הפועל שישב על גדר ברחוב רמב"ן ברחביה האיר לי פנים ואף הציע להכין לי כוס קפה שחור. קיבלתי את הצעתו הנדיבה בשמחה. הוא הוסיף לקפה גם סיגריה (טיים!) ונאלצתי לסרב. הסברתי לו שאינני רוצה לקלקל את השיא של יותר מאחת עשרה שנים בלי סיגריות. הקפה היה מתוק מדי לטעמי אבל הוא חימם את עצמותיי הישנות בקור הגדול ששרר ברחוב. הוא מסייד את הקומות החדשות שנוספו לבית מידות בשכונה, ואפילו פגש פעם את רוכש הבית, יהודי מארצות הברית שעישן סיגר גדול והתייחס אל הפועלים בכבוד רב. בן-שיחי, נקרא לו מחמוד, התרשם מאוד מהמחווה, והשתדלתי מאוד לא לעשות פרצוף חמוץ כדרכי במקרים כאלה. "יש גם יהודים טובים", חייך מחמוד, והשימוש במלה "גם" הניב ממני חיוך גדול.
פועלים בהקמת בניין בגבעתיים (מקור)
האיש עובד בבתים המוקמים בעירנו כסייד מיומן, כך לפחות הוא טען, ומגיע מכפר מדרום לחברון. כדי להגיע לעבודה הוא מתעורר בשתיים לפנות בוקר, מתפלל, ועובר חמישה מחסומים עד שהוא מגיע למקום עבודתו ברחביה. היחס במחסומים איננו קבוע. יש שומרים אנושיים ויש שונאי ערבים מובהקים, שמתעללים בקשיי היום המחפשים פרנסה בעבודה קשה, לתפארת עירנו. שאלתי אותו אם הוא מכיר כמה מהשומרים במחסומים. הוא מכיר, וגם יודע להבחין מראש בין הטובים לרעים, ויודע לאפיין גם את האדישים, שרק מחכים לסוף המשמרת שלהם.
אחרי המחסום האחרון הוא צועד לרחביה ברגל ובדרך הוא נתקל לעתים בתגובות עוינות מצד צעירים בני עירנו. הם מקללים אותו כלאחר יד, בלי שנאה מיוחדת. כך, לפחות הבנתי מדבריו. אם מתאספת סביבו קבוצה גדולה יותר של בני תשחורת, הוא שומע נאצות לא רק נגדו ונגד משפחתו, אלא גם בגנות הנביא מוחמד. כשסיפר לי על כך עיניו מלאו דמעות, והצער שלו עבר איכשהו גם אליי. אחרי הדרך הקשה לעבודה, צפויה לו גם עבודה מפרכת בסיוד. רק עם סיומה הוא מתחיל את מסע התלאובות חזרה הביתה. שאלתי אותו אם הוא שונא יהודים. הוא הודה שיש לו טינה גדולה כלפי רוב הישראלים, אבל טען שזה לא רגש עמוק ביותר. מחמוד לא רואה את עצמו כאיש פוליטי, אבל חש שהוא חלק מציבור גדול, מעַם, שנעשה לו עוול מתמשך. אין לו שום אמונה באומות העולם, ומבחינה זו הוא אימץ יותר משמץ של מנטליות ישראלית.
נזכרתי בנסיעה באוטובוס 17 של אגד לפני מספר שנים. הנסיעה הייתה ארוכה ונינוחה, עד שקבוצה גדולה של תלמידים עלתה ביחד לאוטובוס והתחילה להתנכל לנהג הערבי. הוא שמר על איפוק נוכח הקללות המכוערות אבל התרשמתי שנעלב מאוד מהנאצות נגד הדת שלו ונגד הנביא מוחמד. כאשר הערתי להם הם העמידו פני נפגעים, אבל לא התנפלו עליי. הם הגיעו ליעדם וירדו מהאוטובוס כמעט בשקט למעט כמה קללות בערבית לחלל האוויר, כאילו ללא כתובת. חבר ותיק שלנו משכונת ג'בל מוכאבר סיפר שהוא מתעלם מהערות גזעניות כלפיו. כאשר לקח את אימו החולה לבית חולים במזרח העיר, החיילים עיכבו את מכוניתו לשעות ארוכות בתואנות שונות, והוא כמעט בכה בשל סבלה הבולט לעין. ילדיו כבר ממש חוששים מישראל ומהישראלים, ורק לעתים מוצאים נחמה באיזה חייל אדיב ונחמד, שמתנהג אל כל בני המשפחה באופן אנושי ואפילו חביב. במקומות העבודה השונים נוצרו במשך הזמן חברויות יפות בין ישראלים ופלסטינים. לא מדובר דווקא ביפי נפש ובאנשי שמאל. לפעמים ההפך הוא הנכון: ליכודניקים וש"סניקים מובהקים מגלים שיש להם מכנה משותף רחב ועמוק עם חבריהם המוסלמים. נכון שבתקופות של פיגועים שמלווים תמיד בהסתה ממשלתית נגד הפלסטינים, שוררת מתיחות בין ידידים משני הצדדים. בדרך כלל האווירה משתפרת כאשר התגובות המיידיות על הפיגועים שוככות. ההתרועעות בתקופות שלווֹת יחסית היא תופעה מוכרת ומלבבת, אבל היא לא תפתור בעיות פוליטיות המבעתות את תושבי העיר. מדיניות הממשלה והעירייה להצר את צעדיהם של הפלסטינים כאן יוצרת עובדות ממאירות בשטח.
