כמה חברים בהחלט מסורים מבין אוהדי הפועל קטמון ירושלים הזעיפו פנים בשל נוכחותו של ח"כ איימן עודה בסביבה החברתית שלנו. יש כמה לאומנים (אמנם "מתעבי גזענות") גם אצלנו ונדרשת הפגנת נוכחות שמאלית באגודה כדי לשמר את אופייה האינטרנציונליסטי. כדאי שהימין באגודה יפנים שכל פגיעה בעודה פוצעת אנושות גם אותנו, אנשים כמו אודי ארנון, אריה דיין וגם אני. אין פנינו לפילוג חס ושלום, אבל הגענו לקטמון גם מפני שמאסנו בצביון המרכזי הטדי קולקי, שמנסים לכפות על קטמון. עם כל הכבוד לראש העיר ניר ברקת, המשטר שלו שנוא עלינו. נעשה הכול כדי להיות ראויים לתואר "אגודה יהודית-ערבית" ואנחנו לא מתכוונים דווקא למשת"פים של העירייה. ערבים גאים אינם אמורים להיות "ישראלים" משוללי זכויות בעירם. גם הפועל קטמון היא מכשיר להתנגדות נגד הכיבוש בעיר. השמאל בקטמון חש בשנה האחרונה שמתייחסים אליו כאל מיעוט נסבל. כבר בבחירות הקודמות לרשויות המקומיות חשתי בלחץ של אנשים טובים לא להתנגד בגלוי לברקת. אבל כדי שהוא יזכה בתמיכתנו עליו לנטוש את הליכוד, להתנגד לגזענים שם ולנסח מצע שיבוא לקראת כל הקהילות בעיר. עד אז עלינו להתנגד לשלטונו, וגם האמתלה שגרועים יותר עלולים לבוא תחתיו איננה משכנעת. רוצים את הרע במיעוטו? תציבו את דן מרידור כמועמד לראשות העיר.
הפועל קטמון, ירושלים 2008, יוצר: cc-by-sa-2.5
האכזבה שלי מהרוחות המנשבות בחלקים מקטמון נובעת, בין השאר, מהאידיאליזציה המופרזת שעשינו לאגודה החדשה יחסית. מהרגע הראשון הבענו הסכמה למכנה משותף רחב אבל לא למפא"יניקיות הימנית שבה מתנהלים כמה מקברניטי הקבוצה. בהקשר הזה אסור לנו לקבל הקבלות בין אנשי שמאל לבין אנשי ימין לאומני. אם כהניסטים יבקשו לעצמם דריסת רגל באגודה, נגרש אותם בתקיפות. אנשי שמאל למיניהם מקובלים עלינו גם אם אין זהות מוחלטת בדעותינו. הקדשנו הרבה אהבה, לב וכסף כדי להקים את האגודה הנפלאה שלנו. לא נעזוב אותה בהמונינו גם אם אנשי הימין במפלגת העבודה ינסו להשתלט עליה. יש מקום לאגודה שמאלית אדומה בעיר; קרנפים שונאי ערבים קיימים גם בלעדינו.
יש להניח שננסה לגשר על פני הפערים הרעיוניים ולא להחריף את הקרע. בעבור אנשי שמאל רבים שאני פוגש במגרשים, קטמון היא חבל הצלה מהמציאות הקשה בארץ בכלל ובעיר בפרט. הייתי רוצה לראות כמה ערבים בעלי הכרה לאומית ואוניברסאלית בהנהלת האגודה, ואז יוכל גם השמאל בעיר למצוא לעצמו מוקד להזדהות. מדובר בשמאל פוליטי, שמאל חברתי ושמאל ששם דגש על נושאים ליברליים כמו היחס להומואים. כולם חייבים לקבל יחס נאות מאנשי קטמון, ולמצוא לעצמם בית חם אצלנו.
גם היום אינני דורש מחברי האגודה לאמץ קולקטיביות רעיונית, ותנאי המינימום נגד גזענות, הומופוביות ובעד שוויון בין כל בני האדם מקובלים עליי לגמרי. לכן עלינו לטפל באגודה בכפפות משי, ולמנוע פילוגים מיותרים. כיוון שהשמאל באגודה לוקח אחריות על גורלה, אני שומע קריאות רבות למתינות בתגובות. זה משמח אותי. אסור לשבור את הכלים, אלא אם כן כלו כל הקיצין. אני למשל, התאפקתי ולא קראתי לסילוקו של החלוץ איציק כהן בעונה שעברה, שהתבטא כמו כהניסט מן השורה. אבל הוא הרגיש לא הכי נוח אצלנו, וייתכן שהוא יצליח במדי הפועל פתח-תקווה. ביטויי הערגה של אריאל ברוכיאן כלפי בית"ר לא הרגיזו אותי במיוחד. זכותו להתגעגע לקבוצת נעוריו אבל נראה לי שטוב לו בקטמון. מצדי, שיחלום בלילה על בית"ר ויבקיע ביום שערים לזכות קטמון.
