל ג'רג' לוקאץ', לואי אלתוסר ואחרים, שהתרחבה לתחומי האסתטיקה, התרבות והפסיכולוגיה. ואולם, כוונתי לחפש פרשנות מעודכנת, ולשאוב השראה שתסייע למצוא דרכי התנגדות ומאבק רעננים.

בחרתי לדבר על הגותם של אנטוניו "טוני" נגרי ומייקל הארדט. הפילוסופיה הקונטיננטלית האירופאית של החצי השני של המאה העשרים שילבה בהצלחה רבה את המרקסיזם לפוסט סטרוקטורליזם והפכה לאופציה בולטת של המחשבה (ושל הפעילות) החתרנית של העשורים האחרונים, לא רק כהגות מחדשת, אלא, כאלטרנטיבה בולטת לחשיבה על מימוש צורות חיים חברתיים אחרים.

שני הוגים אלה כתבו ביחד טרילוגיה שמנסה לפרוץ את הקיבעון המחשבתי על דרכי ההתנגדות לקפיטליזם הגלובלי. נגרי ידוע כהוגה מרקסיסטי איטלקי שהואשם כמקור השראה לבריגדות האדומות שפעלו באיטליה, שישב בכלא וכמו כן נאלץ לצאת לגלות בצרפת. היה ממקימי כמה תנועות פועלים אנטי ממסדיות במשך השנים, כמו "אוטונומיה פועלית" ודגל בפעילות אלטרנטיבית לדרך הממוסדת ואוטוריטרית של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. ואילו הרדט ידוע כאחד הפרשנים הבולטים של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז (1995-1925).

לפי הטרילוגיה, אנו נמצאים בשלב המתקדם של האימפריאליזם, במה שנגרי והארדט קוראים האימפריה. האימפריה, לפיהם, תופסת את מרחב כל העולם ותכולתו, ואין לה גבולות. היא מסתמנת כנצחית, א-היסטורית ומוחלטת. מעולם אף סדר כלכלי – פוליטי לא כיסה והכיל באופן כה מוחלט את הקיום האנושי: את הגוף, את הנפש, את הרצונות ואת התשוקות. האימפריאליזם, ביטא התרחבות של השפעת מדינות מעבר לתחומן, לעבר מדינות אחרות, בלי סיפוח או כיבוש, במישורים הכלכלי, הצבאי והמדיני. האימפריה, לעומת זאת, היא גלובלית ומצמצמת את כוח המדינות, ולמעשה עוקפת אותן. הגלובליזציה היא סימן מובהק של אותה אימפריה.

לכאורה, האימפריה מכתיבה עולם של "אין ברירה", כאילו שטבע האדם הוא לחיות בתוך האימפריה, לפי אותן פרקטיקות ותחת אותו שיח. מכיוון שלאימפריה אין גבולות, אין דבר שנימצא מחוץ לאימפריה. אין "חוץ", הכל זה אימפריה והאימפריה זה הכל. וההכרה העצמית של הסובייקט לא יכולה להיות מחוצה לה.

על מנת להבין את התפתחות האימפריה מתוך השלבים הקודמים של קפיטליזם, נזכיר את הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו שבספריו המאוחרים על משילות וניהול אוכלוסיות ("אמירות כתבים", "ביטחון, אזור, אוכלוסייה")                                                         טען שהמעבר למודרניות התאפיין על ידי המעבר מהריבונות ((sovereignty למשילות ((governmentality. בניגוד לריבונות, שם השלטון מבוסס על נקודה שליטה וכוח יחידה מעל המישור החברתי, המשילות מתאפיינת ע"י כלכלה ממשמעת וממושמעת, המארגנת את כל רובדי החברה. זהו השדה הפורה של התפתחות הקפיטליזם. כפי שטען מרקס, הקפיטליזם לא יכול לעצור את התפשטותו כי גבולות הקפיטליזם היו תמיד הקפיטל עצמו, ותפקידו של השלטון הוא לשרת את הקפיטליזם ולנהל את ענייניו. זו הייתה המודרניות, של ההתעשרות והתיעוש, של צבירת ההון והתרחבות הידע. הכוח עבר תהליך של ביזור, ואיפשר, כפי שהראה פוקו, דרך פרקטיקות המשילות, ניהול יעיל של החברה, דרך המוסדות ודרך מיפוי התאים האורגניים. מנגנוני המשמעת נוצרו בחיק המשפחות , בבתי הספר, במפעלים, בבתי החולים, בבתי הכלא ובכל יחידה ששכפלה את מנגנוני המשילות.

