השבוע עמדתי עם עובדי רשות השידור במחאה שלהם מול בית ההסתדרות בתל אביב, מול גדר המתכת והמדשאה של הבניין. פתאום הבנתי כמה קור וניכור הבניין הזה יכול להקרין על חברי הסתדרות שתולים בו יהבם. הייתה זו אחת ההפגנות העצובות שלקחתי בה חלק. כמעט מסע הלוויה למקום עבודה. והגרוע מכל – על מה כל זה נעשה?
בהפגנה של עובדי רשות השידור מול בניין ההסתדרות בתל אביב (מקור)
מעבר לקנוניות הפוליטיות, לרצון לדכא עיתונות חופשית, מעבר לציניות בהשחרת שמם של עובדי רשות השידור לאורך שנים (מה שהגיע לשיאו ב"תשדיר החמאס" של הליכוד בבחירות) – מעבר לכל אלו נקבע פה תקדים נורא ואיום. כבר ראינו מקומות עבודה שקורסים ונסגרים וכל עובדיהם מפוטרים. גם ראינו מקומות עבודה שנסגרים וכל עובדיהם מפוטרים והבעלים פותחים את המפעל בסין ובשכר רעב לעובדים שם. זה לא המקרה.
רשות השידור היא מפעל חי עובד ויוצר הנסגר וכל עובדיו מפוטרים כדי לפתוח לידו מפעל זהה, שמייצר את אותו הדבר, אבל עם עובדים שחלקם הרבה פחות מנוסים ומקצועיים, וחלקם עובדי קבלן מתחתית שרשרת המזון של עולם העבודה בישראל. מעבר לפוליטיקאים הציניים שהצביעו בעד סגירת רשות שידור והקמת התאגיד, בהם אני לא תולה תקוה – האשם נופל על איש אחד: יושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן. יושב ראש ההסתדרות שבמשמרתו נקבע התקדים הארור של "סגירה והקמה". יושב ראש ההסתדרות שאפילו לא ניסה להילחם על מניעת כל התהליך מלכתחילה, אלא עסק בשפלות רוח ותבוסתנות בקרב מאסף על המשרות, במעמד עובדי קבלן, לחלק ממפוטרי רשות השידור. יושב ראש ההסתדרות, המתגאה כל כך ב"מלחמה בהעסקה קבלנית" במשק של מאות אלפי עובדים, שרץ ומצטלם עם כל קבוצה של 30 עובדי קבלן שעוברים להעסקה ישירה, הוא מי שחרץ את גורלם של מאות מעובדי רשות השידור, שהוא בחתימתו נתן הכשר להעבירם מהעסקה ישירה להעסקה קבלנית.
ולא רק מול אנשי רשות השידור חטא ניסנקורן. גם מרבית עובדי תאגיד השידור החדש מיטלטלים כעלה נידף ואין להם מושיע. חלקם עזבו מקומות עבודה להתגייס לגוף החדש, חלקם מועסקים, כאמור, בעבודה קבלנית וגם חייהם מתנהלים במסלול של חוסר ביטחון תעסוקתי כמו עובדי רשות השידור. ואבי ניסנקורן מסתגר בלשכתו ואינו יוצא לעובדי רשות השידור הזועקים להגנת הארגון המקצועי שלהם. הוא אינו מנהל מערכה כלשהי, עקרונית ובלתי מתפשרת, להפסיק את העינוי וההתעללות בעובדים ואת ריסוק העבודה המאורגנת בתרגילים של פוליטיקאים. אולי בשל כך אבי ניסנקורן נחשב אצל המעסיקים כ"מנהיג שקול ואחראי". הוא "מבין" אותם ואת ה"צרכים הלאומיים".
למרוח אותו ואותנו במילים הם יודעים, אבל יש גבול למריחה הזאת. ברשות השידור, בנמלים, בחברת החשמל ובעוד מאות ואלפי מקומות עבודה, בהם ההסתדרות קיפלה זנב והרכינה ראש בפני הגל הקפיטליסטי העכור, בכל המקומות האלו העובדים – עובדי הקבלן, עובדי דור ב', ג', ד', ה' – העובדים שההסתדרות הקריבה אותם למולך ה"אחריות", הם הבינו שיש גבול. הגבול הזה עובר ב-23 במאי, ביום הבחירות להסתדרות. גדר הברזל תיפול כשההסתדרות תחזור אל העובדים.
- חנוך ליבנה הוא יו"ר ועד העובדים של הבנק הבינלאומי
דווקא חנוך ליבנה היה צריך לעמוד בראש ההסתדרות: לוחם מעמדי וסרבן כיבוש! דווקא ליבה ולא אבי ולא שלי – שאינם קשורים למעמד העובדים או למאבק בכיבוש הנפשע!
מה זה "רשות השידור היא מפעל חי עובד ויוצר הנסגר וכל עובדיו מפוטרים כדי לפתוח לידו מפעל זהה, שמייצר את אותו הדבר"?
אנחנו חיים באותה מדינה? צופים באותו ערוץ כבר עשרות שנים?
רשות השידור היא בועה בעולם הטלוויזיה המקצועי של שלושים השנים האחרונות. רוב העובדים שם נהנו מקביעות והתוצאה היא חוזר מקצועיות משווע. בשילוב עם התערבות פוליטית מדרג ההנהלה ומטה, נוצרו בו תכנים איומים ורוב כספי הציבור הוצאו על משכורות מנופחות.
עשרות שנים מנסים להבריא את רשות השידור ללא הצלחה לאור כוחו הבלתי פרופורציונאלי של עובדיה בהשפעה על מקודי הכוח, גם כשאף אחד כבר לא צופה בתוצר שלהם.
פתיחת תאגיד השידור, במודל המקורי, עם רק 25% מעובדי הרשות הישנה הייתה אמורה לפתור את האיוולת רבת השנים הזו, אך עם הזמן, בסיועו של ניסנקורן, מספר עובדי הרשות רק גדל.
המודל הנוכחי הוא אח חצי מפגר של ההצעה המקורית.
ועדיין, הפיכת הרשות לגוף משדר, ש"מוציא החוצה" מליוני שקלים להפקות איכותיות, במקום אותם מיליונים ל"חיים שכאלה" בשידור חוזר, זהו מהלך מבורך.