אחרי כל הכישלונות והבגידות נראה היה שברק נואש מלחזור פעם נוספת לעמדת השפעה פוליטית כלשהי. אבל מי כמוהו, זיהה את משבר ההנהגה בשמאל הציוני ועכשיו הוא קופץ על העגלה השוקעת בבוץ וטובים סיכויו. בכלל ישראל היא מדינת שיא עולמי בקאמבק. עפ"י אמרתו של מרקס: "ההיסטוריה (והאישים הקשורים בהיסטוריה זו) חוזרת על עצמה פעמיים, פעם בצורת טרגדיה פעם בצורת פרסה". אלא שכאן הסדר הפוך: למשל, רבין של הדולרים לעומת רבין השני שנרצח; נתניהו הראשון לעומת השני; לפיד השני הוא לא בדיוק השני, הוא בנו של הראשון, אבל שניהם ישחקו את תפקיד הפרסה. והנה ברק שוב על הבמה והטרגדיה כנראה מאחוריו…
(מקור)
משבר ההנהגה בשמאל הציוני הוא משבר הדרך, נגמר להם הסוס. כבר לא ניתן לשחק ציונות וליברליזם, את "היהודית והדמוקרטית", את "טוהר הנשק", וכו'. נשארנו עם הקולוניאליזם הגס, הכובש והמדכא כלומר עם הציונות הערומה – ימין נטו. אבל לא כברק ירים ידיים, הוא מנסה את כוחו להחזיר עטרה ליושנה ואת עצמו כבראשונה, ממש שובו של ברל כצנלסון…
את הבמה לשטוח בה את השקפת עולמו הישנה-מעודכנת הוא מצא במדור הספרים של ה"ארץ", ביקורת על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". בביקורתו, ברק לא מתייחס לשמאל הרדיקלי "שקיים, אם בכלל, בשוליים של מצביעי מרצ" (מצביעי הרשימה המשותפת ומצביעים ערבים, לא שייכים לעניין), ולא לימין המשיחי האידיאולוגי. ברק מתייחס רק לימין הביטחוני ה"פרגמטי" – שלפי גודמן התחלף אצלו "עיקרון הגאולה" ב"עיקרון הביטחון". עיקרה של תפישה ביטחונית זו היא כי "בלי שליטה ישראלית מלאה ברכס הרי השומרון ויהודה לא ניתן להגן על ישראל", וכי" נסיגה מהרי יהודה ושומרון תכווץ את ישראל לממדים זעירים ותהפוך אותה למדינה חלשה ופגיעה שסופה להתמוטט", כלומר המשך השליטה הצבאית והפוליטית על הפלסטינים ועל השטחים הכבושים.
הוויכוח בין ברק לגודמן מבחינתי הוא לא מעניין. ברק טוען, בקיצור, שעמדתו הביטחונית של גודמן אינה "מקצועית" ומושפעת מעמדות אידיאולוגיות של הימין: "גודמן משרת את התפישה הפוליטית של הימין המשיחי וממשלת "המדינה האחת". הוא מעצים את טיעוניה, שעיקרם מתחום האמונה ומשאלות הלב ודורש בשבילם מעמד של שוויון עם עמדות מקצועיות של רוב מוחלט של המומחים". מה שמעניין הוא השקפת עולמו של ברק, לאו דווקא עמדתו הביטחונית נטו הלעוסה כאן עד דק, אלא זו שממנה ניתן ללמוד כיצד הוא רואה הסדר שלום, סיום הסכסוך, ואפילו סתם יחסו לפלסטינים. מי שיחפש אצל ברק פלסטינים כסובייקטים לא ימצא – יוק – הם קיימים רק מבעד למשקפיים ביטחוניים כסכנה שצריך להתגונן מפניה, זאת לאורך כל טיעוניו. הם ותכניתו המדינית-ביטחונית לא זקוקים לפרשנות רחבה, הן מדברות בעד עצמן:
"מדינה אחת, שתוביל לרוב ערבי ולמלחמת אזרחים מתמשכת, או לחלופין, למשטר אפרטהייד שקוע באלימות ותחת איום מתמשך של קריסה" — הצגתה היא, להוותנו, אמת"
זו אמת חלקית: נכון שבמשטר הקיים, ביחסי הכוחות הקיימים הניזונים מתמיכה אמריקאית בפרויקט הציוני, התוצאה של מדינה אחת תהיה "ארץ ישראל השלמה".
