בעיתון "הארץ" מתנהל עתה ויכוח בין שני כותבים טובים, רוגל אלפר ומנחם בן, על אודות קיומו או אי-קיומו של אלוהים. בניגוד לציפיותיי לא מצאתי בו תובנות חדשות. שני הכותבים חזרו על עמדות לעוסות מימי הביניים, ועל טענות סרק לשוניות. בן, למשל, סבור שהתנ"ך כתוב בלשון "אלוהית" ומעלה באוב את הפסוק הפותח של הספר הקדוש "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". באמת פסוק יפה ומרשים, שבן מעמת אותו עם לשונם הפרוזאית של בני האדם. סתם אדם היה כותב משהו כמו "בתחילה יצר האל את הרקיע ואת הקרקע" שדווקא מתאים לסרטי קרן קיימת ישנים על "גאולת הארץ".
(מקור)
נדמה לי שבן היה נדהם משטחיות כזו אם היה קורא משפט כזה במאמר של מישהו אחר. הרי ישנים משפטים נשגבים בספרות וּבשירה שאיש אינו מייחס אותם לאלוהים. "בחצות ליל קור וסער, עת אני שבור הצער, בספריי חוכמה נשכחת הסתכלתי נים וער", כך תרגם זאב ז'בוטינסקי הגאון בלי מירכאות את פתיחת שירו האלמותי של אדגר אלן פו, "העורב". בתרגום הזה כולו מפעמת רוח של השראה גאונית, שכולה אנושית. יתר טיעוניו של בן מזכירים לי את הוויכוחים הישנים בין תושבי רחביה ונחלת אחים מצד אחד, לחרדים משכונת שערי חסד מן הצד השני. "האם אלוהים מסוגל לברוא אבן שאותה איננו יכול להרים?", הטיח בתלמידי הישיבה החרדית מדריך טיפש במיוחד שלנו, מה"התנועה המאוחדת". החרדים הזדעזעו, ראו בדברים משום חילול השם, ועד מהרה הידרדר הוויכוח לחילופי מהלומות. למען האמת, לי אין תשובה לשאלה הזאת וגם לא עולה על דעתי לחפש אותה. לשאלה החשובה יותר, איך יהודים מאמינים מסוגלים להתעמר בעם הפלסטיני, להפיל בו חללים ולאמלל אותו, בן כלל לא נדרש. הוא ידוע כתומך במתנחלים, ומעדיף לדון עם אלפר בשאלות מופשטות מאשר ללבן את ביטוין הקונקרטי. בן איננו פוסח על "גדולי העולם" שהאמינו בבורא עולם ולא חשו בשום סתירה בין אמונתם זאת לבין דבקותם באמיתות מדעיות ומוסריות שונות.
מעניין שבן, ממש כמו אלפר, איננו מאמין גדול בהשגחתו הפרטית של אלוהים. גם כאן מעלים השניים טיעונים עתיקי יומין. בעבר הקדמוני גם חכמים שהאמינו בכוחו הכול-יכול של אלוהים הטילו ספק רב בזיקתו של הבורא לצדק, במובן שבו תופסים בני האדם את מושג הצדק. הכול כתוב בלשון פואטית גבוהה, "אלוהית", בספר איוב. ברוח ביקורתית כזאת דנים שני המתווכחים גם בנושא השואה. ייתכן שאלוהים הוא מנהל "רע" של ההיסטוריה האנושית, כפי שבן טוען, אבל אם כך הוא הדבר, אין הרבה רלבנטיות לוויכוח עליו כיום. אם לא אכפת "לו" מה קורה לנו, מדוע שנבזבז זמן, יכולת ביטוי ופאתוס מלא איבה הדדית עליו ועל אפשרות עצם קיומו? לאיש מאיתנו אין תשובה משכנעת לשאלה הזאת. אם אלפר ובן רוצים להתנצח על גבי "הארץ", אין לנו סיבה מיוחדת להתלונן ובלבד שנזכור שמדובר בוויכוח נואל ומיושן, אולי משעשע אבל לא מהותי. במדינה מלאה עוול, שחיתות, זלזול בחיי אדם, וכרסום בזכויות האדם כמו שלנו, כדאי אולי להתרכז בעיקר.
