לפני יותר מארבעים שנה הגיעה תורה של זהבה הקטנה לצאת עם אחיותיה למרכז העיר. היא יפתה מאוד בשנים האחרונות, אבל האחיות הקפידו מאוד על צניעותה. השיער השחור שלה נשאר מתולתל, והשמלה שלה הייתה פרחונית בנוסח הישן. האחיות היו יותר מפורכסות, אבל במידה. לאחותה שרה היה חזה ענקי, והיא דאגה להבליט ולהצניע אותו בעת ובעונה אחת. הבחורים בשכונה חמדו אותה, אבל לא העזו לגשת אליה. מורא שני האחים החסונים למשפחת אבוטובול נפל עליהם. זהבה התחילה גם היא ללבלב, והאחים התחילו לפקוח עליה עין. תמיד היה נדמה לה שאחיה אהרון אמנם חמד אותה ואולי אפילו הציץ לה במקלחת, אבל היא בעצם נהנתה מהערצתו הגלויה. עתה, ביום הולדתה ה-17, היא הורשתה לצאת העירה, והיא הבינה שלא תהיה מזה דרך חזרה. כבר סופרים אותה, גם בבית וגם בשכונה. זהבה הבינה שאחותה שרה חייבת להתארס לפני שיגיע תורה להתרפק קצת על הבחורים. הבנים משכו אותה מאוד, היא לא הסתירה זאת מעצמה, ושרה אף הרשתה לבחור משכונה אחרת למשש את כל גופה מתחת לבגדים. האחיות האחרות היו פוריטניות מדי, אבל זהבה ושרה נהגו להסתודד, וצחקו בקול רם כשהיו מחוץ לטווח השמיעה של בני המשפחה. הבחורים היו הנושא העיקרי בשיחות ביניהם; האחים דיברו בעיקר על כדורגל.
(מקור)
ארבע האחיות לבית אבוטבול הגיעו לרחוב המלך ג'ורג' כאשר יצאה השבת. הן שוטטו בלי מטרה, אבל ניסו למשוך מבטים בבן-יהודה. באחד מבתי הקפה ניגש בחור גבוה ויפה ישר לשרה, דיבר איתה בעדינות אבל מבטו היה נעוץ בחזה המרשים שלה. הוא כבר נגע בה בעבר בפינת רחוב לונץ, אבל נשאר עדין ונחמד ולא ניסה לכפות עליה שום דבר. שרה הציגה את אחותה זהבה, שהסמיקה עד לשורשי שערותיה. כל זה דווקא נעם לה. היא ידעה שזוהי רק ההתחלה, ושאם תיצמד לשרה יקרו דברים יפים ומענגים. שרה הבינה בדיוק את המתרחש, נעצה בזהבה מבט חמור אבל הגניבה גם חצי חיוך שהבליט את שיניה הבוהקות והיפות. זהבה הבינה שהיא ממש דורכת על הגבול. יותר מזה כבר לא יקרה הערב, אבל יהיה לה על מה להזות במיטתה בלילה.
לאורך כל השבוע היא חשה בהתרגשות גואה, שעלתה משיפולי בטנה אל תוך לבה ובישרה על האפשרות לאושר גדול בקרוב. היא התעלמה מהאפרוריות של ביתה המהוה, מגניחות הכאב של אביה על מיטת חוליו, מהרטינות הבלתי פוסקות של אִמה. משום מה היא סברה, שהוריה לא יצליחו להצמיד אליה משמר ברזל משפחתי, וששרה תאפשר לה להגשים את משאלותיה. נכון ששרה סירבה לאבד את בתוליה, אבל היא עברה סדרה ארוכה של תענוגות בשרים שעוררו בזהבה כמיהה גדולה. זהבה הלכה כרגיל לבית הספר, התעמקה בחומר לבחינות הבגרות ולא סיפרה לאיש על חלומותיה החדשים. בהפסקות השקיפה על הרחובות הסמוכים מעבר לגדר, ופִנטזה על הבחורים שחלפו ביעף. האם גם אחיותיה עוברות חוויות דומות? האם שרה, למצער, יודעת בדיוק למה לצפות?