והנה, בסוף האלף השני לספירה, לפי נגרי והארדט, מפציע עידן האימפריה, המייצגת טוטאליות מסוג אחר לגמרי. האימפריה, בה הגלובליזציה מנצחת, כוח המדינות מתכווץ, ואין מוקדי כוח הניתנים לזיהוי ודאי, בטח שלא היררכיים. זרמי הכח פועלים בכיוונים מרובים ומתעלמים מגבולות לאומיים מיושנים ומחלוקות מעמדיות מדומיינות. באימפריה הכוח והשליטה משנים צורה. טיבעם כבר לא מצטמצם להטלת משמעת, ענישה, הגבלות, פרסים ועונשים, מתוך כוונה לייעל את המשילות (או, במלים אחרות, למקסם את הקפיטאל ולחזק את כוח בעלי ההון). לאימפריה, כפי שהיא מתגלה לעינינו, יש את היכולת לא רק לנהל סובייקטים ותהליכים, אלא את החיים עצמם, במימדים הקוגניטיביים וביולוגים. לא רק שליטה על ייצור ההון וניהולו, שיבטיחו שכל המנגנונים בחברה יפעלו לטובת ייצור הון זה, אלא שליטה על החיים כקולקטיב עוצמתי.

"אימפריה" היא לא מטאפורה או איזכור ל"אימפריות עתיקות", אלא מושג חדש שמשקף תחום חסר גבולות, א-היסטורי, ולכאורה נצחי. היא לא מבוססת על כיבושים, ומתעלמת מגבולות מדיניים מיושנים. אין לה מרכז שליטה ברור, אין לה היררכיה שניתן לזהותה, ולמעשה האימפריה פועלת כ"שלטון ללא ממשל", (“governance without government”).

ולכל מי שעלול להתבלבל ולחשוב שבעולם דמוקרטי ופתוח אנו עוסקים, וזה גם המקום לציין שקיימת נורמה הבלתי כתובה שעומדת בבסיס הלגיטימיות של שמירת הסדר העולמי כפי שהוא על בסיס של שימוש בכוח, כאילו אין יד נעלמת שמכוונת את אותו "שלטון ללא ממשל" שהוזכר כרגע. נורמה זו מקנה את הזכות להתערבות, הן בקונפליקטים מקומיים, הן במשברים פיננסים והן בנטרול מוקדי כח לא רצויים. הנורמה הבלתי כתובה הזו הינה האפשרות הבלתי מוגבלת של הכרזת "המצב היוצא מן הכלל", או "מצב חריג", כהנחת עבודה, לפי המושג של קרל שמידט שהורחב יותר מאוחר ע"י ג'יורג'יו אגמבן. אותו "מצב יוצא מן הכלל"              (“state of exception”) הינו מרכיב בלתי ניפרד מהסדר העולמי, מוכן ומזומן לשימוש והפעלה כל רגע, בלי אישור פורמלי. וכל זה, על רקע המודל של דמוקרטיה רפרזנטטיבית המוכר לנו אשר מזמן פשט רגל, אבל משמש כנחמה עלובה לחיי חברה תקינים.

ובכן, זו כברת דרך ארוכה מאז עידן הניצול של הפרולטריון שמכר בזול את כח עבודתו ונילחם על זכויותיו הבסיסיות, דרך הארגון הממשמע של העידן ה"פורדיסטי" שפיתח מנגנונים מתוחכמים להתייעלות של אותו ניצול, ועד להעמקת הצרכנות כמניע עיקרי להרחבה מתמדת של ייצור ושל צבירת רווחים. בעידן האימפריה מושגים כמו תעסוקה, התארגנות עובדים או שוויון זכויות מאבדים מערכם, כי החוקים והנורמות נחלשות, ההתחייבות הסוציאליות של המדינות לא עומדת במבחן המציאות ותכלית התאגידים הגלובאליים היא אך ורק הגברת הצרכנות הפסיבית וצייתנית  תוך יצירת מצג שווא של סדר עולמי נצחי שאין בלתו.

המושג השני שהוגדר ע"י נגרי והארדט באותה טרילוגיה הינו ה"המון" (“multitude”). הוא בא להחליף מושג שקדם לו, ה"עם". בהגות החברתית שקיבלה השראה מהמרקסיזם העם מחפש זהות (לאומית, אתנית, מעמדית), ופועל באופן מאורגן, כמסה שמעוצבת על ידי המצב החברתי ,וקיים בחזקת הכוח שיפעל לשינוי העוולות בעולם. בתפקידו ההיסטורי וחברתי המדומיין, העם צריך לעבור תהליך של פוליטיזציה, לאמץ דגל אידיאולוגי, ולפעול כגוש (מה שדרך אגב, מדיר את השונה, דורש נאמנות למודל נתון  ומונע התעניינות יתרה באחרות). כל זה כחלק מאותה ציפייה דטרמיניסטית לפיה העם הוא ההבטחה לשינוי.

