קמתי היום וראיתי את אשתי בטינה שמחה כילדה קטנה. שאלתי אותה על מקור שמחתה, והיא ענתה לי "נזכרתי כשסבתא שלך, זיכרונה לברכה, אמרה לי 'נכון שאת גרמניה, אבל את יותר טובה מכל הבחורות הערביות!'" בטינה אכן גרמניה, גרה איתי פה בארץ, וחווה המון צורות של גזענות חיובית. למשל, שני הגברים הערביים, המכהנים בוועד הבית פה בבניין שלנו מאוד אוהבים את בטינה בעיקר בגלל שהיא גרמניה.
'היום שבו הירח היה קצת יותר גדול מאז 1948' (מקור)
יש משהוא נכון באמירה שמדינת ישראל פועלת בדרכים רבות לפילוג האוכלוסייה הערבית. אם זה פילוג על רקע דתי, או פילוג על רקע של השקפות ואידיאולוגיה פוליטית-חברתית. ואכן, המיעוט הערבי במדינת ישראל מפולג לשלושה זרמים וגופים פוליטיים מרכזיים. אבל אנשים לא מבחינים בעובדה שגם ההפך נכון. המיעוט הערבי בארץ הצליח לפלג את הרוב היהודי לשני זרמים פוליטיים, שנבדלים בעיקר באופן בו הם מתייחסים לסוגיה הערבית – מה שקרוי השמאל והימין הפוליטי. מה שמבחין בין תפיסת העולם של השמאל וזו של הימין הוא המדיניות כלפי הפלסטינים, היחס לערביי ישראל, והמדיניות כלפי המדינות הערביות והמוסלמיות.
ידוע שחברים בקבוצה יעדיפו לעזור לחבריהם באותה הקבוצה, על פני הגשת עזרה לחברי קבוצה חיצונית. הדוגמה המובהקת ביותר היא מוכנותם של יהודים להתגייס לצבא, ולסכן את חייהם, כדי להגן על החברה והערכים הציוניים. מצד שני אני מבחין בתופעה הפוכה לחלוטין, והיא תופעת הגזענות החיובית: ערבים המעדיפים את חברתם של יהודים, ויהודים המעדיפים את חברתם של ערבים. למשל, נסעתי לפני שבוע לקנות לי פיצה משפחתית, והיה שם שליח יהודי-מזרחי שהתחיל לדבר אתי. סיפרתי לו שאני סופר, וכבר הוצאתי שלושה ספרים בערבית. הוא התרשם והחמיא לי, קרא לי "אחי" ושמח לשרת אותי. אני בספק אם הוא היה מחמיא ליהודי מזרחי באותה צורה. והדוגמאות זורמות לי במוח עכשיו כגלי ים סוערים, יהודים שהכיף שלהם זה לנגב חומוס במסעדה ערבית, ערבים שמעדיפים לעבוד במוסדות יהודיים…
אבא שלי מרצה לפסיכולוגיה שיצא לפנסיה, וגם לי תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. בקורסים בפסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה לימדו אותנו על גזענות. אני במיוחד זוכר ניסוי שבו אנשים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות, שלא היה ביניהן שום הבדל חוץ מזה שלקבוצה הראשונה קראו קבוצה א, ולשנייה קראו קבוצה ב. ולמרות זאת, עם הזמן נוצרה שפה גזענית בין שתי הקבוצות.
לא צריך הרבה כדי ליצור גזענות. אך גזענות חיובית יכולה לרפא את השנאה בין שתי קבוצות עוינות. הרי לכל חברה יש ערכים נלמדים, וחלק מהתרבות והערכים יכולים להיות לעזר במצבים מסוימים. יש מקום למוסיקה ערבית, יש מקום לתורה ולקוראן, יש מקום אפילו לחיג'אב, ולתפילין, ויש מקום לפרפקציוניזם הגרמני, ולרומנטיציזם הערבי כמו גם כן לכנות והחוצפה היהודית.
הנה אני יושב כאן בביתי בחיפה ביום שבו הירח היה קצת יותר גדול מאז 1948, וברקע שומע את השיר של הזמר המקומי עלא עזאם, עם המלים של כיר פודי, האומרות "אני עייף ונמאס לי מעצמי, מהחיים המרים האלו יא דוד שלי, מולדתי לא שלי, גבולותיי לא ברורים, מחשבותיי מבולבלים, ועם צאת הבוקר הנמוך נהייה לגבוה". לוקח לגימה מהקפה אני אומר לעצמי – הערב, הירח היה הגדול ביותר מאז 1948, והלוואי ונחווה אחווה ושלום גדולים יותר, ולו קצת.
כתבת יופי, אחלה. מה עוד שגם הזכרת את המשורר, המלחין ונגן העוד עלא עזאם. אבל אין ״גזענות חיובית״! המונח הזה לא קיים בשפה העברית, ואני מניח שגם לא בערבית. כי הגזענות היא שלילית מילדתה והגדרתה.
תודה לך על התגובה וזה נחמד שאת\ה מכיר\ה את אבי רמזי , יש מושג שנקרא אפליה חיובית ( Positive Discrimination ) בפסיכולוגיה חברתית , זה בדוק ומלמדים מושג זה באוניברסיטאות , אני הרחבתי את המושג לאפלייה על רקע גזע – יהודי שאומר לערבי " אתם עם נדיב " זו אפלייה חיובית למשל
אין מקום לא לתורה, לא לקוראן, לא לח'יג'אב ולא לתפילין.
את ארבעתם, כאחד, חובה עלינו להכחיד.