כשהגיע החייל והמשורר יעקב אורלנד, ב-13 ליולי 1948, בתום מבצע "דני", עם מפקדו יצחק שדה ורעהו המשורר נתן אלתרמן לעיר לוד, לא יכול היה להישאר אדיש לנוכח גירוש וטבח התושבים הערבים שבוצע בעיר. למראה שהתגלה לעיניו נתן ביטוי במלים המצמררות: "כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שַׂלְמֵי הַשָּׁוא הַנִצְחִיִּים". המפגש של יעקב אורלנד עם העיר לוד החזיר אותו לפרעות, שפקדו את עיירת הולדתו ברוסיה בשנת 1905 – "כָּל הָעֵת עִרְפְּלוּ אֶת עֵינַי בְּעִרְבּוּבְיָה חֶרְדוֹת הַמְּצִיאוֹת וּזְוָעוֹת הַזִּכָּרוֹן, מַרְאוֹת טָאטֶיעֶב שֶׁלִּי. הַפּוֹגְרוֹמִים, פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם". גירוש וטבח בלוד הערבית הזכירו למשורר יעקב אורלנד גרוש וטבח יהודים, שהתרחשו בעיירה טאטיעב שלו 43 שנים קודם לכן.
מערכת המשפט לא דרשה לאסור את יעקב אורלנד על הסתה. המשורר, ששר לנו על "עץ הרימון שנתן את ריחו מים המלח ועד יריחו", החליט בעת מבחן שאינו יכול להחריש לנוכח עוול בלתי נסלח של גירוש וטבח באוכלוסייה ערבית, שבוצע בעיר לוד בין ה-11 ל-13 ביולי 1948.
לא כן הדבר לגבי המשוררת הפלסטינית, דארין טאטור, הנוצרת בכיסי מכנסיה "אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ שֶׁל סָבָתִי וְאֶת מַפְתְּחוֹת הַבַּית הָעַתִּיק", שתושביו נעקרו מביתם. שירתה בעיני השררה שירת הסתה מסוכנת לשלום הציבור. שררה שלטונית אינה מקבלת את זעקת דארין טאטור המשוררת, הכותבת, שנותר לה רק להיות "חַיָּה עַל רְסִיסֵי חֲלוֹמוֹת". את רסיסי חלומה כובלים בצו מאסר מאחורי בריח ומסגר, שהומר במעצר בית. שירתה בעיני השלטונות היא הסתה לאלימות, כי היא נודרת להמשיך להיות כל עוד הרגע עליה זורח – "אֶלְעַס אֶת הָאֲזִיק שֶׁלִּי", וגם מכריזה על מחויבות להימנות עם האומרים – "אֶשְׁרוֹף אֶת הַחֲשֵׁכָה".
* * *
ארבעה חודשים אחרי שכתב יעקב אורלנד התרסה שירית על טבח והרג במבצע "דני", היה זה המשורר נתן אלתרמן שכתב על נער-חייל, ש"חִיֵּך בְּשִׁנֵּי חָלָב", וכשחצה בג'יפ את העיר החליט "אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע" על ערבים נסים, ניסוי שחייב זקן ערבי להליט פניו לפני ש"דָּמוֹ אֶל הַכֹּתֶל כֻּסָּה". היה זה מפגש בעיר ערבית בין "נַעַר עַז וְחָמוּשׁ נַעַר כְּפִיר" ובין "אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה נִלְחֲצוּ אֶל הַקִּיר" – קיר הדמים.
נתן אלתרמן לא נקרא לבית משפט בעוון הסתה ב-1948. כיום שררת שלטון בישראל מתייחסת לדארין טאטור "הַנֶּאֱשֶֶׁמֶת בְּעֵינָיו שֶׁל הַשּׁוֹפֵט". המשוררת חשה שהיא "הַנִּרְצַחַת שֶׁבְּתוּלֶיהָ הוּשְׁמוּ בִּכְלוּב הָאַגָּס", ובזקיפות קומה ממשיכה לקרוא תגר על ההחלטה לכלוא אותה במעצר בית כשנתיים. לעבר כולאיה היא מכריזה – "כְּלָאוּנִי וְאָמְרוּ כִּי אֲנִי פּוֹשַׁעַת, וַאֲנִי הַחַפָּה מִפֶּשַׁע…".
* * *
קצין בחטיבת גבעתי, שכתב פקודות יום לחטיבה בימי המלחמה ב1948, הוא זה שנשבר אל מול כפרים ערבים נטושים בחזית הדרום וכותב: "עַל כַּפּוֹת גְּבָעוֹת וְעַל כָּל גִּבְעָה גֶּרְנִיקָה, גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה". אף לא גורם אחד במערכת המשפט תבע את הקצין אבא קובנר לדין על שצעק – "גרניקה על כל גבעה", זעק ושאל מדוע אנחנו מבצעים בחזית הדרום מה שעשו לעיירה הבסקית גרניקה בספרד ב-26.4.1937, כשחיל האוויר הנאצי בשירותו של הגנראל-רודן פרנקו השמיד את העיירה גרניקה ואת כל תושביה טבחו.
