הסוגיה הכנענית מעסיקה את פרופסור דוד אוחנה שהקדיש לה לא מעט בכתיבתו. מצאתי לנכון להתייחס למאמרו "הניסיון לכונן שמים עלי אדמות בהכרח יוצר גיהנום", שפורסם במדור "תרבות וספרות" השבועי של עיתון "הארץ" (28.10.16). במאמרו הוא עוסק בהגותם של ההיסטוריונים: יעקב טלמון ויהושע אריאלי.
ברצוני להצביע במאמרי על הבעייתיות בתפיסת הכנעניות העולה מכתיבת אוחנה. הערותיי תהיינה לפי סדר הכרונולוגי של הטקסט. ראשית מעניין להתייחס לפער בין הגותו הליברלית של אריאלי לבין אי הבחנתו אודות אי יישומה בישראל מאז הקמתה. כך למשל מציין אוחנה את נאומו של אריאלי לציון יום זכויות האדם הבין לאומי בהרצאה שכותרתה הייתה "מגילת העצמאות בפרספקטיבה של ארבעים שנה". מצוטט מתוך נאום של אברהם לינקולן משנת 1858 "בכוונתו לשטחים שכבשה ישראל ב-1967": בית המחולק כנגד עצמו איננו יכול לעמוד איתן. אני מאמין שממשל זה איננו יכול לעמוד איתן. אני מאמין שממשל זה איננו יכול לדבוק באורח קבע בחצי עבדות וחצי חירות. או שמתנגדי העבדות יחסמו ויעצרו את התפשטותה הנוספת… משמע בכיוון ביטולה המוחלט, או מצדדי העבדות יפיצו אותה עד שתהיה שווה בכל המדינות, הישנות והחדשות כאחד, בצפון כמו בדרום". עוד מוסיף אוחנה ש"העקרונות השוויוניים האוניברסליים פרי מורשת הנאורות, כמו זכות ההגדרה העצמית, היו נר לרגליו של אריאלי גם בעניין סכסוך הדמים בין הישראלים לפלסטינים".
יעקב טלמון ויהושע אריאלי (איור: ערן וולקובסקי, מתוך אתר הארץ)
אולם עקרון השוויון האוניברסאלי מכשיל את יושר ועומק הגות השמאל הציוני, כשבמקרה זה אריאלי מבטאו. ישראל מיום הקמתה ועד מלחמת ששת הימים לא הייתה מדינה דמוקרטית שהשוויון משל בה. אזרחיה הערבים של ישראל היו תחת ממשל צבאי מחמיר עד לשנת 1966. אדמותיהם נושלו מהם בפרוצדורות "חוקיות" וע"י ממסד שנועד לשם כך (רשות הפיתוח). מעבר לכך, אזרחות היהודים הנה מאז מכוח חוק השבות בעוד שזו של הערבים (תוך תחיקה המכבידה על היקף הזכאים) היא מכוח ישיבה, דבר שאין לו תקדים במדינה הדמוקרטית מודרנית. הכיצד אזרחות הלאום הדומיננטי, גם אם מדובר בדור שביעי בארץ, נובעת בשל היכולת להחיל עליו את חוק השבות?! בצדק יצא נגד זאת עוזי אורנן (יו"ר עמותת "אני ישראלי") , המצדד במתן אזרחות כמקובל במדינות הדמוקרטיות, וללא עדיפות – במקרה הזה ליהודים.
עסקתי בטענה שיחס אוחנה לאריאלי. בהמשך רעיון חדש ומופרך – "מהיום השביעי של מלחמת ששת הימים נמנה (אריאלי) עם הראשונים להתריע מפני יסודות המשיחים והכנענים הרעועים המונחים בתשתיתה הרעיונית של תנועת ארץ ישראל השלמה". אולם בתנועת ארץ ישראל השלמה לא היו כנענים, אלא בעיקר אינטלקטואלים מתנועת העבודה. אהרון אמיר (הכנעני) היה שותף תקופת מה ל"מטה להחזקת השטחים", בעוד עוזי אורנן מתנגד לכל שיתוף פעולה עם אישים ותנועות דתיות – אז מה בדיוק היה כנעני בתנועת ארץ ישראל השלמה?
בהמשך מסביר אוחנה שלדעת אריאלי "בלטו בציונות ומתוכן נגזרו שתי הגישות בנוגע לשטחים הכבושים: הגישה הלאומית האוניברסאלית לעומת הגישה האינטגרלית. אריאלי היה בין הראשונים להזהיר שהגישה האינטגרלית, המצדדת בהמשך החזקת השטחים ואף סיפוחים, תהפוך את ישראל מבחינה דמוגרפית למדינה זו לאומית". זה כמעט לכתוב נח בשבע שגיאות. בישראל עצמה לא הושתתה מעולם על הלאומיות האוניברסאלית או הליברלית. זאת ועוד, לאום ישראלי אזרחי אינו כלל לגיטימי בישראל, ובית המשפט העליון דחה תביעה להכרה בו.
תנועת העבודה אמנם דיברה גבוה על ערכים נעלים, בעיקר שוויון וסולידריות, אבל הלאומיות היהודית ציונית הייתה עדין סגורה בפני מי שאינם יהודים ובעיקר מפני ערבים. על צביעות השמאל תעיד העובדה שהערבים לא התקבלו ל"השומר הצעיר" אלא היו בתנועה מקבילה. זאת ועוד, מספר הערבים שהתקבלו לקיבוצים מאז הקמת המדיה ניתן לספור על אצבעות של יד אחת.
אפשר לומר שיש התכתבות בין הלאומיות האינטגרלית לבין הלאומיות שצמחה בארץ החל מהישוב העברי לקראת הקמת המדינה. ראשית הלאומיות מעצם התבססותה על היהודיות מצדדת בשייכות מלידה. הלאומיות האורגנית מציבה את עצמה מעל שאר הערכים ושמה דגש על אחדות וציות. בתקופת הישוב הייתה קיימת אחדות במסגרת "כנסת ישראל"( שניתן לצאת ממנה) ובאה לידי ביטוי בפתגם הידוע "כל ישראל ערבים זה לזה".
הצומת שבו ניצבה האומה שקמה "התפתחו כל האפשרויות האימננטיות בתנועה ציונית: הבעיה הערבית, מדינת הלכה או מדינה חילונית" כפי שנאמר במאמר. אולם דווקא מכל הצעות החוקה שנכתבו, הייתה זו של יוחנן באדר (שכתב הצעתו לבקשת מנחם בגין), הליברלית ביותר ודיברה לא רק על חופש דת אלא גם על חופש מדת!
ושוב חוזר בהמשך אוחנה להיבטים כנענים וציין שבקרב חסידי ארץ ישראל השלמה התפתחה "תפיסה כנענית בקשר לארץ. כל אספקט הקשור לארץ ישראל – הטבע, המרחב הפיסי, עונות השנה, המנהגים הזיכרון – הועלה לדרגת קדושה". אך יש להבהיר שראשית התפיסה הכנענית לא חשבה במושגי "ארץ ישראל" אלא "ארץ קדם", וחתרה ליצירת פדרציה: "ברית קדם". התפיסה הכנענית הייתה חילונית מייסודה וכל קישור לקדושה מסלף אותה. מאחר וצידדה בלאום טריטוריאלי היה קיימת בה התייחסות לארץ, אבל לא התייחסות פיסית לקרקע כאדמה כמקור חיים. הטבע והמרחב הפיסי הם רלבנטיים מבחינת היותם מאפייני המולדת, אבל לא נתפסו ע"י הכנענים כקדושים.
טענה מופרכת נוספת של אוחנה מתייחסת לדרישת מחנה "ארץ ישראל השלמה", להעניק אזרחות לכל הפלסטינים ולשלבם במדינה, והוא נסמך על טענת אריאלי "אלה הכנענים לשעבר הרואים, בצדק, בתוכנית ארץ ישראל השלמה הזדמנות היסטורית בה"א הידיעה להגשים את דעותיהם וחזונם. אולם עמדתם נובעת מן העבודה, שהם שללו מאז ומתמיד את מטרותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. לתקוותם, שעם הכללתו של מיעוט ערבי גדול יעבור אופייה היהודי ציוני של מדינת ישראל מן העולם – יש על מה לסמוך". אכן נכון שרטוש אף תמך בהתיישבות היהודית ובתנועת התחייה כי סבר שערבוב האוכלוסין ישרת את מטרותיו האידיאולוגיות. אבל, וצריך להדגיש, ישראל כמדינה יהודית, לא הייתה מדינת לאום ואף לא דמוקרטיה רגילה. ישראל מאז הקמתה הייתה סוג של אתנוקרטיה שהתחפשה למה שאיננה. לעומתה צידדו הכנענים בהפיכתה לרפובליקה של כל אזרחיה בעלת לאום אזרחי הפתוח לכלל. זו סוגיה מרכזית ביותר בתרומת הכנענים לתרבות ולמחשבה הפוליטית, שחוקרים כמו אוחנה או אריאלי לפניו, התעלמו ממנה.
שתיהן אינן מכירות בחוק הבינלאומי. ועל זה לא דיברו טלמון או איריאלי