שנה א׳ של הדוקטורט בסטנפורד.  בנובמבר הייתה מסיבה של המחלקה לקראת החגים האמריקאים הממשמשים ובאים.  התלבשתי יפה (לא יותר מדי, בכל זאת קליפורניה), והלכתי למסיבה.  לשמחתי, ולהפתעתי, היו המון שחורים.  ״וואו״ חשבתי לעצמי, ״החוג לביולוגיה ממש מעורב!״  והם מחייכים אלי, ואנחנו מרימים כוסית יחד.  בשלושת החודשים הראשונים שלי בקליפורניה, לא פגשתי דמות שחורה אחת שלא עבדה במתן שירותים כאלה או אחרים. הבחנתי בסגרגציה הברורה, אך לא הייתי מודעת עד לאותו רגע להשפעה שהייתה לה עלי. ״טינג, טינג, טינג״ היכה ראש החוג, והמנחה שלי, במזלג על כוס השמפניה (למהדרין – יין לבן קליפורני מוגז) לקראת דברי הברכה שעמד לשאת.  כולנו תפסנו את מקומותינו המסומנים ליד השולחנות. כל השחורים התיישבו סביב אותו שולחן, ולרגע התבלבלתי – האם גם אותי יושיבו שם? – ואז נפל לי האסימון, כל השחורים היו עובדי מנהלה של החוג.

כרזה לסרט "תברח" (איור: ג'רמיין רוג'רס)

זר לא יבין זאת.  גם אני שגדלתי בישראל, ״אפרו-אשכנזייה״ אם תרצו, לקח לי המון זמן להבין, להיות מופתעת, חרדה או מבועתת, שוב ושוב, אל מול ביטויי הגזענות שחוויתי.  אבי, עליו השלום, עשה לי את ״השיחה״ שהורים שחורים עושים לילדיהם בגילאים הרבה יותר צעירים, והתרה בפניי שאל לי לתת לגזענות הגלויה או הסמויה של לבנים להגדיר אותי כאדם, כאישה. אבל בין לשמוע ובין להפנים עוברות שנים, וזה תהליך מתמשך.

הזיכרון החד הזה התעורר אצלי לאחר שצפיתי בסרט ״תברח״ (שימו לב שיש בהמשך ספוילר, למי שטרם צפה בסרט). סרט ביכורים של הקומיקאי והשחקן ג׳ורדן פיל (Jordan Peele), שזכה להרבה תשבחות ולכמה פרסים מכובדים.  הסרט, מציג את החוויה של בחור שחור שנוסע עם חברתו הלבנה לבקר את הוריה, בפעם הראשונה, בפרבר אמריקאי עשיר. כמיטב המסורת של סרטי אימה, מלכתחילה ברור לצופה שהדברים אינם כהווייתם. אך ייחודו של הסרט שהוא מסופר מנקודת מבטו של בחור שחור, ודרך נקודת מבטו מציף הבמאי את החוויה הקיומית של איום וזרות של אדם שחור הנמצא בחדר מלא באנשים לבנים. חוויה זו מועברת בצורה מבדרת ולא מאיימת, אך כמו בסרט ״נחש מי בא לסעוד״ (1967, עם סידני פואטייה וקת׳רין הפבורן), הוא מאתגר את המעטה הליברלי המכסה על גזענות וחשדנות מושרשות כבר מאות שנים.

הלבנים בסרט אינם גזענים, הם לא לובשים סדינים לבנים ולא מבעירים צלבים על מדשאות של שחורים בחשכת הליל. הם לא גלוחי ראש מקועקעים המרססים צלבי קרס וכתובות המהללות את טוהר הגזע הלבן.  להפך, הם אנשי תרבות ״נאורים״, שלכאורה תומכים בזכויות השחורים, מתפעלים מהעור החום והעצמה האתלטית, מתגאים בידע שלהם בג׳ז, והצביעו עבור אובמה. הם פשוט לא רואים גזענות, ומתוך כך לא באמת רואים את המציאות של האדם השחור. אין זה מקרה שהדמות המבקשת להשתלט על  גופו של הגיבור הוא איש עיוור,  ״עיוור לגזע״, הלכה למעשה.