השנאה בעיר לשמאל שיש לה השלכות גם על מעמדה של קטמון בספורט העירוני, מדאיגה אבל הפעילות שלנו בבתי הספר ובקרב הנוער העירוני נושאת פירות. אנחנו לא מבודדים אבל חוששים מפחדנותם של כמה עסקנים שחוששים להניף בגלוי את הדגל האדום על כל משמעויותיו. אנחנו אגודה אדומה, שיש בה גם אנשי שמאל רבים. אני מציע לכולם להביא את זה בחשבון, בכל פעולה שאנו עושים. איכשהו הגעתי למסקנה העצובה שיותר קל לכמה עסקנים לעשות מחוות לקהילה הלהט"בית מאשר לציבור הערבי בעיר ומחוצה לה. גם את המחסום הה יש בדעתנו לפרוץ כבר בעתיד הקרוב.
העונה הבאה בליגה הלאומית תהיה תקופת מבחן חשובה לקטמון. האם אנחנו נכנעים לדעת הקהל הדתית לאומנית בעיר, או שמא אנחנו עומדים על עקרונותינו עד הסוף. היו לנו הצלחות בנושא הזה, אבל אם נאפשר לנדבנים כמו מר יוסי ליפקין לשנות את הפרופיל של קטמון לא תישאר שום סיבה לקיומה הנפרד. "בעל המאה הוא בעל הדעה?", לא בבית ספרנו. המלחמה על קטמון היא למען החברה הירושלמית כולה ובכך לא יהיו נסיגות או ויתורים. אישית, אני לא מאמין שמישהו ייאלץ אותי לנטוש את קטמון. כפי שנאבקנו בליגה ג' כך נעשה גם בליגה הלאומית, ואולי גם בליגת העל בעתיד הלא רחוק.
מן הפרט אל הכלל
הפועל קטמון היא רק דוגמה למאבקים הרבים המצפים לנו בעיר. כל משלט ליברלי בעיר ראוי וזקוק להגנה. כך הסינמטק, כך קולנוע סמדר וכך גם הכדורגל העירוני. מי שמצפה מאיתנו לסגת עכשיו טועה ומטעה. כאשר מר בוז'י הרצוג ביקר ביציע שלנו, הוא לא העיף מבט לעבר המשחק עצמו, וזכה לקבלת פני די קרה, למעט כמה עסקנים שכרכרו סביבו. זה היה ניסיון מלאכותי להיות חלק ממפעל קטמון, והגוף שלנו דחה את ההשתלה.
אני נישאל רבות בדבר איבתי ארוכת הימים למרכז הלאומני הקרוי כאן לעתים "שמאל". הזיוף הזה קצת דועך לאחרונה, כיוון שלמותג "שמאל" אין כבר ערך אלקטוראלי. עם זאת, אפילו שמרנים לאומנים כמו יאיר לפיד שואבים קולות מהטינה של אזרחים רבים כלפי נתניהו. ניתן לגור ברמת-גן ולנהל חיים בורגניים ובכל זאת להתקומם נגד העלבון שמשפחת נתניהו ממיטה על כולנו. אלא שהפוליטיזציה של התחושה הזאת מובילה לעתים למר לפיד, ורבים אינם טורחים לבדוק את דעותיו הימניות כמעט בכל נושא. אין צורך להיות אנשי שמאל כי לתעב את שלטונו המושחת של נתניהו. גם סתם אזרחים מן השורה פותחים נגדו חזית שנייה, ויש להניח שהממשלה הזו תתמוטט בעוד כמה חודשים. ואם ביבי יתמוטט, מה יעלה בגורלנו? כפי שגדעון לוי כתב השבוע ואני עצמי כתבתי עשרות פעמים, יבוא מישהו יותר גרוע, אולי עם אישה יותר דיסקרטית (גאולה אבן החמודה?) אבל המהפך עדיין איננו מהפכה. המאבק על דמות החברה לא יסתיים השנה, ואולי לא גם בעידן של נכדינו.