ההמון, לעומת זאת, מורכב מריבוי סוכנים חברתיים, כגון  פועלים, מהגרים, מובטלים, עובדי אדמה, נותני שירותים, סתם עניים וחסרי יכולת, ובכלל, כל מי שנמצא בשוליים של החברה. שוליים, שאגב, גדלים יותר ויותר למצב שרוב העולם הופך לשוליים. ההמון הוא ריבוי, או ביתר דיוק, ריבוי של סינגולריות, של סובייקטים ייחודיים, סינגולריים.

ההמון, בהגדרתו האונטולוגית, מחליף את העם, מתקיים בחוסר הומוגניות אבסולוטי ולא כגוש מונוליתי, ונמצא בתהליך תמידי של הבנייה, תנועה והשתנות. הפרדוקס הוא שדווקא בטוטאליות של האימפריה, ההמון, המורכב מריבוי של סינגולריות ולא מאופיין ומעוצב כקולקטיב בעל סובייקטיביות מעמדית / אתנית / לאומית ברורה, הוא שיכול ליצור אלטרנטיבות אמיתיות.

המטריאליזם הדיאלקטי, כשמתורגם לאידיאולוגיה, שואף לעיצוב של סובייקטיזציה של אדם בעל הכרה ומודע למצבו, שיילחם על שינוי המצב. אם ניצמד לעקרונות של הניתוח הדיאלקטי, נוצרות פרקטיקות חברתיות, ולאור השיח שנובע מכך נוצרים ומשוכפלים סובייקטים, שכל אחד מתפקד כסוכן פוטנציאלי, וכקולקטיב יתפקד כ"עם". ולעם יש תפקיד מוגדרת שהוא להוביל לשינוי. אבל כל שארית של "סדר טרנסנדנטלי" הוא אשליה. כל חיפוש אחרי "סדרי טבע" שיצדיקו דרך התנגדות דטרמיניסטית גובלת בטלאולוגיה מזויפת. אין מקור טראנסצנדנטלי אבסולוטי שיהווה נקודת ייחוס לכוח ולידע, ובטח לא בסיס לשינוי חברתי מאורגן.

אנסה להסביר למה נגרי מגדיר את מושג ההמון במקום העם, בלי לשכוח לרגע שרוב חייו הקדיש לפעילות פוליטית דיסידנטית בשמאל האיטלקי, והקים לא מעט התארגנויות פועלים בעלות דרכים אלטרנטיביות ומקוריות.

אמנם הפערים הכלכלים והעוולות החברתיות היו ונשארו הדבר הדומיננטי בבואנו להגדיר עדיפויות לקראת נקיטת עמדה ודרך פעולה, אך ברור שזה נשאר חלקי ביותר לאור ההשתלטות של האימפריה על החיים עצמם. מצב כלכלי אפשר לשנות ולשפר, חיים ניתן רק לשחרר. אם הביופוליטיקה מושקעת בניהול החיים עצמם, ההתנגדות תופיע בדיוק  מההגנה של האינדיבידואל על החיים: עוצמת החיים כהתנגדות לשליטה על החיים.

התמורות הרבות של הכלכלה הקפיטליסטית גורמות לכך שהמענה לצרכים הבסיסיים דל יותר, פרספקטיבות ההישרדות הכלכלית יותר מעורפלות, וראיית החיים כתוכנית סולידית למשך 80 שנות חיי האדם הממוצע מעורפלת מאי-פעם. וההסכם הבלתי כתוב בין המדינה ואזרחיה חסר חשיבות, עקב היחלשות המדינה. הצרכנות כמנוע צמיחה מייתר חצי מאוכלוסיית העולם, וגורם לחצי השני לחיות חיי עבדות מרצון.

