כאשר אדולף היטלר סיפח את אוסטריה אחרי האנשלוס במרץ 1938, הוא הסב את שמה של המדינה הגאה לשעבר ל"אוסטמארק", כיאה לפרובינציה כנועה של הרייך בן אלף השנים. המחווה הריקה לא שרדה לאורך השנים ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה אוסטריה חזרה לשמה המקורי. גם השם "איליה קפיטולינה" שבו ביקשו הרומאים להנציח את עצמם ואת דתם האלילית ולכפות אותו על ירושלים לא החזיק מעמד. יש להניח שגם השמות "יהודה ושומרון" יאבדו בתהום הנשייה אחרי שהסדר כלשהו יחסל את הכיבוש, כשם שדרום רודזיה וצפון רודזיה של הקולוניאליסטים הבריטים נעלמו יחד עם האימפריה והפכו בהתאם לזימבבווה וזמביה.

בניין קונסולת ארצות הברית בירושלים (מקור)

לסמלים יש ערך מוראלי מסוים, ובלבד שהמציאות בשטח תתמוך ותתחזק את קיומם. אם הסמלים מבקשים למרוד במציאות במקום לחגוג אותה, אין להם תקנה לטווח ארוך ולעתים גם לא לטווח הבינוני. כאשר הם גורמים לפרובוקציה מתמשכת ומעוררים תסיסה בקרב עמים שלמים, הם לא רק מיותרים אלא גם מהווים סיכון  מערער יציבות. האסכולה הרביזיוניסטית בציונות תמיד העריכה סמלים יותר מאשר מעשים, לעגו לניסיונות הבנייה ההדרגתית של תנועת העבודה ותיעבו את הסיסמה "עוד דונם ועוד עז". כאשר נכבשה העיר המזרחית ביוני 1967 העדיף ראש העיר, טדי קולק, להימנע מהצהרות בומבסטיות. הוא הסכים להקים אנדרטה לחללי הלגיון הערבי (הירדני) גם נוכח מחאתם המתלהמת של הלאומנים. קולק לא חלם לעשות וויתורים אמיתיים בשטח לפלסטינים, קיפח אותם באורח שיטתי ונתן את ידו להקמת שכונות יהודיות על אדמתם. הפער הרעיוני בעירנו לא היה בין ימין לבין שמאל אלא בין מדיניות המושתתת על מעשים לבין ציונות הצהרתית מסוכנת. אם הייתי פלסטיני, קולק היה מפחיד אותי הרבה יותר מאשר יהושע מצא ודומיו.

כמעט בכל מערכת בחירות בארצות הברית מאיים עלינו מועמד הצמא לכסף יהודי ולתקשורת אוהדת בחוגים פרו ציונים, בהעברת שגרירות ארצות הברית לירושלים. ההבטחה הזאת נשארת פיסת ניר ריקה, וטוב שכך. תושבי עירנו לא ירוויחו דבר משגרירות אמריקאית ברחוב אגרון. מי שחולם על עיר מאוחדת כבירת ישראל שוגה בחזיונות שווא. זה פשוט לא יקום ולא יהיה ובסופו של יום גם ארצות הברית לא תתמוך בכך. התוצאות השליליות יהיו עצומות: הנוכחות האמריקאית בכל רחבי המזרח התיכון תיתפס כחלק מהשתלטות עוינת של המערב על האומה הערבית. ישראל תהיה הסנשו פנסה של חלום התעתועים הזה. בבריטניה רואים מיטב המומחים את הצהרת בלפור מלפני מאה שנים כטעות שנובעת מחוסר מודעות של הבריטים להתעוררות הלאומית בעולם הערבי; החלטה שגויה של דונאלד טראמפ לקבוע בעירנו את השגרירות תהיה בכייה לדורות, ולא תחזק את מעמדה של ירושלים. מי מאמין שניתן להשיג ואף לקבע עובדות מדיניות בכוח ובלי הידברות דן את כולנו למלחמת נצח. מצע המתנחלים הקיצוניים ובני בריתם בתוך ישראל יהפוך למדיניות רשמית, שנשענת על אדנים של דת ומסורת אמיתית ומדומה. לאומנים קנאים ודתיים שמאמינים שהטקסט במקרא הוא מצע מדיני לשנת 2017 יכולים אולי לחיות עם זה. רוב החילונים במדינה אינם מוכנים לשלם את המחיר.