השבוע חלף איכשהו, אבל שרה ביקשה מזהבה להישאר בבית במוצאי שבת. "את נדלקת", אמרה, "יותר מדי רתחת מבפנים. מי יודע מה שיקרה אם לא אפקח עליך עיניים לרגע". זהבה לא מחתה. היא ראתה סרט אמריקאי בטלוויזיה, התלהבה מאוד מהשחקניות היפות ושיחקה קצת עם עצמה. היא לא חששה כלל מירידה לתרבות רעה. אולי אהיה קצת יותר שמחה, חשבה לעצמה, שום נזק לא ייגרם לי או לבני משפחתי. שרה חזרה לפני חצות, ישבה קצת עם זהבה מול הטלוויזיה והלכה למיטה. זהבה הייתה מפויסת לגמרי. היא החליטה לשמור לעצמה את חוויותיה הרומנטיות שלא לדבר על הפנטזיות המיניות. אין לה שום סיבה להעמיס את כל זה על אחותה, חשבה, זה הרבה יותר מענג לעבור את השלב הזה בחיי מבלי לאפשר לאף אחד לעצור אותי, גם לא מתוך כוונות נאצלות. באמצע השבוע התחמקה זהבה מכמה שעות משמימות במיוחד בבית הספר. היא הייתה תלמידה מעולה ולא חששה כלל שלימודיה ייפגעו. היא הלכה להצגה יומית בקולנוע "עדן" ברחוב אגריפס ופגשה את שמוליק המכונה גם שמולֶה, סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית וגם כורדי גאה כמוה. זו הייתה הפגישה השנייה שלהם ב"עדן" והשניים ישבו בפינה חשוכה והתגפפו עד כלות. היא ידעה שבסוף יתפסו אותה. הבנים במשפחה כבר התבוננו בה בחשדנות, וכאשר ענתה במה שנראה בעיניהם "חוצפה" הם הִכּוּ אותה. שרה האהובה על כולם בכתה, והאחים הרפו מזהבה. זו הייתה בכל זאת נורת אזהרה, שהבהבה בתוככי תודעתה של זהבה. היא ידעה שבנות בבית הספר שלה הוכו קשות ונפצעו כאשר ניסו להתרועע עם נערים.
זהבה החלה לקרוא ספרות פמיניסטית, ולהתעמק בנושאים שאפילו שרה לא ידעה עליהם דבר. אחרי בחינות הבגרות (במשפחה אסרו עליה להתגייס) היא ברחה עם שמוליק לקיבוץ של השומר הצעיר בדרום הארץ. היא פרחה בקיבוץ, חיה עם שמוליק בחדר קטן והתענגה עליו ועל גופה. בקיבוץ נהגו בהם בטבעיות רבה. זהבה עבדה בספרייה והשלימה קריאתם של ספרים רבים ששמוליק המליץ בעבורה. היא התגעגעה הביתה במידה; רק שרה הייתה חסרה לה וכל יתר בני המשפחה הצטיירו כזיכרון רופף ומטושטש, אולי גם מאיים.
אחרי עשר שנים בקיבוץ היא שמעה דרך שמוליק, שהיה מרושת היטב בשכונה, שהוריה נפטרו ושני אחיה נסעו לעבוד אצל הדוד שלהם בפלורידה. עכשיו כבר ביקרה בירושלים ללא חשש, ואפילו פגשה את שרה ואת בעלה בדירתם בגילה. היא סיפרה לשרה שמגיל צעיר מאוד הרגישה שהיא זקוקה לגבר, ושרה הודתה שגם היא עברה התנסות דומה. שרה התחילה להתקרב לדת באמצעות בעלה ומשפחתו, וזהבה התייחסה לכך בהבנה מסויגת. השכונה הישנה במערב העיר התמוססה לא רק בתודעתן של האחיות, אלא גם במציאות. השינויים היו עצומים, צעירים וצעירות מארצות הברית שמרו אמנם מסורת, אבל בכל זאת שינו לחלוטין את צביונה של השכונה. זהבה לא התעניינה במיוחד בגורלן של האחיות האחרות. הן שקעו בחיי שיגרה די עלובים, וכאשר נפגשו פעם ביוזמת שרה לא היה להן על מה לדבר.
שמוליק נפצע באחת המלחמות, וישב חודשים ארוכים בבית באפס מעשה. דווקא זהבה החלה לפעול בעיירת פיתוח סמוכה לקיבוץ, העבירה שיעורים פמיניסטיים במתנ"ס וקנתה לה המון ידידים. שמוליק קצת רטן אבל התאושש בהדרגה. שניהם היו "פליטים מחשכת ימי הביניים". זהבה אהבה אותו אבל הייתה אישה בשלה ודעתנית לעומתו.
- פורסם בכל העיר 17 בפברואר 2017
נעשה ניסיון כדי לראות איך "הבמה הביקורתית" תתייחס לתגובה שלא מהזרם שלה:
המגמה העיקרית של השמאל הרדיקלי "הצודק" היא להזיז את העם מיהדותו ומהשורשים שלו, בין היתר, באמצעות סיפורי זימה מומצאים או חצי- מציאותיים, שכוללים רמיזות מיניות (ה"עם הפלשתינאי" או אלו שמכונים "פלשתינאים", אגב, מעניינים אותם כקליפת השום).
למרבה המזל, לא לשם העם הלך ולא לשם הוא הולך. הוא הולך בדרך הצדק והאמת של נביאי ישראל והתורה. זאת הדרך שפסעו אבותינו ואבות אבותינו, וזאת הדרך שאנו פוסעים ונמשיך לפסוע.