"…היפרדות מהפלסטינים ביהודה ושומרון תוך הבטחת שליטה ביטחונית בכל השטח לכל טווח נראה לעין חלק מכל הסדר ביניים." –
רוצה לומר, היפרדות היא הכלת "הסדר" עזה על הגדה לכל טווח הנראה לעין.
"ישראל תהיה בטוחה יותר וניתנת להגנה באופן יעיל יותר, במידה שיימתח בתוך ארץ ישראל היקרה כל כך לכולנו "קו מפריד", שיכלול את "גושי היישובים", את השכונות היהודיות בירושלים המזרחית, נוכחות צבאית לאורך הירדן ובכמה אתרים אסטרטגיים; קו שבתוכו יהיה רוב יהודי מוצק לדורות ומעבר לו מרחב מתאים למדינה פלסטינית מפורזת ובת חיות, עם סידורי ביטחון דו־צדדיים מוסכמים".
"מדינה פלסטינית בת חיות" – כך!
"באשר לטרור מתוך אוכלוסייה אזרחית — קל יותר להיאבק בו מאחורי "קו מפריד" מוגדר, תוך שמירת חופש פעולה מעבר לו"
ההתנגדות הפלסטינית ל"הסדרים" מסוג כזה תמשך, ולמדינה הפלסטינית אין כל משמעות מבחינת שליטה בשטח.
"השמאל האחראי טוען שצה"ל חזק ומתחזק, מגובה בעליונות הטכנולוגית של ישראל ובקשר עם ארצות הברית, הוא אבן היסוד בביטחון" –
"צה"ל חזק ומתחזק" – מיליטריזם ותלות מוחלטת בארה"ב.
"היעד נותר "שתי מדינות". השמאל האחראי אינו דן בעניין מנקודת המוצא של "אוריינטציה אוניברסלית" כטענת גודמן (עמ' 89 ועוד) או צדק לערבים, אלא משיקולי "ביטחון תחילה" –
כמה דיביזיות יש לצדק?
"תפישתם של בן־גוריון ודיין, של פרס, של רבין ושלי, יחד עם רבים אחרים; הוא שמממש בחזונו ובמעשיו את בניין "קיר הברזל", שהביא אותנו לניצחונות במלחמותינו, שהביא את מצרים וירדן לשלום ועומד לנו היום במאבק נגד הטרור. זוהי התפישה הרחבה, שיישומה דחף את העולם הערבי מ"שלושת הלאווים" של חרטום מ–1967 אל "היוזמה הסעודית" מ–2002 ו"הצעת הליגה הערבית". –
האופטימיות – המשך הניצחונות עד מתי? "קיר הברזל" הוא התפישה של ז'בוטינסקי שדעותיו היום יחשבו ליברליות, להצמית בכוח כל רצון פוליטי אצל הילידים הערבים שאחר כך יזכו לזכויות אזרחיות כיחידים תחת הגמוניה ציונית – אז הנה קבלנו בן גוריון וז'בוטינסקי במחיר של אחד.
"השפלת האיסלאם על ידי המערב בעבר והשפעותיה על העולם הערבי הן עובדות. אבל אלו עובדות שמחוץ לשליטתנו" –
"מחוץ לשליטתנו" אבל בשיתוף פעולה הדוק ומתמשך.