אין שום דימוי בשירתה של דארין טאטור המגיע לדימוי "גרניקה", בו השתמש המשורר-הקצין אבא קובנר בזעקת הכאב לנוכח מה שביצעו חיילי חטיבת גבעתי בכפרי הדרום, מתוכם גורשו-נסו רבבות ערבים. דארין טאטור מסתפקת בדימוי "כְּמוֹ תִּינוֹק אֶת חֵבֶל הַטַּבּוּר בְּשִׁנָּיו אֲני מְבַצַּעַת אֶת טֶקֶס הַפְּרֵדָּה". מסתפקת ב"אֲנִי מַטְמִינָה אֶת צַעֲקוֹתֶיהָ שֶׁל סָבָתִי וְאֶת מַפְתְּחוֹת הַבַּיִת הָעַתִּיק", ממשיכה לחיות "עַל רְסִיסֵי חֲלוֹמוֹת שֶׁהוֹתִירוּ נְבִיאֵי הַמִּזְרָח לַתְּמִימֵים…"
* * *
בראשית שנות החמישים לא האשימו בהסתה את המשורר אבות ישורון, שגזר גזרה שווה בין טבח בלתי נסלח שנעשה בחיות בר נדירות באגם החולה ובין גירוש כל ערביי הכפרים הפלשתינים יָרְדָה וְדַרְדְרָה מעמק החולה – "בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבֹּקֶר נֶחְרְשָׁה אוֹתָה יָרְדָה…כָּל הַלַּיְלָה קָרָאנוּ דַּרְדָּרָה, קוּלֵנוּ אָבַד בַּאֲגַמַּת הַחוּלָה … בַּעֲלַת מוּם הַחוֹלָה, אֲחוֹתָה שֶׁל כִּנֶּרֶת…". המשורר רואה את עמק החולה כעמק נכה, כי נטבחו בו חיות בר נדירות וגורשו מתוכו גם ילדיו, בני המקום, בני הכפרים הפלשתינים יָרְדָה וְדַרְדָרָה..
בשיר "רַאחַת" שבתרגומו לעברית הוראתו "הלכה" עם הקונוטציה "ברחה", נשמעת ההתרסה ואי ההשלמה עם גורלה של אישה פלשתינאית שנאלצת לברוח מביתה. בהתרסה הכואבת של אבות ישורון רואים שירה מאתגרת, ואילו את כאבה של דארין טאטור מבקשת שררה שלטונית להציג כהסתה ובשלב זה גם לתת לה שנתיים מאסר, חלקן מעצר בית.
המשורר אבות ישורון הוא בין הבודדים, שבאותיות עבריות נתן ביטוי לכאבה של רועת הצאן ג'אמילה, שבעת מלחמה נאלצה לנוס מביתה מנתיבי הצאן ובתום מלחמה, כשבקשה לממש זכות יסוד לשוב אל הבית בו נולדה וגדלה נחשבה למסתננת.
* * *
המשורר ד"ר אורי וייס, עמית באקדמיית פולנסקי שבמכון ון ליר ומרצה למשפט באוניברסיטת "בר אילן" הוציא בימים אלו את ספרו "הַיֶּלֶד הַזָּר", בו הוא משתף את הקורא ב "לִבִּי מֵפֵר אֶת הַצַּו חוֹצֶה אֶת הַקַּו", משורר הגאה להיות ממשיכם של משוררים "שֶהִשְׁחִיזוּ קֻלְמוֹס מוּל קָלִיעַ" ואינו בוחל גם במילים "רוֹצְחִים גַּזְלָנִים". ומקונן על תורת ישראל שנפלה חלל "בְּלִי משִׁיחַ בַּשָּׁמֶן" ומתריס בחרב הציונות, שמביישת "את הרמב"ם, את שד"ל, את מנדלסון , את אנשי חכמת ישראל ותורה עם דרך ארץ".
כנגד ד"ר אורי וייס שבקולמוסו מפר את הצו וחוצה את הקו, הסתפקה מערכת אקדמית באוניברסיטת בר אילן רק במנות גדושות של הסתה והתנכלות למעמדו כמרצה למשפט. כלפי המשוררת, שקולמוסה הוא נשקה מפעילה מערכת המשפט צווי מעצר, וכנראה מאותתת לכולנו – מה מצפה לנו.
* * *
המשוררת הפלשתינית דארין טאטור, תושבת ריינה, נמצאת במעצר מזה קרוב לשנתיים. שלושה חודשים היתה כלואה בבית כלא והיתר במעצר בית., והכל בגין שיר ופוסט שפרסמה באינטרנט. קבוצה של משוררים ואומנים לערב עורכת ערב תמיכה לכבודה של דארין טאטור, שייערך ב-30.8 בתיאטרון יפו.
ברשימה זו אני מבקש לתת חיבוק חם לשירה של משוררת הלועסת את אזיקיה ושורפת את החשיכה.
