בשבוע שעבר, כאשר ברצלונה חוללה נס אדיר וניצחה 1-6 את פריז סט ג'רמן, שמעתי זעקות אדירות של שמחה מהחלונות של שכניי. לא בכדי מתלונן העיתונאי אורי דן מ"הארץ" על התסמונת הקטלוּנית של אוהדי הכדורגל בישראל. הוא צודק, אבל האהבה לברצלונה היא אמיתית, גם בשל הסגנון הנפלא שלה וגם משום שעצם קיומה היה כצנינים בעיניו של הרודן הניאו נאצי פרנסיסקו פרנקו. למחרת יצאתי לשיטוט ארוך ברחביה ובמרכז העיר לאסוף חוויות. מכל מונית שחלפה על פני שמעתי צעקות של שמחה ועידוד. אפילו הבית"רים האירו לי פנים. בברצלונה יש אולי כדורגל טוב, אבל אנחנו, הירושלמים, מומחים גדולים לנסים. נהג אחד, אוהד הפועל הוותיקה, עצר את המונית לידי, וטען שזה היה המשחק הכי טוב שראה מאז הניצחון הנפלא של הפועל על מכבי חיפה בשנת 1965. קצת נכלמתי ונאלצתי להודות שלא ראיתי את הניצחון המיתולוגי, שדן אותנו לשנה נוספת בליגה הבכירה והוריד את חיפה. הוא חייך, נזכר שכבר קרא פעם את הדברים ב"כל העיר" אבל לא התאפק וסיפר לי שוב על הייאוש שדבק באוהדים במצב של 0-2 לחיפה ועל שלושת השערים שהבקענו לקראת הסוף. דמעות עמדו בעיניו, מצבע ירושלמי אדום, וקלטתי שיש לי עדיין בעלי ברית רבים בעירנו.
אוהדי ברצלונה במשחק (מקור)
אחרי שניצחנו את רמת השרון בשבוע שעבר הסתכלתי שעה ארוכה באוהדים החוגגים, שרבים מהם לא שמעו אפילו על אלי בן-רימוז'. אבל הם היו בצד הנכון בעיניי, וחרף הניכור שלי כלפיי אצטדיון טדי חשתי בקשר ההדוק עם העבר. אוהדים אדומים מתפזרים לבתיהם מרוצים, ורק הרקע השתנה כל כך. טדי המהודר, הרחובות הלא כל כך ירושלמים ליד האצטדיון, בלי זכר למגדל ימק"א. רוב האוהדים נסעו במכוניות, וזרם הולכי הרגל לשכונות בעיר נותר בחזקת זיכרון מטושטש.
החברים הקרובים שלי הקימו כאן אגודה לתפארת, המרושתת היטב בהוויית העיר ובתנאי חייהם של הצעירים מכל השכונות, העדות והדתות. יש עוגן לקיומנו כאן, ואוהדים בני גילי אומרים לי בגלוי, שקטמון מחזיקה אותם בעירנו. לעתים אני שומע טרוניות מקוראים, על כך שהנימה בטור הזה משתנה מפעם לפעם מאופטימיזם הזוי לפסימיזם יותר מציאותי. אני לא חש בשום צורך להתנצל על כך. המציאות כאן היא דינאמית וכך גם מצב רוחו של הכותב. כל ניתוח מפוכח מוביל לייאוש; כל קרן שמש המפיקה חום מוּכּר מאבני העיר מייצרת תחושה של אושר. אחרי המשחק חשבתי שגם הקהל האדום שמתפזר ומחפש את השלווה בבית אחרי ההתרגשות ביציעים, מוכר לי מילדות. אמנם לא היו אז צעיפים או חולצות בצבע המועדון אבל לכולנו היה ברור, שאנחנו שייכים לאותה חמולה. תל-אביב הייתה ישות שונה לחלוטין, וגם הקהל במגרשים היה אחר. בירושלים חשנו, שהאדמה רועדת מתחת לרגלינו. לא תמיד נשלוט בעיר או במדינה. יבוא יום שאחרים יכתיבו לנו את סדר היום.
