נסראללה כסייען לחברה האזרחית בישראל

הפוליטיקה מזמנת לעיתים בריתות ושיתופי פעולה מוזרים ומפתיעים ביותר, בין מי שאמורים להיות אויבים בנפש. שנים רבות מנהלים ארגוני הגנת הסביבה מאבק להסרת מפגע האמוניה בחיפה, המהווה סכנה לפיגוע המוני. בעלי מיכל האמוניה, הנמנים עם קבוצת הטייקונים, הצליחו לשטות במנהלי המאבק ויישמו בסיוע השלטונות את הכלל הקפיטליסטי הקלאסי, שרווחים עדיפים על חיי אדם. עד שבא נסראללה ושינה את כללי המשחק.

איומיו כי בעת מלחמה ישלח טילים לעבר מיכל האמוניה בחיפה, הפך את המיכל לבעיה אקוטית שיש לטפל בה בדחיפות. כך באה לעולם החלטת השופטת בחיפה לרוקן את מיכל האמוניה תוך 10 ימים, וכך נוצרה הברית הבלתי צפויה בין החברה האזרחית בישראל לבין החיזבאללה.

נסראללה לא שוקט על שמריו, ולאחר שגמר לסייע בחיסול האתר בחיפה (בתקווה שאכן כך יהיה), הוא ממשיך ליעד הבא, ומזהיר את ישראל מפני פגיעה בכור הגרעיני בדימונה. לדברי נסראללה, מה שאמור היה להיות אמצעי להפחדת העולם הערבי, הופך לבעיה פנימית של ישראל, משעה שטיליו של נסראללה מגיעים עד לכור בדימונה. ואכן הכור בדימונה מהווה קודם כל סכנה לישראל עצמה, הן כתוצאה ממלחמה, והן מרעידת אדמה, והוא מסכן את חייהם של מאות אלפי אזרחים שייפגעו מקרינה גרעינית.

אני מקווה שארגוני איכות הסביבה יפנימו את הסכנה שנשקפת מהכור הגרעיני בדימונה, וימקדו את המאבק לנטרולו, השבתתו וקבורתו. עדיף מזרח תיכון ללא כורים גרעיניים וללא פצצות אטום.

ברכות לסרבניות הכיבוש

טור זה שולח מלוא הטנא ברכות לסרבניות הכיבוש ואסירות המצפון הכלואות בכלא הצבאי, תמר אלון, תמר זאבי ועתליה בן-אבא. אילו הייתי אדם דתי, הייתי אומר שבזכותן ייבנה בית המקדש. מאחר ואינני, אני מסתפק בתקווה שבזכותן ובזכות סרבניות וסרבני הכיבוש לדורותיהם, יתמוסס משטר הכיבוש והאפרטהייד.

חמש סרבניות כיבוש
(מימין לשמאל): עמרי ברנס, תאיר קמינר, תמר זאבי, תמר אלון ועתליה בן אבא (צילום: מסרבות)

הנשיא ריבלין בעקבות הנשיא טראמפ

במסיבת העיתונאים שערכו הנשיא טראמפ והגרופי שלו נתניהו, אמר הנשיא שאחת היא לו, אם פתרון הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים יהיה באמצעות מדינה אחת או שתי מדינות. נשיא מדינת ישראל, רובי ריבלין, מיהר להצהיר שיש לספח את כל השטחים הכבושים ולהעניק זכויות אזרח לפלסטינים המתגוררים בשטחים אלו.

על כך מקוננים ליברלים ואנשי שמאל ומזהירים שפתרון המדינה האחת הוא סופה של ישראל כמדינה יהודית. "סוף החלום הציוני" כפי שכתב עיתון "הארץ" במאמר מערכת. הממקוננים מזהירים כי פתרון המדינה האחת הוא מתכון לשפיכות דמים ומלחמת אזרחים נוסח הבלקן, וכי האלטרנטיבה היחידה לפתרון הסכסוך הוא שתי מדינות.

לשיטתם מתקיים כאן מפגש הזוי בין הימין הלאומני המשיחי לבין השמאל הרדיקלי, בתמיכה במדינה האחת. המפגש הוא לכאורה בלבד. התכנים של שני הצדדים הם קוטביים. בעוד חזון השמאל מדבר על מדינה חילונית ודמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, תוכנית הימין מתבססת על אדני האפרטהייד והגירוש, שאכן מהווים מתכון לשפיכות דמים.

השאלה שאני מתלבט בה, האם שני העמים, לאחר מלחמות ומאבקים של למעלה ממאה שנים, בשלים לקיים יחדיו מדינה חילונית דמוקרטית, והאם אין צורך בפתרון זמני של שתי מדינות המתקיימות אחת לצד רעותה ביחסי שלום?

Share on Facebook