מי שמאמין במסר הטמון בכותרת הזו, יאמין בכל דבר. אפילו בקצה שממנו באנו, כבר כבה האור. אין לאן ללכת, לא להקיא ולא לבלוע. אז מה נעשה? נילחם בביבי נתניהו עד חורמה, נגרור את אשתו בציצית שערותיה לאורך רחוב בלפור ונשמיע זעקות ריקות של שמחה חלולה? אחרי האופוריה תשתלט עלינו הריקנות. הרסנו את נתניהו? השפלנו את רעייתו שרה? אז מי יחליף אותם? מרטין בובר ואלינור רוזוולט? תרשו לי להטיל ספק.
גם אם האגף השפוי בליכוד (שנכחד כבר לפני כמה שנים) יחבור ליאיר לפיד לא יתחוללו שום נסים. אולי יופחת קצת עולה של הכפייה הדתית-אין לזלזל בכך- אבל התמורות שיחולו בחיינו יהיו מזעריות. לפיד הוא אחיו התאום של ביבי מבחינה רעיונית, אבל האינטלקט שלו לוקה בחסר. הוא לאומן ומלא איבה כלפי הערבים, בדיוק כמו נתניהו עם פסקי דין המוות שלו. אם קואליציה בין לפיד לבין הליכוד אמנם תקום, יש להניח שכמה ח"כים מהמחנ"צ יצטרפו אליה. המדיניות תישאר בעינה: אפליה חמורה כלפי האזרחים הערבים, דיבורים על ויתורים מבלי לממש אותם, הרחבת הפערים הכלכליים-חברתיים, המשך ההסתה המסוכנת נגד השמאל הישראלי. האם למען הגשמת המטרות המפוקפקות האלה כדאי לנו לבזבז את כל התחמושת על נתניהו וזוגתו, ולזנוח את יעדינו המדיניים והרעיוניים? תרשו לי להטיל בכל ספק. רבים מחבריי הטובים יותר נהנים לגרד את פצעיו של ראש הממשלה, ולעתים אני מפרגן להם את זה. בכל זאת אני סבור שכדאי להקדיש את מירב מאמצינו להצגת מצע חלופי קוטבי לליכוד, להביא בשורה לציבור ולא להסתפק בשנאה לשליטים.
את אישיותו ואת דעותיו של אבי גבאי, מנהיג העבודה, קשה מאוד לנתח. הוא ככל הנראה ניאו-ליברל עם זיקה פופוליסטית כלשהי. חלק מעסקני המפלגה מתלהבים ממנו וזה כולל אנשים שלא שמעו עליו עד לפני מספר חודשים. כיוון התופעה הזאת היא מחזורית קל לנו לנחש גם את קִצה המהיר. הפעילים הצעירים אינם רוצים עוד בתקליט הישן של בוז'י הרצוג והם זקוקים לעגה הרבה יותר מיליטנטית מהמנהיג החדש. יש יסוד להניח שהוא לא יעלה על בריקאדות למען משא ומתן מהיר ויעיל עם הפלסטינים, וגם הפועלים והעניים לא יזכו ממנו לגאולה. אז אין מה לעשות? דווקא יש: עלינו לחשל את הכלים לשיתוף בין השמאל לבין הציבור הענק של האזרחים הערבים לבנות חלופה פוליטית ורעיונית אמיתית לליכוד.
קראתי בסוף השבוע ראיון עם ח"כ בוז'י הרצוג ב"ידיעות אחרונות". הוא התראיין בצורה מכובדת, אבל לא הבין כלל את הסיבה לתבוסתו המחפירה בבחירות הפנימיות. הרצוג הוא איש של ביבי נתניהו, ומעריץ אותו כמדינאי. אבל כעורך דין ממולח הוא מבין שהאיש מעורער לגמרי מבחינה מוסרית. את הקשר המפוקפק שניהל עם ראש הממשלה בהיותו "ראש האופוזיציה" הוא מסביר בשיקולים ממלכתיים, די מגוחכים בעיניי. "מה שטוב להרצוג טוב לישראל", את הסיסמה הזאת יכולים לאמץ כל הפוליטיקאים חסרי חוט השדרה, שמתיימרים לנהל את ענייני המדינה.