על רקע זה מתייחסים הערבים בעיר ליוזמות המפחידות לשלול מהם את זכויות התושב ברצינות רבה. קל לפטור את היוזמות האלה (שעליהן כתבתי בהרחבה בשבוע שעבר) בבוז מוחלט ולהציג את התנועות הגזעניות שמקדמות אותן כגופים "קיקיוניים". בחבית חומר הנפץ שקיימת בעיר כל דיבור על נישול, על פגיעה בזכויות או על חלומות סהרוריים לפגוע במסגדים שעל הר הבית, מהווה סכנה ממשית ומוחשית. בהוויה הקיימת עכשיו קשה להאמין שמישהו רציני בממסד ינסה לרסן את הסכנות מהימין המטורף. ההסתה נגד השמאל, בעיקר בעירנו, באה לסכל כל דיון רציני על הסדרים נאותים לטווח ארוך, שמביאים בחשבון את האינטרסים של כל התושבים. המטורפים שחותרים להכחדת כל סממן דמוקרטי בעיר נחשבים לפטריוטים והמערערים על כך מוקעים כבוגדים.
כמעט כל ערבי שאני מכיר, וזה כולל גם חברי כנסת ערבים שבתקופת לימודיהם בעיר נהגו לבלות עם חברים יהודים בבית האמנים ברחוב שמואל הנגיד או בקפה טעמון ברחוב המלך ג'ורג', ממעטים להסתובב במרכז העיר. בשנים האחרונות בילויים כאלה נחשבים לקשים ולמסוכנים. את השנאה שהממסד מלבה כלפי הפוליטיקאים הערבים מנצלים הקברניטים לצרכיהם. עירנו נוטה רובה ככולה ימינה והלאומנות דבקה גם בחלקים מהמגזר החרדי. זוהי "חרפת ירושלים" שכל תהליך של התקרנפות ושל גזענות מתחיל ממנה, או מההתנחלויות שמסביבה. עד מתי נוכל לעמוד בפרץ ולשמור כאן על צלם אנוש ובעצם גם על כבודה של עירנו? זה הופך לקשה יותר ויותר. תומכיו החילוניים של ניר ברקת מוכרים בסופו של דבר את התושבים הערבים לפוליטיקאי חבר ליכוד, שמס השפתיים שלו על רווחתם של כל התושבים לא משכנע אפילו אותו עצמו. כל התארגנות אנטי פשיסטית בעיר חייבת לעשות הכול כדי למצוא גשר אל לבם של התושבים הפלסטינים.
ייתכן שניאלץ לזנוח את האסטרטגיה הישנה שלנו להפקיר את הזכויות הפוליטיות של הפלסטינים בעירנו, בתואנה שאסור לנו לקדם שום רעיון הכרוך בסיפוח ירושלים המזרחית לעיר. עלינו להבין שמאות אלפי הערבים בעיר יכולים להיות בני בריתנו לא רק בפוליטיקה העירונית אלא גם במישור הכלל-ישראלי. הדרך לשלום איננה עוברת בהדרה, בדיכוי, בהתנכרות או בפסילת שיתוף פעולה פוליטי בין יהודים לבין ערבים. כל הפתרונות המדיניים בעתיד אינם יכולים להיקבע במעמד צד אחד. "חומות מנוטרות" רק יובילו לזוועות ולמעשי טבח. עלינו לשכנע רבים וטובים גם במרכז הפוליטי, שריכוז הערבים בגטאות יהפוך אותנו למצורעים של הקהילה הבינלאומית.
- פורסם בכל העיר, 16 דצמבר 2016