מרקסיסטים במשך דורות ראו איך אלטרנטיבות שלטוניות אנטי-קפיטליסטיות, שיכפלו בווריאציות שונות, פרקטיקות של פיקוח, שליטה, משמעת וענישה, שהפכו להעתק עלוב ומעוות של פוליטיקות ישנות. מה יכלו או יכולות אלטרנטיבות שלטוניות "שמאלניות" להציע? העלאת שכר המינימום? מיסוי כבד על הנכסים של המיאון העליון? יותר תקציבים לחינוך? יותר מיטות בבתי החולים? כל אלה חשובים ביותר, הם לחם חיינו ובשביל זה אנו  יוצאים לרחובות ולקלפי. אבל אל נא נשלה את עצמינו: הווריאציות המרובות של הסוציאל דמוקרטיה או של הסוציאליזם המדיני לא יוצרות אלטרנטיבה לאימפריה, כי כל מלאכתן הינה הקלה זמנית ובטח לא בלתי הפיכה, שתקל על ההישרדות. אולי הסיבה לעמידה במקום של נמצאת בקיבעון המחשבתי שהפרולטריון, או, בהגדרה יותר חדשה, קורבנות הקפיטליזם הניאו-ליבראלי, הוא התשובה הדיאלקטית לשיטה, בתנאי שהוא מאורגן ובעל תודעה אידיאולוגית פוליטית.

אם פעם העבודה ייצרה מוצרים חומריים בלבד, היום, בעידן שכבר מקבל את הכינוי "פוסט-תעשייתי", תוצר העבודה הוא יותר ויותר בעל אופי קוגניטיבי, אינטלקטואלי, תקשורתי, ולכן מוצף יותר בתשוקות וגירויים. מתן אינסוף שירותים ויצירת ידע נהיה יותר משמעותי מאשר ייצור סחורות, וקיים טשטוש בגבול שבין יצירת שירותים וצרכנותם. העבודות הלא-חומריות הופכות ליותר שכיחות בימינו ומכילות צרכנות של ידע ואינפורמציה שמתורגמים ליחסי גומלין חברתיים. תנאי הייצור, ההפצה והצריכה נעשים יותר אינטראקטיביים, קוגניטיביים ובעלי אופי רוחני ואינטלקטואלי. נדרשים יחסים בין אישיים רב כיווניים ובמישורים רבים, ומתהווה פוטנציאל מפתיע לסובייקטיביות מחודשת שתחזק את הסינגולריות של האדם בתוך הטוטאליות המייאשת של האימפריה.

סיפוק הצרכים אלה תורם גם לטשטוש הגבולות בין "מקום העבודה" לבין "הבית", ובין "זמן העבודה" ו"הזמן הפנוי". בעבודה לא חומרית  (immaterial)זו, מה שמיוצר כבר לא מתכלה ברגע של הצריכה, אלא נישאר כחלק מהעולם הרוחני והאינטלקטואלי הן של מי שמייצר והן שמי שצורך. ניתן לומר שמה שמיוצר הם החיים עצמם.

בהשראת שפינוזה, ודרך דלז, ניתן לומר שהטבע הינו תהליך אימננטי, אוטו-פרודוקטיבי, של התהוות מתמדת בין אינסוף החלקים שמרכיבים אותו. הריבוי ב"המון", בניגוד לאחידות המונוליתית ב"עם", לא ניתן לסובייקטיזציה אחידה ובטח לא ניתן לצפות שיתארגן במסגרות פוליטיות במתכונתן המסורתי.

יוצא שבאופן מפתיע, בעולם שהוא כולו אימפריה, לא כמו קן דבורים ענק היכן שדבורים עובדות ולא שואלות שאלות, מתקיימות פרקטיקות מבוססות על פעילויות משותפות, עם ניידות תעסוקתית, תקשורת חברתית, הפגנת תשוקות ועשייה וולונטרית. מכיוון שיסוד הכלכלה של האימפריה הוא שכל דבר ניתן להמרה כל רגע, הטוטאליות של המרות אלו מבטלת זהויות ומגדיר אותן מחדש באופן תמידי. עם ריבוי בלתי מוגבל שכזה, נוצרים בלב האימפריה תהליכים ומרחבים שבהם ודרכם, באופן אינסטינקטיבי ויצירתי, מייצרים חיים. מה שדלז הגדיר כ"סכיזופרניה שמחררת תשוקות". נאמר שהביופוליטיקה היא כבר לא ביטוי של "כח על החיים" אלא של "כוח של החיים".