"לפנינו מציאות אזורית חד־פעמית, שמייצרת אינטרס משותף בינינו לסעודיה, המפרציות, מצרים, ירדן. ההתרסקות של מדינות במזרח התיכון גם היא הזדמנות יותר מאיום, ואפילו האיום האיראני נדחה, גם אם לא נעלם״ –
התרסקות-הזדמנות ושיתוף פעולה עם המשטרים הריאקציוניים באזור.
״עלינו לפעול היום בדחיפות לכינוס ועידה אזורית שתתמקד במאבק בטרור, בעצירת הכוונות ההגמוניות והגרעיניות של איראן, במיזמי תשתית אזוריים ובנושא הפלסטיני. מול הפלסטינים אני ממליץ לאמץ מיד את תוכנית הפעולה של "מפקדים למען ביטחון ישראל", שהציגו לציבור תוכנית ביניים, שאינה מותנית בהסכמתו של הצד הפלסטיני כתשובה למציאות שבה ייתכן שלא ניתן להגיע כיום להסדר קבע. זהו המענה הנכון כל עוד אין בשלות להסדר בצד השני. ומול העולם יש לבצר את יחסינו עם ארה"ב, עם הממשל ועם האזרחים; וחשוב מכל, עם העם היהודי בתפוצות, ובעיקר עם הדור הצעיר שלו.״
לסיכום, לפי משנתו של אהוד ברק, קיומה של ישראל מותנה בשיתוף פעולה עם האינטרסים של האימפריאליזם והמשטרים הריאקציוניים באזור, לפי תפישתם של הימין הרפובליקאי בארה"ב והמיליטנטים ביותר בפנטגון. היפרדות מהפלסטינים היא שדרוג הכיבוש לשלב גבוה יותר וחסכוני. לפלסטינים הוא מציע הסכם "עשה את הכיבוש בעצמך" + פעילות פנימה מבחוץ של "כוחות הביטחון", כלומר להפוך גם את הגדה המערבית לעזה בהבדל אחד כאמור, שצה"ל, השב"כ – "כוחות הביטחון" יוכלו לפעול באופן חופשי בתוך השטח הפלסטיני מה שלא כן בעזה.
זו השקפת עולם שמתאימה אולי לתקופתו של ברל כצנלסון. אבל אחרי מה שעבר מאז? למי בדיוק ברק מתכון להציג את הדבר הזה, מי לדעתו יתייחס בכלל, עם מי הוא מבקש פשרה ואיפה כאן שתי מדינות? אין פלסטיני אחד כזה, אפילו לא גורם רציני אחד בעולם ואפילו לא טראמפ.
המסקנה היא שברק מבקש פשרה עם הימין, פשרה לאומית מהמחנה הציוני עד הבית היהודי ועד בכלל. מבחינת התוצאות המעשיות של תכניתו אין בכלל בעיה לשותף הקיצוני ביותר להתחבר אליו, מלבד "האידיאולוגיה". לסיכום, ברק מבקש אחדות לאומית בשביל המלחמות הבאות וקאמבק בשביל עצמו.
לחשוב על תכנית כזאת כדי לקדם פתרון כלשהו לסכסוך? זו פרסה בהתגלמותו של ברק, או בגדי המלך החדשים, והוא נחשב כאן למדינאי רציני והעם המסכן הזה עוד ימליך אותו.
סביר להניח, עד מובן מאליו, שלא ניתן להיות בשלטון כיום ללא מוח קרימינלי מהיסוד. היש אמת ברורה מזאת?… הבעלים של העולם הם כמה תאגידים מפלצתיים (מערביים בעיקר) שהדחף לקיומם ושיגשוגם הוא מנטליות קרימינלית חסרת גבולות מהסוג הדוחה ביותר. נושא המאמר הזה מתאים גם הוא להנחות הללו. לצערינו רוב הציבור – למרות שקיימת בו התודעה למצב זה – אינו מוצא לנכון, עדיין, לטפל בבעיה.
מאמר מעולה וממולץ מאוד