כפי שמוצג בסרט , וכפי שחוויתי על בשרי לא פעם – הגזענות חיה, אבל היא מנומסת. פעם ניסה המנחה שלי לדוקטורט לתאר בפני את הבחור (השחור) שהיה אחראי על הדואר הפנימי באוניברסיטה. במהלך השיחה, הוא הצליח לתאר כל מאפיין פיזי שרק ניתן להעלות על הדעת (גובה, בגדים, טון הדיבור) למעט צבע עורו של אותו הבחור. החביון שבו נמצאת הגזענות הלבנה לא מאפשר שיח אמתי בין לבנים ושחורים, ואני מניחה שגם לא בין לבנים לבין עצמם.

צפיתי בסרט ״תברח״ בחברת בני משפחה, וכמו אחרי כל סרט אימה, הם היו עסוקים בסוגיות כגון עד כמה העלילה הייתה הגיונית, ועד כמה היה באמת מפחיד. וזה בסדר, הם ישראלים, אשכנזים, עמידים, מה להם ולחוויה הקיומית השחורה. כאמור, עבורי הסרט הזכיר נשכחות, אך גם עורר אצלי אנלוגיה בין החביון למציאות הגזענית בקרב אמריקאים לבנים לבין החביון למציאות הכיבוש בתודעה הישראלית. וכוונתי איננה לכיבוש השטחים בשנת 67׳, אלא לכיבוש כחלק מההוויה היהודית-עברית-ישראלית.  כמו מאמץ ההתפשטות של הלבנים למערב צפון אמריקה, הייתה הציונות תנועה של קולוניאליזם מתנחל שמטרתה לכונן ״ארץ מושב לבני ישראל״.  הבחירה בפלסטין (פלשטינא) נשענה על תפיסה ש״ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו מתשוקות לשוב אליה.״ (מדינת היהודים, ב. ז. הרצל), ולמי אכפת מהאוכלוסייה המקומית. להפך: ״ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אַזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם.  בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערֵבים בעד קיומנו.״ (שם).

ליהודי אירופה דאז היו מן הסתם סיבות טובות ומובנות לשאוף לבית לאומי, ובסוף המאה ה-19 הקולוניאליזם היה עדיין הבון טון, לפחות בקרב הבורגנות האירופית (ובכלל הרצל היה קפיטליסט וגזען). אבל עד ליום הקמת מדינת ישראל, כבר ברור היה שעל מנת ליצור זהות לאומית יהודית-ישראלית גאה יהיה צורך במנגנוני השתקה והכחשה יעילים. לא יתכן, שכבר מראשיתה, המדינה הצעירה תודה בפשעים של גזל ורצח המוני.  הקמת המדינה היהודית הייתה, עבור הציונים, "ייעוד גלוי" (manifest destiny), שהגדיר לא רק מטרה לאומית, אלא גם את ערכיות הזהות היהודית החדשה, והכיל יסודות דתיים-מסורתיים של החזרה לארץ אבות.  כך שלא יתכן שזהותו של הצבר הצעיר והגאה תהיה נגועה ברגשות אשם או ספק לגבי היעד או הדרך.

ממנגנוני הכחשה לא נפתרים בין לילה. להפך, אם לא מציפים ומתמודדים עם מקור החרדה והאשמה, יש סיכוי טוב שמנגנונים אלה ישתרשו עוד יותר, ויגנו ביתר שאת על תודעה חפה מאשמה ואחריות.  אין זה מפתיע, אם כן, לראות את האלימות הגואה של מי שהיום נמצאים בחוד החנית של ה״לבנסראום״ היהודי – הימין הדתי-לאומי, כלפי כל מי ששוברים את קשר השתיקה.  ואכן, השמאל הישראלי הליברלי כבר מודה בפה מלא בקיומם של פשעי מלחמה בזמן מלחמת 48׳, ובוודאי שמוכן להודות בפשעים המתמשכים בשטחים שנכבשו מאז 67׳.  אך כמו האמריקאים, גם הם לוקים בחביון בנוגע למשמעות האמתית של סיום הכיבוש.

כשם שהאמריקאים הלבנים מבועתים מכך שמעמדם כרוב הולך ומצטמצם, וארה״ב נעשית מדינה רב אתנית ורב תרבותית, כך גם כאן הישראלים הליברלים (ובוודאי בימין) מפחדים מכך שאם נכיר בזכויות האדם ובהיסטוריה של מי שחיו בפלשטינא לפנינו, לא תהיה ברירה אלא לשנות את זהותה של המדינה. לא עוד מדינה ״כחומה בצורה נגד אַזיא״ אלא מדינה ים תיכונית, שאזרחיה יהודים-ערבים, ערבים-ערבים, ויהודים אירופאים (ואפרו אשכנזיה).

Share on Facebook