נראה שלא הכול הוא מפלגתי בעולמנו. רבים מוותיקי העיר מהאגף הבית"רי, אינם שונים מאיתנו בהרבה. הם אולי חגגו את ניצחונו של מנחם בגין במאי 1977, וחשבו שהגיע עידן שהם תמיד חלמו עליו. קשה לומר שחלומם התגשם: בגין חיפש את קירבתם של המפא"יניקים כדי לקבל לגיטימציה לשלטונו. הבית"רים הוותיקים התאכזבו למצוא את יגאל ידין, את משה דיין ואת שמואל תמיר בממשלה. בעירנו המשיך ראש העיר טדי קולק לשלוט, וחרותניקים כמו יהושע מצא או אפילו ראובן ריבלין מצאו את עצמם בשולי הקואליציה הרחבה שלו. הסתבר לכולנו ש"המהפך" איננו אירוע נקודתי בחיינו, אלא תחילתו של תהליך ארוך מאוד. בגין היה מוכן לאירועים דרמטיים שאותם הוא הבטיח לתושבי עירנו בכיכר מנורה, אבל לא לאורך זמן. כשעבדתי בכנסת ככתב וכיועץ פרלמנטארי כבר היו רינונים על מצבו הנפשי של ראש הממשלה. קריסתו הנפשית בשנת 1983 לא הפתיעה את הסובבים אותו, שסוככו עליו מפני התקשורת. דובריו, בעזרת אנשי טלוויזיה בכירים, הכחישו את עצם קיומה של מחלתו, אבל אישיותו המיוחדת של בגין התפוגגה לנגד עינינו. בגין חי שנים רבות בתל-אביב אבל בעינינו הוא היה תופעה ירושלמית מובהקת. המאצ'ואיזם, המשפחתיות החמה, הצמא לתהילה, הרומנטיקה הפשיסטית והמחויבות לדמוקרטיה, כל אלה התרוצצו בנפשו בערבוביה. הוא היה לעתים איש פתטי ומסוכן, ובכל זאת אהוב על רבים ומחמם לב. כפי שמארק אנתוני אמר על ברוטוס במחזהו של ויליאם שייקספיר "יוליוס קיסר", "הוא היה אדם".
בפגישה היחידה שלי עם בגין בכנסת הוא נזף בי בנימוס על מכתב שפרסמתי ב"אקונומיסט" הבריטי בגנות מדיניותה של ישראל. עניתי שדמוקרט מובהק כמוהו חייב להבין את ההבדל בין ביקורת על הממשלה לבין התקפה על המדינה. הוא חייך ו"איים" עליי שהוא ישוחח בנושא הזה עם אבא שלי. הוא נגע ללבי, אבל לא התחרטתי על המכתב לעיתון המכובד. אני זוכר שיצאתי מהכנסת אל יום חורף יפה וצובט לב, הייתי גאה בעצמי וקצת גם בבגין, על כך שניהל איתי ויכוח מנומס ואולי קצת אבהי.
ביבי נתניהו דווקא נולד בעירנו, אבל אין בו שום דבר ירושלמי. הופעתו, גינוניו, העברית שלו, אורח חייו, כל אלה שייכים לאקלים אחר, לחברה אחרת, לאווירה אחרת. קשה לדעת אם ההמון שאהב את בגין נוהה גם אחרי נתניהו. כיכר מנורה ריקה, אם נעשה פרפראזה על "כיכר השוק ריקה" של נעמי שמר. כיום הטלוויזיה ובמידת מה גם הרשתות החברתיות באינטרנט שולטות על דעת הקהל לא רק בשידורי האקטואליה הישירים אלא גם במגוון תוכניות הבידור שנועדו למכנה המשותף הנמוך ביותר. נתניהו הוא האישיות הדומיננטית בעולם "התרבות" האמריקאי שהועתק לישראל באורח קצת מלאכותי ומגושם. גם עירנו המתחרדת אינה מחוסנת בפני השטחיות התהומית מהטלוויזיה וההתמקדות של העיתונות הכתובה באירועים פליליים. המאמרים המלומדים על מדינת ירושלים לעומת מדינת תל-אביב נוטים להתעלם מן העובדה, שלתרבות הירושלמית אין שום השפעה בשפלת החוף. גם בני עירנו שעקרו לתל-אביב סימנו לנו שהם נוטשים לא רק את העיר הפיזית (ירושלים של מטה) אלא גם את האקלים הרוחני שלה.
קשה לנהל מאבק אמיתי על נפשה של עירנו רק באמצעות בידור וספורט. אם לא נקיים כאן תרבות חילונית ענפה (כולל העיתונים המקומיים) נאבד את המערכה מראש, בלי חללים אבל עם המון עריקים. שיטוט קל במרכז תל-אביב מפגיש אותנו עם המונים מבני עירנו שעדיין מתגעגעים לאוויר ההרים ולשכונות הישנות. בינתיים, אין לנו מה להציע להם.
- פורסם בכל העיר, 17 מרץ 2017
