טראמפיאדה
היה ברור שהממשלה ושרתיה בתקשורת יגדירו את ביקורו של הנשיא טראמפ כ"ביקור היסטורי". ביקור נשיא אמריקאי בישראל כבר מזמן הפך לשגרה, וטראמפ הוא הנשיא האמריקאי ה-6 המבקר בישראל. יתכן שבדיעבד יהיה אפשר לדבר על ביקור היסטורי, אם הלא יאומן יתרחש והביקור יניב מו"מ לשלום שייגמר בחתימת הסכם.
דונלד ומלאניה טראמפ עם רובי ריבלין (מקור)
בינתיים מדובר בביקור של סוחר נשק אצל עמיתיו, שהצליח לסגור עסקת נשק בערב הסעודית, למעלה מ- 100 מיליארד דולר. נשאלת השאלה, מה הסעודים יעשו עם כל כלי המשחק הדיגיטליים הללו? טראמפ הירבה לדבר בנאומיו בערב הסעודית ובישראל על המאבק בטרור, תוך התעלמות מהעובדה שחלק ניכר מראשי המדינות אליהן דיבר, הן מדינות המקיימות משטרי טרור. כך בערב הסעודית, כך בישראל וכך לגבי מרבית הנוכחים בכנס בסעודיה.
לא מפתיע שאיש מראשי המדינות המזרח תיכוניות לא העלה על דעתו את האפשרות שבמקום להתחמש במאות מיליארדי דולרים, ראוי להפנות סכומי עתק אלו להדברת העוני, השחיתות, הגזענות והאפליה שהם ערוצים הרבה יותר יעילים במאבק בטרור וגם חוסכים בחיי אדם.
במקום זאת נחשפנו להצהרות שקריות בדבר רצונה של ישראל בשלום, מלוות בטונות של חנופה כשטרמפ משיב במריחת מארחיו במאות קילוגרמים של מחמאות לא מחייבות.
והיה כמובן הביקור ביד ושם שם קיבל טרמפ דיווח על הישגי ישראל ביצוא נשק מעולה למשטרים המבצעים פשעי מלחמה, כולל השמדת עם.
התאגיד
בסקרנות רבה חיכיתי לפתיחת שידורי תאגיד השידור הציבורי, בתקווה לראות את המוני השמאלנים ניבטים מהמסך ושוטפים את מוחו של העם בישראל. מה גדולה היתה אכזבתי, כשלא מצאתי שמאלן אחד של ממש, עובדה המקשה להסביר את האובססיביות של ראש הממשלה במאבקו בתאגיד ובשמאל שלא היה.
בתוכניות שצפיתי "פגשתי" דמויות מוכרות מעידן רשות השידור, כמו הכתב הצבאי שהעביר את הלקקנות מהרשות לתאגיד. עד כה לא מצאתי שמאלן אחד לרפואה, אבל אולי הם מתחבאים ומחכים להסתערות ביום פקודה.
זיכרונות
לקראת היובל לכיבוש, ב-5 ביוני, אני מנסה להיזכר מה עשיתי ואיפה הייתי באירועי התקופה. תקופת ההמתנה תפסה אותי בגרמניה, שם שהיתי לרגל לימודים ובמקביל שלחתי כתבות ל"על המשמר" (יומון מפ"ם ז"ל). כמו כולם הייתי נתון תחת השפעת הדיווחים היומיומיים של העיתונות הגרמנית על תחושות האימה והפחד, מול הצהרות הרהב של נשיא מצרים דאז נאצר. בסופי שבוע הייתי רץ לדוכני העיתונות הבינלאומית, שם מכרו גם מהדורות סופשבוע של "מעריב" ו"ידיעות", שלא שיפרו את מצב רוחי.
עם פרוץ הקרבות, חיפשתי כל דרך לחזור לארץ והצלחתי "להשתחל" לטיסה האזרחית הראשונה של סוויסאייר (אף היא ז"ל). כשהגעתי לנמל התעופה בלוד, חוילתי במקום כאיש מילואים, והמשכתי ליחידה בחטיבה הירושלמית, שפטרלה כחלק מחיל הכיבוש בירושלים המזרחית – שזו אך נכבשה.
המעבר החד מאזרח באירופה הדמוקרטית לחייל כיבוש מזוין השולט על אזרחים לא חמושים, היה מהמם, ובה בעת הותיר תחושות של אי נעימות. אני זוכר היטב את הנהירה ההמונית של ישראלים לכותל, ובמבט לאחור, שאני מקווה שאין בו שיפוץ, אני יכול לציין לזכותי שלא ביקרתי אז בכותל. כבר אז ראיתי בזה סוג של עבודת אלילים.
כשהשתחררתי מהמילואים, עוד לא היו בפי פתרונות סדורים לסכסוך, אבל היה לי ברור שאני לא חוזר לסיטואציה שבו אני מפטרל חמוש מול אוכלוסייה אזרחית. בכך עמדתי.
בספטמבר 1967 כיהנתי ככתב "על המשמר" בארה"ב ובאו"ם. שם הופיע ציוץ ראשון שלי בגנות הכיבוש, לאור דברי ראש הממשלה לוי אשכול על "ישראל רבתי". מכאן החל תהליך לפיו ככל שהעמיק הכיבוש כך העמיקה התנגדותי כלפיו. וכל השאר כתוב בכרוניקה המשטרתית, באלפי מאמריי ובספרי "מכתבים לשופטים".
במה עוזרת ארה״ב ארה״ב לסעודים? היא מספקת להם נשק להפצצת תימן והרעבת תושביה. ארה״ב יוצרת משבר הומניטרי עצום אלפי אזרחים נהרגים, עכשיו ארה״ב מאיימת להפציץ את הנמל שדרכו מספקים מזון לתושבים. אבל, אם נשפוט ע״פ מסע התעמולה שממשל טראמפ מנהל ״איראן היא מרכז הטרור העולמי״. אבל אנו לא יודעים הרבה על הסיבות שבגללם נורו 59 טילי Tomahawk
הכותל
בין ביקורי הראשון בו, בגיל 5, ב-1945, לביקורי השני כמה ימים אחרי ״ששוחרר״ בידי הצנחנים ו״בורך״ בידי הרב (הצבאי) גורן, הבדילו גם הרווח הצר שהיה בין בתי שכונת המוגרבים לכותל שנהרסה, לבין רחבת הכותל שהוקמה על בתי המוגרבים ההרוסים. לא אשכח את ההילה ששררה כאשר הייתי צריך למתוח את צווארי כדי לראות את הכותל לראשונה, לבין מראה הרחבה כשקטרפילר די-4, מתנת ״הסיוע האמריקאי״ הורס את הבתים.
טראמפיאדה = כמו פרונקל שהמוגלה האנושית נשפכת החוצה לעיני כל.