דודו ראש העיר
הבשורה על אודות מותו של דודו ראש העיר הכתה בי קשה ולא נותר לי אלא לכתוב עליו מיד. "כל העיר" הוא מכנה משותף חשוב בינינו, והירושלמיות הבוטה שלנו הדריכה את כל צעדינו. לא היינו ממש חברים. דודו גדל בצפון העיר, אני במערבה ולא נתקלתי בו כלל בילדות. ישבנו לעתים בבתי קפה במרכז העיר, שכולם נעלמו כבר, ושוחחנו על כלום ושום דבר. העממיות של דודו הייתה יותר אמיתית מזו שלי. פעם ישבנו ב"אלנו" בבן-יהודה, וגבר מסומם לחלוטין התיישב לידינו. כמו כולם גם הוא אהב את דודו. אני בקושי עמדתי בסירחון, בלכלוך, ביריקות לכל הכיוונים; דודו הסתדר איתו מצוין, קנה לו כוסית של קוניאק וצחק מבדיחותיו המגושמות. דודו הבחין במצוקתי ושלח בי מבט קשה. אחרי שהמסומם הלך לא לפני שהקיא קצת ליד השולחן דודו אמר לי: "אתה אוהב את העם? אז גם עמוס הוא העם". הלקח הזה נחרת אצלי לשנים. תמיד ידעתי שניתן ללמוד מכל אדם, ודודו היה אושיה בעיר.
בני דורי סבורים שנהגתי לבלות עם דודו ראש העיר בבכחוס, בנחלת שבעה. ירושלמים טובים אוהבים להחליף איתי זיכרונות מהמקום המיתולוגי, חרף העובדה שהייתי שם רק פעם אחת. בימי הזוהר של הבוהמה הירושלמית שהיתי בלונדון, שעיצבה את אישיותי ואת השקפת עולמי. תמיד הייתי איש של קפה ולא של יין, ואני שונא לצאת מביתי בערבים. דודו היה איש נחמד עם חיוך מלבב, עבד בטלוויזיה לפרנסתו ואת טוריו ב"כל העיר" בקושי הבנתי. הוא בנה לעצמו שפה קלילה, הבחורות היו "שפּוֹזוֹת", והבנתי שהוא שקוע קצת בעולמו של הסופר האמריקאי דיימון ראניון. הוא אהב את העיתון שלנו (עוד מכנה משותף חשוב בינינו) והיה גאה מאוד בהשפעתו הרבה בעיר. העניין שלו בכדורגל היה זעום ועמום, ואחרי שנים של היכרות טרם למדתי אם היה אוהד שלנו (אדום) או של בית"ר.
על ימי בכחוס דיבר בערגה, אבל גם באירוניה. הוא הכיר את כל אנשי הרוח בעיר וגם את אנשי ה"רוח", לא כל כך האמין באידיאולוגיה אלא בחברוּת. לימים נקשרה בינינו ברית אמיתית, שגם היא קשורה ב"כל העיר". כשנולד בנו היחיד יונתן, ערכה העיתונאית המעולה רחל מהגר ראיון משותף לשנינו כ"אבות מבוגרים". אביתר שלי נולד יממה אחרי יונתן של דודו; הראיון היה רגיש ונחמד וכאשר מלאו לשניהם שבע שנים רחל ערכה איתם כתבה נוספת. מאז נהגנו לדבר רק על הילדים (נושא חביב עליי בכל מקרה). דודו היה קשור ליונתן בכל נימי נפשו וצחק עליי שאינני מבין את משמעותה של הוּרות לבן יחיד. פעם שאל אותי על פיצ'ו, עוד משורר בלי שיר שצעד ברחובות עירנו והיה קרוב משפחתי. הוא אמר שאנשים כמו פיצ'ו וכמוהו מילאו רק חלק מזערי מייעודם ואפילו דמע קצת. פיצ'ו נפטר בינתיים מסרטן, והשבוע גם דודו דעך סופית. מאז שיונתן מת מדום לב לפני ארבע שנים דודו מאס קצת בחייו. הוא המשיך לשבת בבתי קפה, התבונן במבלים למיניהם ואולי גם ב"שפוזות", אבל לא היה ניתן לטעות בחיוכו המר. הגורל התאכזר לדודו, וייסורי האיוב שלו זעקו מעבר לשתיקתו.
דודו ראש העיר היה "טיפוס", מאחרוני המבלים הירושלמים של פעם. בניגוד לכמה מחבריו היה איש חסר יומרות, וצפה במתרחש בעיר מנקודת תצפית משלו. "הכול כאן אבוד", אמר לי לפני כשנה, "וגם אנחנו אבודים". זה אולי נכון, אבל הכוחות העלומים מלמעלה היה יכולים להשאיר לו את יונתן, בן הזקונים הנחמד. יהיה זכרו ברוך.
באיזה ליגה משחקת הפועל קטמון ?
ליגה ט;