בעלי מועדוני הימורים בגולה יזרימו כסף למטרות לאומניות, אבל גם הזרם הזה איננו נצחי. יהדות ארצות הברית האמידה והמשכילה לא תוכל לתמוך ביעדים אורתודוקסיים שזרים לה ואפילו מקוממים אותה. אין לשכוח שאותה שדולה חרד"לית המנסה לאכוף את דעותיה כאן, גם פועלת להדרת יהודים רפורמיים וקונסרבטיביים מהעם היהודי ואף לאסור על רבבות אמריקאים אוהדי ישראל להשתתף בפולחן הדתי בכותל. מי שמתעב, כמוני, את כפיית הפולחן הדתי היהודי על שטח כבוש לא מרבה לעסוק במריבות על "זכות" התפילה בכותל. לצערי אפילו נשות הכותל הליברליות מתעלמות מן העובדה שאת התפילות הן מקיימות על חורבות שכונת המוגרבים ברחבת הקיר הקדוש. אבל האינטרס של הממסד הישראלי הוא לקרב אליו את יהודי ארצות הברית, וזה עומד בסתירה למדיניות השמרנית של הממשלה. קביעת השגרירות בירושלים לא תעזור במאומה לאף יהודי אמריקאי, אבל תקדם את ההזיות המשיחית של החב"דניקים ושאר מכשירי הכלים לבניית בית המקדש על חורבות אל-אקצה.

את תושבי העיר לא ישאלו לדעתם שהרי מדובר בנושא מדיני ולא עירוני. זוהי כמובן שטות מוחלטת. את מחיר הדמים על ההחלטה נשלם אנחנו מחמת מעשי הטרור והטרור הנגדי שהיא תחולל. יתכן שגם מלחמות חדשות עם מדינות רבות בעולם הערבי יהיו חלק מהמחיר. עד שהבית הלבן יתחרט על החלטתו הנואלת, ייהרגו ישראלים רבים. על עתיד ירושלים יש לשאת ולתת במסגרת משא ומתן עם הפלסטינים, או להוציא את עירנו מהמשא ומתן באמצעות הענקת זכויות אזרח מלאות לכל תושבי העיר. כל דרך אחרת איננה אלא תפילה לשמים ריקים. פחות מיממה אחרי הטקס שאולי ייערך לכבוד השגרירות יופיעו סימני החרטה הראשונים בוושינגטון. מדינות מערביות אחרות יצטרפו למחאה הערבית בצורה זו או אחרת. כאמור, אין כיסוי בשטח להחלטה הנוגדת בצורה כה בוטה על הקונסנזוס הבינלאומי בשאלת ירושלים. אולי גם בנימין נתניהו מבין שהנושא הזה הוא בבחינת מוקש שימיט עלינו צרות מדיניות וצבאיות, אבל במצב הנוכחי הוא לא יעז להגות אפילו מלת הסתייגות אחת. בפרשת המקח והממכר המגונה שלו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס הוא החצין סממני שיכרון כוח חסר מיצרים. ביבי מסוגל לשיקול רציונאלי אבל אין סיכוי שהוא יפעל לאורו בלי לחץ מדיני וכלכלי מהמערב.

דברם של ישראלים שאינם מוכנים להיות קורבנות של ציר נתניהו-טראמפ חייב להדהד ברחבי העולם הדמוקרטי. אני מציע שוב לאישיות בסדר הגודל של פרופ' עמירם גולדבלום לגבש סביבו את מיטב דוברי השמאל, מזרחים ואשכנזים, שמסוגלים לומר את דברם ואף להסביר את עמדותיהם לעולם הערבי. יש לגבש אופוזיציה איכותית לנתניהו, בשיתוף פעולה הדוק עם האזרחים הערבים. לדעתי נוכל לחדור גם לתומכי יאיר לפיד, שרבים מהם יבינו שלא תהיה תפארתנו על מחוות ריקות. צריך לחפש את הסדקים בחומת ההגנה "הציונית" של המעמד הבינוני. אני לא מדבר רק על ניסיונות נקודתיים אלא על אסטרטגיה שלמה שתתבסס על איתור נקודות התורפה של תומכי הקונסנזוס הקיים וקביעת מצע מינימום לציבור השפוי במדינה. נקודתית צריך להתחיל עם נושא השגרירות כיוון שהוא נחשב בטעות לתואם האינטרס הישראלי בכלל והירושלמי בפרט. אסור לחזק את הליכוד ואת תומכיו מהציבור הדתי והלאומני; יש להביס את שדולת המתנחלים. הצעד הראשון חייב להיעשות בעירנו הקשה כל כך.

• פורסם בכל העיר, יום שישי 20 ינואר 2017

Share on Facebook