רבים מאלה שייסדו את "כל העיר" בשנת 1979 מצאו את מקומם בכלי תקשורת אחרים, או שפרשו בכלל מהענף. כל אחד נושא עימו חותם די ברור משנות עבודתו בעיתון, וכך גם דורות של ממשיכים שעבדו במערכת במשך השנים.
הקו המערכתי של העיתון לא היה שמאלי רדיקלי אבל בהחלט נון-קונפורמיסטי ואנטי ממסדי. לא הייתה אצלנו קולקטיביות רעיונית אבל גם לא התקרנפות. בתקופות השיא שלו נחשב "כל העיר" לעיתון הטוב ביותר בארץ, או לפחות אחד הטובים. חשפו בעיתון מחדלים עירוניים אבל גם ממשלתיים, טיפחו ערכי תרבות חלופיים ועודדו מוסדות כמו הסינמטק, קולנוע סמדר, תיאטרון ירושלים ותיאטרון החאן, הוקיעו את הגזענות כלפי התושבים הערבים ואת הכפייה הדתית (אבל לא את האמונה עצמה). כתבים צעירים ולא ידועים עד אז שוחחו עם חיילים פשוטים, לאו דווקא גנרלים, והוציאו לאור את האמת על שחיתויות, הטרדות מיניות והתעללות בתושבי השטחים הכבושים. הפוליטיקאים ועורכי הדין המפוטמים שלהם התנכלו לעיתון כבר אז, ניצלו כל טעות תמימה להכפשתנו. עורכי "כל העיר" ידעו לטפח כישרונות צעירים, לעודד אותם להתמודד עם הממסד ולכתוב דברי אמת, גם אם הם שנויים במחלוקת.
מתוך גליון ה-1,999 של כל העיר (מקור)
בשנת 1979 כבר עבדתי בשבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי ומאוחר יותר ערכתי במקביל את התקופתון "במרחב" של מקסים גילן המנוח. היה לי משרד נחמד במרכז העיר מעל "טעמי" ופגשתי כתבים רבים של כל העיר, מהם שביקשו לפרסם כתבות ומאמרים ב"במרחב". הכתבים נהגו אז לאכול צהריים במסעדות במרכז העיר והם הדיפו ניחוח של ביטחון עצמי, שמחת חיים ואמונה בעתידם ובעתיד העיתון. די התרשמתי מהרוח שפיעמה בהם, ולמען האמת גם מיחסם הנפלא כלפיי. כאשר "העולם הזה" קרס, ערב מכירתו לנאמנו של אריאל שרון השנוא על כולנו, הגעתי ל"כל העיר". שלום ירושלמי ודורון גלעזר שכנעו את העורך אודי אשרי המנוח לקבל אותי למערכת. החל מיוני 1985 פרחתי בעיתון, ונשארתי איתו גם אחרי שכל הכתבים האחרים עזבו בהדרגה. התנאי הבלתי כתוב שלי היה שלא יצנזרו אותי בשום מקרה, והוא נשמר פחות או יותר במשך 31 שנים.
האווירה בעיתון הייתה די סוערת, לעומת הרושם שקיבלתי על רוח הצוות שם לפני שהצטרפתי. כמה חודשים אחרי בואי למערכת פרץ שם מרד כתבים נגד העורכים אודי אשרי ואיציק אשכנזי ז"ל. לא הייתי בקיא ברכילויות ולא הבנתי על מה יצא הקצף. ייתכן שהוא היה נעוץ ביחסי אנוש וגם בתסכול של המון עיתונאים מוכשרים מאוד, שרצו לפרוץ קדימה. אשרי ואשכנזי היו נבוכים ואפילו מבוהלים מעוצמת המחאה נגדם. לא היה ל"מרד" רקע פוליטי או רעיוני ולכן הוא לא ריתק אותי במיוחד. אחרי התערבותו של עמוס שוקן שככה התסיסה, אם כי השאירה משקעים מסוימים. עירנו הייתה מבועתת מפיגועים נוראים, העירייה הצטיירה בעיני כולנו כמוסד מושחת ורבים מאיתנו, גם אני, חשבנו שיעודנו הוא להושיב את אהוד אולמרט בכלא.