קחו למשל את שאיפת העירייה שלנו להתנכל לזכות ההפגנה, להגביל ככל האפשר כל מחאה לגיטימית ולאיים על המפגינים בעונשים כבדים. ניתן לעשות את כל הפעולות השרירותיות האלה בשם החוק, בשם המדינה, בשם הביטחון או בשם אלוהים. פעילות ציבורית נגד העירייה בנושא כזה חשובה לאין ערוך יותר מאשר דיונים מופשטים בנושאים תיאולוגיים. אם כוחות הביטחון יורים בחולה סרטן שחצה את הכביש, אין שום טעם לשרבב את שם אלוהים בזוועה הזאת. די לנו בכך שהחיילים פעלו נגד החוק, נגד המוסר, נגד האינטרס הישראלי והכפישו את כולנו קבל עולם. הקנאות הדתית לאומנית הפכה את "העם הנבחר" למשל ולשנינה בכל העולם. אם הקנאים (שרבים מהם משרתים עכשיו בכוחות הביטחון) נוהגים כקלגסים כלפי תושבי הארץ הפלסטינים, הרי שום דברי תפילה, גם לא "אלוהיים", לא ימחו את הכתם הזה.
אשר למאמינים, ברור לכולנו, ובעיקר לתושבי עירנו, שלא כולם הם שונאי זרים בשם הדת. לא רק אילנות גדולים כמו ישעיהו ליבוביץ' העדיפו להאמין באלוהים וב"עבודת השם" אלא גם עשרות אלפי ירושלמים מן השורה, יהודים וערבים. לכן חבל שאלפר השחיל לטיעונו את המושג "טמטום" לגבי המאמינים. אני מעדיף להתייחס לכל המסורתיים בכבוד רב, וגם "איש באמונתו יחיה" הוא פסוק יפה, שקשה לי להכריע בדבר "אלוהותו". הבסיס הסוציאלי לאמונתם של אנשי השמאל מאפשר לנו להילחם למען מקופחי הניאו-ליברליזם. אם הם חובשים כיפות וממלמלים פסוקים אנחנו עדיין חייבים לעמוד לצִדם בכל המאבקים הצודקים למען שכר טוב יותר, חינוך נאות במתקנים בטוחים, שירותי בריאות זמינים וזולים. בעינינו צלם אלוהים כמוהו כצלם האדם, ולא בכדי קראנו לארגון החשוב ביותר שלנו לזכויות האדם בשם "בצלם". בן סבור שהחמניות בטבע יפות יותר מאלה שצייר ואן-גוך. זוהי קביעה לגיטימית אבל סובייקטיבית לגמרי. ייתכן שציירים גדולים רבים מספור הנציחו נשים והנחילו אותן לדורות הבאים כיפות הרבה יותר מאשר היו במקור. אז מה בכך? זה שולל את הבריאה? זה מהווה טיעון רציני בוויכוח על אלוהים?
לא ב"טמטום" אנחנו דנים, אלא בהשלכות האמונה באלוהים על מעשי ומחדלי האדם. הרבנים הפועלים נגד גזל ונישול בשטחים הכבושים מאמינים באלוהים, אבל הם עולים עשרות מונים על יאיר לפיד וחסידיו, הטוענים שהם אתיאיסטים אבל מבזים את האזרחים הערבים שלנו ותומכים למעשה בשלטון הכיבוש ואפילו ב"הסברתו" לזרים ברחבי העולם. לעתים קיימים ויכוחים מרים גם במחנה מתנגדי הכיבוש בנושאים דתיים. למשל, בשעתו ניסינו לגייס את פרופ' ליבוביץ' המנוח לסייע לנו בנושא תנאי מאסרו של מרדכי ואנונו. ידענו שליבוביץ' היה מראשוני המתנגדים לנשק גרעיני כאן. לתדהמתנו הוא סירב (בתקיפות שאפיינה אותו) לעזור, רק משום שוואנונו היה "משומד", יהודי שהמיר את דתו לנצרות. רבים מאיתנו, כמו חברתי המנוחה יעל לוטן, כעסו מאוד והתייחסו לעמדתו בחומרה. אני חשבתי אחרת: אמנם ליבוביץ' טעה בנושא זה, אבל תרומתו למחנה השלום הייתה ענקית. כבר אז חשבתי שלא אלוהים הוא הנושא פה, אלא האדם על גאוניותו, גחמותיו ומשוגותיו.
התרבות האנושית היא מסקרנת, מרתקת ומעשירה. אין לנו שום סיבה לנפות ממנה את האמונה הדתית וגם לא את המחזיקים בה. יותר סובלנות לא תזיק לאף אחד מאיתנו.
- פורסם בכל העיר, 24 פברואר 2017
מזדהה מאד עם המאמר (לפני כמה שנים אני מניח שהייתי מזדהה טיפה פחות). המציאות בישראל, מאז ומעולם, היא ייצרית הרבה מדי, מה שמוביל לא פעם ולא פעמיים לפיוז קצר, אטימות ותוקפנות כברירת המחדל. זהו בעצם מצב נפשי קבוע ונפוץ אשר התרבות הכללית מעודדת אותו. אולם יש להעיר שנמצא כי תפיסה מעוקמת של דתות – ושהיא גם הרווחת – מובילה לעיתים לתוצאות לא סימפטיות במחנות הדתיים… כך שגם את המתקשים לגייס סובלנות לאלמנט הקשה במן דת שכזו, ושעליהם ברעם מדבר כאן, ניתן להבין בקלות. שכן הדו-שיח במצבים שכאלה הוא בגדר בלתי אפשרי. עם ליבוביץ' ניתן היה לשוחח, אפשר היה להסתקרן וגם להרחיב דעת.