שנאתו של הרצוג לשמאל העקבי היא בולטת מאוד. יש לו להט "ציוני", והמכנה המשותף בינו לבין ביבי הוא חד משמעי. שניהם רוצים לשלוט בכמה שיותר "אדמת אבות" ומסווים את להיטותם המקראית בשיקולים ביטחוניים. הרפיסות המיוחסת להרצוג איננה אלא נושא זניח. הוא לא חיזר אחרי נתניהו בגלל חולשתו האמיתית או המדומה, אלא בשל הקרבה הרעיונית ביניהם. רבים מתומכיו של הרצוג עד לפני כחודש הסיתו נגד ראש הממשלה מבלי לבחון לאן מובילה אותם העמדה הזאת. תאומים זהים כמוהם נמשכים איש לרעהו. אני לא בטוח שמחליפו של הרצוג, אבי גבאי, יהיה שונה בהרבה מקודמו.
האם יוכל ראש העיר ניר ברקת לקרוא תיגר על נתניהו, ולנצל את החולשה של שאר עסקני הליכוד כדי להגשים את חלומו ולהיות ראש ממשלה? קשה להאמין. כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר, אין לברקת תמיכה מחוץ לגבולות העיר וגם בה ניתן להבחין בזליגה של ליכודניקים לימין האמוּני. רק התמוטטות מוחלטת של הנהגת הליכוד תעניק לו סיכוי כלשהו. אם ברקת יעסוק בעיקר בפוליטיקה כל-ארצית תהיה ההתמודדות על כיסאו קשה במיוחד, ויש להניח שפוליטיקאי דתי או חרדי יהיה ראש העיר הבא. אם הציבור החילוני והנאור יחסית לא יתארגן כדי לשמור על זכויותינו בעיר, תימשך בריחה מבוהלת של חילונים משכילים מהעיר. לתהליך הזה יש השלכות כל-ארציות קשות.
אני עוקב תמיד אחרי הידיעות העירוניות בעיתון שלנו, ומסתבר שלכתבים רבים יש דעה טובה על מר ברקת בשל מעשיו למען הצעירים ולמען האוכלוסייה החילונית. אין טעם לזלזל במידע הזה, אבל כיוון שהאיש הוא לאומן קיצוני וליכודניק מוצהר, הוא בטל בשישים לעומת החשש מתרומתו של ברקת לדיכוי התושבים הפלסטינים. מעניין שרבים מאנשי הליכוד בעיר עדיין רואים בברקת ליברל ולא סומכים עליו שיידע לדכא את "השמאל" כאן, שזה בעצם שם קוד לאנשים שאינם לאומנים ואינם דתיים. אם היינו מצליחים לסכל את מועמדותו של ברקת ולהציב איש נאור נגדו, זה אולי יבשר מהפך לא רק בעירנו (הידועה לשמצה ברחבי הארץ בשל ימניותה) אלא בארץ כולה. בינתיים, אין זה מן הראוי להיות אופטימי מדי. הדגל שאנחנו מנסים להציב כאן בשנים האחרונות אינו של אופטימיות נואלת אלא של תקווה המאפשרת פעולה.
אם ראש הממשלה יסתבך בקורי העכביש שהוא עצמו טווה וישלם את מחיר הנהנתנות והשחיתות, ניאלץ להילחם באותו הלהט נגד ממשיכו. לאחרונה הוא אימץ את עיקרי מדיניותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן: עונשי מוות (רק לערבים), ברית עם מדינות הגוש המזרחי לשעבר (אחרי שהרס את המוניטין שלו ברוב מדינות המערב) ניסיון בלי פוסק להתנכל לישובי המשולש. ליברמן הוא מוקצה מחמת מיאוס חרף היותו נבון יותר מנתניהו. היחס שלו למיעוטים לאומיים ודתיים נלקח מהמציאות בברית המועצות לשעבר. ראש הממשלה החלש איננו מסוגל ואולי איננו רוצה לסכל את דרכו של ליברמן לשלטון אידיאולוגי בזירה הפוליטית. היכן דן מרידור, מיקי איתן ובני בגין? הם ספונים בביתם, רוטנים נגד המציאות ואינם נוקטים אצבע לשנות אותה.
ייתכן שכדאי לציבור הליברלי לתמוך במועמדותו של מרידור לראשות העיר, ולהבטיח בכך יחס הומאני לתושבים הערבים. הדוגמה של ריבלין היא טובה: גם הוא מאמין בארץ ישראל השלמה, אבל יחסו לכל אדם שנולד בצלם הוא שווה לכל נפש. המצב כיום הוא כה גרוע, שהייתי מעדיף אפילו את בני בגין על פני ברקת.