בקרב נגד אולמרט ניצחה האמת. הכתב העירוני שלנו אייל הראובני ניהל מאבק קשוח נגד הממסד העירוני. לעתים זרק בי מרה (בעדינות) על יחסי הסלחני כלפי ראש העיר, שנבע מנושאים ארציים ולא מקומיים. בסך הכול הראובני צדק. אולמרט כאיש ציבור נעלם מן השטח בזכות העיתון ובעיקר בזכות הראובני. החרם שאולמרט הטיל עלינו פגע מאוד בעיתון והנזקים הכלכליים הביאו במשך השנים להתכנסותו של העיתון לתוך עצמו. המדור המיתולוגי "אולמרט בשחקים" (שתיעד את מסעותיו המופקרים של ראש העיר ברחבי העולם) גרם לו נזק רב אבל פעולות התגמול של אולמרט, בעיקר חרם המודעות על העיתון הסבו לנו הפסדים עצומים. הדיסוננס בין אופיו הליברלי של כל העיר לבין התזוזה בעירנו לכיוון הלאומני והמתחרד, גרמו אולי להחלטה של רשת "הארץ" להוריד פרופיל ולהתרכז בעיקר בנושאים עירוניים. תמיד התנגדתי לנטייה הזאת שהייתה קיימת ברשת כבר מזמן, ואני מתנגד אליה גם כיום. אלא שאת התהליכים הפוליטיים והסוציולוגיים קשה מאוד לעצור.
למזלנו, וביתר שאת למזלי, ירושלים היא עולם ומלואו. כל נושא שאנו מנסים ללבן מלא בסוגיות אנושיות, אוניברסאליות, דתיות ופוליטיות. קיים כאן מיקרוקוסמוס של נושאים שמרתקים את כל תושבי המדינה ויש להם גם השלכות בינלאומיות. אין כמעט נושאים מקומיים בעירנו, שהשפעתם על דעת הקהל בכל מקום איננה רלבנטית. אני צופה עתיד טוב ל"כל העיר". ההתפכחות מראש העיר "החילוני" שלנו ניר ברקת היא מהירה, ומצפים לנו מאבקים מרתקים עם הממסד העירוני ועם הממסד הממשלתי. קהל רב בעירנו שטרם התקרנף מצפה לפחות לסממנים של הטון הליברלי החצוף שאפיין את העיתון. זה נכון אפילו לגבי מדור הספורט. לעולם לא נוכל להתחרות עם אוהדי בית"ר במקומונים אחרים, אבל הפועל קטמון ירושלים ובית"ר נורדיה ירושלים ראויים לעידוד ולסיקור מקיף ב"כל העיר". תמיד הייתי גאה במדור הספורט, שבו כתבתי בו מהיום הראשון שלי בעיתון. אנשי המדור חתרו לקידום רעיונות של כדורגל התקפי, הוגן ויפה לעין לא רק במישור המקומי אלא גם בארצי ואפילו בבינלאומי. כפי שאחד מוותיקי העיתון שלום ירושלמי כתב, המסע לעידוד התבוננות יותר מעמיקה ופחות פופוליסטית בענף הכדורגל הצליח לאין שיעור.
סיקור חדשותי עירוני הצליח כאן מאוד ועדיין עושה חייל. הפרויקט הביקורתי מאוד של "כל העיר" אחרי אסון ורסאיי התמקד בקורבנות שהיו ברובם ירושלמים גאים כמונו, ובמחדלים הרבים שגרמו לטרגדיה. עסקנים ואינטרסנטים אחרים התפוצצו אולי מכעס, אבל בעיתון שמו דגש על המחויבות לתושבי העיר ולא למנגנון העירוני שביקש להצניע את הביקורת לטייח את המסקנות. גם פרשת הבנייה במתחם הולילנד זכתה לסיקור מלא, הדליקה נורות אדומות בפרקליטות והמחישה לקוראים בני עירנו שאנחנו לא רק משקפים את המתרחש בעיר אלא גם נוקטים עמדה לוחמנית וחפה מפחד. מטבע הדברים היו לנו גם פאשלות אבל אלה התגמדו לעומת ההישגים ולעומת הפחד שאחז בעושי העוולות בצמרת העירונית והממשלתית.
אני יכול להעיד שהעבודה בעיתון לאורך שנים כה רבות העשירה אותי ואולי גם את הקוראים. כיוון שגדלתי במרכז העיר תמיד הסתובבתי ברחובותיה והכרתי היטב את הנפשות הפועלות בכל אירוע מרכזי כאן. עוברים ושבים עדיין עוצרים אותי ברחוב, באים בטענות ולעתים אף חולקים מחמאות. אנחנו זקוקים לתמיכה האיתנה של הציבור הנאור בעיר, שהחזיקה אותנו מעל פני המים בימים הקשים של המאבק עם אולמרט ועם עושי דברו.
- פורסם בכל העיר, 23 דצמבר 2016