הדת היא אחת היצירות החשובות ביותר של האנושות, היא היתה חלק מכל תרבות אנושית מאז הפרה היסטוריה ועד היום. הדת נותנת לאדם כח וחוסן לעשות את מה שהוא רוצה לעשות ממילא. מי שרוצה לעשות מעשים טובים, לעזור לעניים ולמסכנים, להתנגד לדיכוי, להציל חיים, להאבק למען החופש – יעשה זאת בעוצמה רבה יותר אם הוא מאמין שזה מה שאלוהים רוצה ומצווה. אבל גם מי שרוצה לעשות מעשים רעים, לדכא, לשעבד, לנשל, לשדוד ולרצוח יעשה את כל הדברים האלה בעוצמה רבה יותר ובשכנוע גדול יותר אם הוא מאמין שדווקא זה מה שאלוהים רוצה ומצווה. אפשר למצוא דוגמאות לזה וגם לזה בכל מהלך ההיסטוריה, בכל הדתות ובכל האמונות. הדת יכולה לתת לך הצדקה לכל דבר, למעשים הטובים ביותר ולמעשים הרעים ביותר – השאלה רק איזה פסוקים אתה מעדיף לצטט ואיזה פירוש אתה נותן להם.
הדת נותנת לגברים כלים לשלוט באישה ופרנסה לרבנים.
הדת חשובה כיצירה אנושית כי דרכה אנו לומדים איך הגבר תפס את מקומו בחברה והפך את האישה לשפחה.
בכל פעם כשהדיון הוא כביכול על נושאים א-פוליטיים מתגלה הראקציונר שכל השנה מתחפש לליברל:
"הדת היא אחת היצירות החשובות ביותר של האנושות"
אכן זו יצירה חשובה שנותנת בידי המעמד השליט את האמצעי החזק ביותר לשלוט על המנוצלים והמדוכאים. "אל תחקור במופלא ממך", זה המוטו העיקרי של הדתות. אלוהים הוא שקובע את סדר העולם, כמובן את הסדר, את ההיררכיה של הניצול.
יש גם תנועות אידיאולוגיות דתיות שנאבקות עם המדוכאים, אך הם בד"כ כאשר הדיכוי בא מבחוץ. כאשר הדיכוי החיצוני מובס תופסת הדת את תפקידה המסורתי.
מיעוט דתיים מכל אלה הם שנאבקים נגד הדיכוי בכל תנאי. אלה מיעוט שמאשר את הכלל
נראה שכל הדתות נוצרו על מנת:
עבודה כבוד ומתנות לראשי הדת מאז ומתמיד.
דיכוי האישה – אישה שיולדת ברור מי האם אך לגבי האב יש ספק? ולכן צריך לקשור את האישה לבית ולהפוך אותה למשרתת .
אין לי שום סיבה לכבד את המאמינים שטוענים שנשים ( בחלק מהזמן) הן טמאות .
מאמינים שיעשו כרצונם אך שיעזבו אותי לנפשי ושלא יבלבלו את המוח עם מושגים של רוחניות, קדושה טומאה וכו'.
כל הנשים והילדות בסביבתי יותר טהורות וצחות מכל מכל הדתיים גם יחד .
אני לא פרשן של לייבוביץ', אבל הוא דמות חשובה מאוד בדורותינו וראוי לנסות ולהבין את עמדתו התמוהה לכאורה בעניין מרדכי ואנונו. אני מניח שאם ואנונו היה מוסלמי או נוצרי, ל' היה מתגייס לתמוך בו ובזכותו לחירות ובהתנגדותו לפצצה האטומית שישראל מייצרת במרתפיה (למ"ז), אבל ל' באמת האמין באלהים ובמעמד הר סיני (כמוהו גם, להבדיל, אורי זוהר) וראה בהמרת הדת של ואנונו בגידה ביסוד הראשון בחשיבותו (אני ה' אלהיך אשר וגו'!). הוא אמנם היה הומניסט אבל לפני זה היה יהודי מאמין. את אמונתו הגדולה הוא קיבל ואימץ מהוריו וזה מסביר את יסוד הנאמנות באתיקה שלו (נאמנות לגרעין המשפחתח). אני מוריד את הכובע בפני המאמין-ללא-פשרות הזה למרות שאני עצמי איני מאמין באלהים וכן מאמין במצפון האנושי (כי עודני מאמין בך).