אולי המוצא הוא לא לחפש את התשובות באותו שיח דיאלקטי, היכן שה"עם" מקבל זהות שתגדיר אותו כסוכן השינוי הכרחי ויוביל להחלפת הכוחות השליטים, אבל, בהמשך, ייווצר מצב בלתי נמנע שאותו "עם" יפעל כסוכן של שליטה ודיכוי. כאלטרנטיבה, הבה נחשוב שבתוך המרחב האינסופי ואל-זמני של האימפריה הגלובלית, שאמור ליצור סובייקטיביות חד ממדית מאולפת וכנועה, נוצרת דווקא האפשרויות של קיום אלטרנטיבות של חיים אחרים שאינן ניתנות לשליטה, שבלי להתארגן ככוח נגדי, מרוקנים לאט-לאט את האימפריה מתוכן, ומסירות את המסכה הכוחנית שלו. ממש כמו אותו גיבור של הרמן מלוויל, בארטלבי, שחוזר ואומר: "הייתי מעדיף שלא" כל פעם שנידרש לאיזו מלאכה, ומשתק את הסביבה שאינה מסוגלת להגיב. ה"המון" לא מביא אלטרנטיבה מאורגנת שמשקפת מישנה סדורה לאיזה מאבק עתידי. ההמון מביא איתו את הפוטנציאל למימוש של חללים בלתי רציפים בתוך האימפריה, כמו בגבינה שוויצרית, חורים שיתרבו ויתרחבו, עד שמהגבינה תישאר רק העטיפה המדמה גבינה.

ואם העבודה כבר לא מייצרת רק גרביים או קופסאות פח, שיתורגמו לסחורה שתתורגם לקפיטל, אלא מייצרת "סחורה חברתית" המבטאת חיוניות מלאה, אז נשאלת השאלה האם כוח האימפריה לא נעשה יותר מוגבל ומדומיין? והאם שליטתו לא נעשית יותר מוגבלת בעיקר לפיקוח וארגון? בניגוד לאימפריה שהיא "רק" מנגנון הלוכד את האנרגיות האלה ומתקיים מהחיוניות של ההמון, להמון יש את יכולת הכינון של פרקטיקות, של צורות חיים שונות. כאמור, ההמון לא פועל ככוח אחיד המתנגד לאימפריה על מנת להחליפו (כריבון), ובזה הוא שונה מהעם, שהינו סינטזה שהבנייתה כן מסתיימת וכך הוא מוכן להחליף את הריבון. ההמון מפוזר מטבעו ובעל הכוח היצרני ויצירתי האמיתי בתוך אימפריה ותהליך הבנייתו הוא תמידי ואינסופי.

אי לכך, לא מדובר יותר בדיאלקטיקה מכנית של קפיטל – עבודה, שמתורגם לאימפריה – המון. ההמון הוא בעל כוחות חיוניים, יצירתיים, בלתי נשלטים, קשים למעקב, המורכב מריבוי של אינדיבידואלים סינגולרים, שהמשותף ביניהם יכול להיות רגעי או תמידי, רופף או הדוק, ההיפך של קן הדבורים. והאימפריה צריכה להתאים את עצמה פן לא תשרוד כאימפריה. ההמון לא מתנגד לאימפריה, הוא חלק ממנה, וזה כוחו: הוא זה שנע, מתעתע, נוהג באופן לא צפוי, חולם, חושק, מתגרה, לא מצטמצם לזהות מגבילה וסופית. כמו במעבר מגן חיות לספארי. במקום לחיות בכלובים, מזוהים, ממושמעים ומשתפי פעולה דרך אילוף, באימפריה בעלי החיים מסתובבים חופשי, בפיקוח מדומיין שלא באמת מגביל לא בניידות ולא בעשייה (מישהו יודע מה קורה בלילה בספארי?).

כל זה נשמע אוטופי וחסר תוקף, בטח בימים מדכאים אלה ואל אחת כמה וכמה נוכח החולשה של כל התנגדות מאורגנת. אבל אם נתחיל להבחין פחות בעולם הממוסד ומתויג עם זהות ברורה, ונתמקד יותר בתפרים, בפינות הלא מוארות, בחלקים הלא מפוקחים של החברה, נבין שהטוטאליות המייאשת של האימפריה כבר מראה סימנים של התפוררות. חיים אלטרנטיביים אכן אפשריים, גם אם לכאורה עוד לא מאיימים על מצג השווא של האימפריה.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. ברק הגיב:

    ב"ה
    אם להסתכל על אירופה כמודל, אז רוב ההתנגדות לגוף הגלובלי של האיחוד האירופי באות דווקא מכיוון הימין הלאומי שרוצה מדינות לאום. בקרוב נגה אם הפרישה של בריטניה מהאיחוד האירופי היא נסיגה זמנית או שמא התחלה של מגמה. בחצי השנה הקרובה יש בחירות בהולנד ובצרפת. אם חירט וילדרס יהיה ראש הממשלה הבא של הולנד ומרין לה פן תהיה הנשיאה הבאה של צפת, אז כנראה שמדובר על מגמה של חזרה לכיוון מדינות הלאום ונסיגה מהגלובליזציה.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים