החלטת מועצת הביטחון 2334 מותחת קו מפריד ברור בין ההכרה בלגיטימיות של מדינת ישראל לבין שלילת כל ההתנחלויות  מעבר לקו הירוק, כולל השכונות שנבנו אחרי 1967 בשטחים הכבושים בתחום ירושלים. תגובתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הייתה היסטרית. גם כאשר חשש בעבר שמישהו עומד לחשוף את הרומן הסודי שלו אץ לתקשורת, התבכיין ושלח רמזים עבים לכיוונו של דוד לוי, שהיה אשם כביכול בחשיפת הפרשה. נתניהו אף חשף בפומבי את שמה של המאהבת, שעוונה העיקרי היה בחירה שגויה בגבר שאין לו כבוד.

ברק אובמה עם בנימין נתניהו וחוסני מוברק בבית הלבן, 2010 (מקור)

אחרי ההחלטה המצוינת של מועצת הביטחון ניסה נתניהו להיפרע מהנשיא ברק אובמה. מוזר שגם השנים הרבות שעשה בארצות הברית לא לימדו אותו, שמנהיג כושל של מדינה נתמכת אינו רשאי לנהוג בצורה כזו בנשיא. נתניהו לא מבין אפילו את המנטאליות של ראשי המפלגה הרפובליקנית. באורח אירוני ניתן לצפות, שדווקא הממשל של דונאלד טראמפ ייפרע מנתניהו. הנשיא החדש מוקף בגזענים ובאנטישמים שאין להם יחס רגשי לישראל, למעט הערכתם שהמדינה היהודית עומדת לרשותם בכל מאבק נגד העולם הערבי והמוסלמי. מישהו רואה בעיני רוחו את נתניהו מגיע לקונגרס האמריקאי כדי להטיף נגד מדיניותו של הנשיא טראמפ? דומה שראש ממשלת ישראל כבר בזבז את כל התחמושת שלו על מטרות דמה. ישראל איבדה את תמיכתם של ארגונים פרו ישראלים כולל החלק הליברלי ביהדות ארצות הברית. תמיד חשבנו שאין שום סיבה לאנשים ונשים שלוחמים כל חייהם נגד הגזענות בכל מקום, להעניק תמיכה עיוורת לממשלות ישראל, שכולן חטאו בבנייה בלתי חוקית בשטחים. זה כולל גם את ממשלת אהוד ברק, שמרהיב עוז עתה לצאת נגד נתניהו. בסיור שערכתי פעם בוושינגטון נדהמתי לפגוש פוליטיקאים ליברלים רבים, שלחמו בכל מאודם נגד גילויי גזענות ומעשי עוול ברחבי העולם, אבל סירבו לפצות פה נגד ממשלות ישראל. חלק מהם המומים עתה מהשפל שנתניהו גרם ליחסי ישראל וארצות הברית. רק מעטים מהם מאמינים שטראמפ יוציא עבורו את הערמונים מהאש.

האקט של אובמה בעד הישרדות ישראל ונגד ההתנחלויות היה אולי אמיץ, אבל הגיע מאוחר. ההימנעות במועצת הביטחון הייתה מאוחרת מדי, והזכירה לי שער "כבוד" בדקה ה-90 של קבוצת כדורגל שתבוסתה כבר מובטחת. היו לאובמה 4 שנים של קדנציה שנייה בבית הלבן, כדי לשים קץ לבנייה בהתנחלויות ואפילו לאלץ את נתניהו לפרק כמה מהן, כמחווה למשא ומתן העתידי עם הפלסטינים. הוא הסתפק בנאומים חסודים, התבשם מתמיכתם של היהודים הליברלים בנשיאותו, והשתדל  להימנע מצעדים משמעותיים כלשהם. הגזענות הבוטה של הימין הישראלי (הדתי והחילוני) נותרה ללא תגובה ממשית. אובמה היה נשיא סימפטי ושובה לב, אבל כיווני החן שלו כלפי העולם המוסלמי יצרו אשליות רבות, שלא מומשו.

ההישג העיקרי של החלטת מועצת הביטחון מנקודת ראותם של המדינאים האמריקאים הוא חיזוק מעמדה של הרשות הפלסטינית בצד ממלכת ירדן.

מחמוד עבאס הוכיח יכולת דיפלומטית והתמיכה בו התחזקה. גם ירדן זקפה קצת את קומתה. המשך המומנטום איננו מובטח ושריקת הסיום של ממשל אובמה כבר מהדהדת בכל מדינות העולם. ההחלטה באו"ם חיזקה אולי את החלומות על אודות שתי מדינות לשני עמים, אבל המימוש בשטח אינו נראה לעין. אם נתניהו יחזק את תנופת הבנייה בהתנחלויות כבר עכשיו, הוא יתגרה לא רק באובמה, אלא גם בבריטניה, ברוסיה, בארצות הברית, בכל מדינות ערב ובכך יכחיד את ההישג החשוב של הכרה בינלאומית רחבה בישראל בתחומי הקו הירוק.

ההשלכות על ירושלים

האם יוכלו הכובשים להמשיך ולבנות בתוך שכונות פלסטיניות בתחום העיר? ראש עירית ירושלים ניר ברקת השמיע הצהרות לאומניות, כיאה לאיש מפלגתו של נתניהו, אבל קשה להניח שהוא ממש מודאג, אלא אם כן טראמפ ידהים את ישראל באימוץ מוחלט של המדיניות של אובמה כלפי ההתנחלויות. אם הייתי דמגוג יכולתי לטעון שהתמרונים בעמונה מסכנים את גילה ואת רמות, אבל אין הרבה טעם בטיעונים כאלה. חדירה של מתנחלים לג'בל מוכבר או לשייח ג'ארח הרבה יותר מסוכנת לעתיד תושבי ירושלים משני העמים.

הגישה לנושאים העירוניים חייבת להיות מוכתבת מהתייחסות פוליטית ומוסרית לסכסוך המתמשך. מאות אלפי הפלסטינים בירושלים חייבים לקבל את מלוא זכויותיהם, ועלינו להסיר את המצור על שכונות ירושלמיות שברקת הפריד מיתר שכונות העיר, בדרך למימוש חזונו על חיים רמון להנהיג כאן משטר אפרטהייד גלוי על יותר ממאתיים אלף ערבים ולשלול מהם את התושבוּת בעיר. ככל שמתמשך הכיבוש, גם בירושלים, מתבהר לכל אדם נאור ופתוח שנושא זכויות האדם עומד עתה במוקד הדיון המדיני. גם אם מנהיג המחנ"צ בוז'י הרצוג יתנער כארי למאבק על עתיד ארצנו ועל צביונה (זה פשוט לא יקרה) אין שום תקווה למימוש פירוק ההתנחלויות. יאיר לפיד הוא לאומן ממש כמו נתניהו וברקת, והמכנה המשותף הציוני חשוב מאוד גם למרצ. לכן יש להילחם למען כל אדם בירושלים המזרחית או בגדה המערבית ולעזור לו לממש את זכותו לחיות בכבוד. לא נותר לשמאל העקבי הקטן אלא לגבש קווי מדיניות, לדבוק בהם ולהפיץ אותם כמיטב יכולתו. הרחבת מחנה מתנגדי הכיבוש איננה תלויה רק בנו, אלא גם בהתגייסותם של ציונים מתונים למען הצלת העיר והצלת המדינה. בינתיים יש לחסל את אשליית לפיד שאותה מטפחים כמה משרידי הנהגת מפלגת העבודה. ניאו ליברל ולאומן כמו לפיד הוא בן ברית טבעי של נתניהו, וההאשמות של ראש הממשלה שלפיד הוא "שמאלן" הן מגוחכות. הניגודים ביניהם הם רק אישיים.

כמה הצעות לשמאל בירושלים: יש לגייס את מיטב התושבים כאן כולל צעירים רבים, נגד ברקת ונגד הגזענות; יש להושיט יד לתושבים הפלסטיניים בשכונות העיר גם נגד אלימות המשטרה וכוחות הביטחון; צריך לחפש בני ברית בכל מקום ובכל המגזרים; עלינו לבנות פרויקטים תרבותיים בשיתוף תושבים ערבים, ולטפח פעילויות ספורטיביות יהודיות-ערביות. לטווח ארוך יותר כל פעילות בירושלים חייבת להיות מלווה גם בתמיכה בצעדים מדיניים כלליים למען הצלחה (אפילו חלקית) של המאבק נגד ההפרדה הגזענית בתחומי ארצנו. ההכרה המפוכחת והמרירה בניצחונם של המתנחלים על החלק השפוי במדינת ישראל היא הכרחית להתארגנות חדשה בעד זכויות אזרח מלאות (כולל זכות בחירה לכנסת) לכל היהודים והערבים בין הירדן לבין הים התיכון. עַם האדונים שיצרנו כאן יהיה חייב לקפל את דגליו נוכח המציאות החדשה שהוא עצמו ברא יש מאין.

• פורסם בכל העיר, 30 דצמבר 2016

Share on Facebook