שנים של התבוננות בשלטון הימין ובמיוחד זה של נתניהו מעלים את השאלה – איך זה שהם נבחרים פעם אחרי פעם על ידי האזרחים הנפגעים הכי קשה ממדיניות הימין? מדיניות ההפרטה מערערת ומחלישה את הישגי 'מדינת הרווחה'.  ישראל, שהייתה פעם אחת מהמדינות בהן הפער בין עשירים לעניים היה קטן, מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977, הידרדרה ישראל לתחתית הרשימה; היום ישראל היא אחת המדינות בהן אי-השוויון הוא מן הגבוהים בעולם המערבי. ולמרות זאת, עיקר התמיכה במפלגות הימין (לא רק בישראל) באה מהשכבות החלשות – אלה שנפגעות הכי קשה ממדיניותו החברתית-כלכלית. ניתוח התופעה מביא אותי למחשבות על התפיסות השונות בין ימין לשמאל ביחס ללאומיות, ששורשיהן בימים של המהפכה התעשייתית.

מנחם בגין במטה הבחירות של הליכוד ב-81' (צילום: סער יעקב, לע"מ)

המהפכה התעשייתית הביאה לשינוי דרמטי בסדרי החיים בעולם, שאופיין במעבר המוני מהכפר אל העיר, מעבר מעבודה בחקלאות לעבודה בתעשייה. המוני העובדים החדשים בתעשייה עמלו בתנאי עבודה נוראיים ובשכר רעב. ומי שלא מצא עבודה נידון היה למצב קשה יותר. המעסיקים יכלו לעשות ככל העולה על רוחם: שעות עבודה ארוכות מאוד, פיטורי עובד שנפצע או חלה ללא פיצוי, פיטורי עובדים שניסו להיאבק על זכויותיהם, ועוד. על רקע מציאות זו צמחה התנועה הסוציאליסטית שנאבקה על זכויות מעמד העובדים.

באותה תקופה התחבורה והדואר היו אטיים מאוד, ורוב מהגרי העבודה היו אנאלפביתים, כך שרבבות בני אדם התנתקו ממשפחותיהם ומהקהילות שלהם. כך צמחה הלאומיות המודרנית. מדינת הלאום שימשה תחליף למוסדות המסורתיים בהן גדל האדם – משפחה והקהילה. הלאום היה לבית החדש, הלאומיות יצרה תחושת שייכות – תנאי הכרחי לחיים בעלי משמעות. אחת מהפונקציות החשובות ביותר של מדינת הלאום הייתה הקניית תחושת ביטחון לאזרחים. וכאן סלע המחלוקת המרכזית בין השמאל לימין.

תפיסת הביטחון של הימין אומרת שהמדינה צריכה לספק הגנה לתושביה מפני אויבים מבחוץ ואויבים מבפנים (פושעים). תפיסת הביטחון של השמאל אומרת שלצד ההגנה מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, המדינה צריכה לספק ביטחון כלכלי לכול התושבים. ואכן, בזכות מאבקים למען מעמד העובדים, זכתה התנועה הסוציאליסטית לצבור די כוח פוליטי כדי להחזיק בשלטון במדינות דמוקרטיות; זה לצד תפיסת השלטון בכוח – בידי הקומוניסטים –  במדינות לא דמוקרטיות. החולשה של התנועה הסוציאליסטית נבעה מהנטייה האוניברסאלית שלה. פעילות זכויות האדם ופעילות למען השלום נתפסות כפעולות לא פטריוטיות. השמאל, יאמר הימין, דואג לאויבים יותר מאשר לעמו.

מצדו, לימין יש בעיה קשה במדינות הדמוקרטיות. כדי לזכות בתמיכתם של אלה הנפגעים מהמדיניות הכלכלית-חברתית שלו, על הימין להוכיח שגם השכבות החלשות נהנות ממדיניות זו – שהעושר מחלחל למטה. כיוון שבפועל זה לא קורה, הימין עוסק באיומים מבחוץ – בשאלות של זהות ופטריוטיזם. אלה הן נקודות התורפה של השמאל, והימין מנצל זאת לעשות דה-לגיטימציה לשמאל.

ההצלחה של השמאל בביסוס מדיניות רווחה בארצות בהן התרחשה המהפכה התעשייתית, הייתה חרב פיפיות. נוצרה תחושה כללית בשמאל שאין יותר בריקאדות לעלות עליהן. הרווחה הכלכלית גרמה למעבר מחברה מגויסת לחברה נהנתנית, מעבר שנוצל על ידי הימין, שהחל בתהליך של קיצוץ במדינת הרווחה. לדאבוננו, גם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות השתתפו בתהליך, חדלו להיות שמאל, והפכו למרכז. שרידי השמאל עסקו בעיקר בענייני שלום וזכויות אדם.

ההתפתחות המהירה של המדע והטכנולוגיה יצרו מציאות חדשה. תחבורה המונית ומהירה, ותקשורת אלקטרונית, אפשרו את הגלובליזציה. הטכנולוגיות החדשות והגלובליזציה הביאו אתן – אופשורינג של התעשייה למדינות העולם השלישי בהן כוח העבודה זול הרבה יותר – נעדר הגנות סוציאליות,  מעמד חדש של מהגרי עבודה ופליטים מהעולם השלישי, ואוטומציה של תעשיות שנותרו במדינות המתועשות.  יחד, תהליכים אלה פגעו פגיעה קשה במעמד העובדים, שממילא ננטשו על ידי השמאל.

עכשיו הרבה יותר קל לימין לזכות בשלטון, על ידי סימון אויבים מבחוץ ומבפנים, ואין אלטרנטיבה רצינית מצד השמאל. רק אם השמאל יתעשת ויחזור להציע ביטחון כלכלי לכולם, יוכל גם לחזור לעמדת הנהגה. בתקופה של אי-וודאות עלינו להציע וודאות קיומית, בדמות שכר בסיס לכל.

Share on Facebook