איתן, יש הבדל אחד שלא עמדת עליו.
אורלנד, אלתרמן, וישורון ביקרו מתוך כאב של אוהבים, לעומת המשוררת הפלשתינאית שמתבטאת מתוך שנאה. . נדמה לי שבשנאה הזו גם נגוע המשורר ד"ר אורי וייס.
הרחקת לכת, איתן. אני מתקשה לראות את אלתרמן וישורון בשורה אחת עם המשוררת דארין טאטור.
קשה שלא להסכים שהמעצר של דארין טאטור מיותר.אבל למקרא כל המאמר התברר לי שיש חוט מקשר בין כל המשוררים והשירים ולא בטוח שאליו התכוון כותב המאמר.בכל השירים המצוטטים מובע כעס אימה וזעזוע על פעילות של הצד הישראלי במלחמה.הכותבים היהודים מתוך נקודת מבט מוסרית מכים על החזה הלאומי ומביעים את זעזועם ממראות ומוראות המלחמה.מצד שני הערבים גם מביעים את תסכולם וזעזועם ממה שהמלחמה עשתה להם.יוצא שכולם מכים על חטא בחזה של הצד הישראלי- יהודי במלחמה.ומשום מה לא נשמע שום קול מהצד הערבי שמזדעזע מהברוטליות והאכזריות שנפלה בחלקם של הערבים במלחמה .שום ביקורת על מי שבעצם התחיל את כל סבב האלימות ב- 48.שום מילה על מעשי טבח שעשו הערבים במהלך המלחמה.קורבנות נצחית, שאינה מסוגלת להסתכל לעצמה בעיניים ולשאול מה חלקנו בכל הסיפור.האם נצטרך כל הזמן לקרוא דימויים של לעיסת אזיקים ,מפתחות עתיקים,ריח לחם וקפה ועץ שקדיות (דרוויש) ועוד דימויים רומנטים ומכובסים או שפעם נזכה לקרוא שיר שנוטל אחריות, שמכה על חטא שמספר גם את הצד האכזרי של הצד הערבי במלחמה ואת ההחלטות הטיפשיות שהנהגתו נוהגת לקבל מאז ועד היום.מתי יגיע היום?
יפה כתבת.
אולי תקדיש פעם טור לאיזה טבח שהוצע ביהודים ?
יש הרבה אופציות לבחור.
או שבעצם זה לא ממש מעניין אותך.
מאמר מצויין. דארין ראויה לתמיכה של כל אדם באשר הוא אדם
היה חסר בכל הכתבה שלך הפוסט שכתבה באינטרנט, ואתה משום מה התמודדת רק עם שירים0.
הייתי רוצה להסביר את מהות הרוע הגלומה בטרור וברוצחים מתאבדים (המהות של אלה ששולחים אותם ..את המתאבדים לא ניתן להבין).
מטרתו העיקרית של הטרור היא למקסם הרוגים מטרה שניה היא לפגוע פסיכולוגית באוכלוסיה רחבה
והדבר השלישי היא להראות את חוסר האונים של נפגעי הטרור וכך לעודד מלחמה כוללת.
השימוש המחריד במחבלים מתאבדים מטרתו לערער את התרבות המערבית המחייבת חיים וכך להחליש את יכולת העמידה ולגרום לקריסה של התרבות כולה
דוגמא לזה היא החיתיות של הנאציזים אשר חייב מהצד המותקף להשתנות מבחינה מוסרית כדי
להלחם ולנצח.
וכדי לתמצת את הרוע האמור הנה ציטוט מתוך השיר "קום תעשה פיגועים"
"לבבות הציונים כל אחד פונה לכיוון אחר ואין מזדהה ממוות נבהלים והם מתחבאים מאחורי חומות וממוגנים זעזע את בטחונה של ישראל מוטט אותה עד ליסודות תקבור את קן התיקנים"
שירתה של דארין טאטור מזיקה למחנה השפוי הלוחם לשתי מדינות לשני עמים.
שלום איתן
נהניתי לקרוא את מאמרך. המובאות שאתה מביא מיעקב אורלנד, מאבא קובנר ומאבות ישורון סיקרנו אותי כי לא היכרתין. אשמח אם תוכל להעשירני על ידי הפנייתי אל היצירות שמהן הבאת את המובאות האלה. אני מבטיח לגשת, למצוא את הספרים ולקוראן. שמעתי את דבריך בערב שאורגן בתיאטרון יפו בקריאה לשחרור המשוררת טאטור ממעצרה ונהניתי מהתוכן ומהכנות של הדברים. מחכה למידע, אנדרה דרזנין
לאנדרה שלום
אבא קובנר כתב את "הפרידה מן הדרום" בשנת 1949 בהוצאת ספרית הפועלים . בפואמה הזו יש קטע המתייחס לכפרי הדרום – "גרניקה על כל גבעה".
אבות ישורון התייחס ביתר חומרה ליחס שלנו לערביי ארץ ישראל בשיר "פסח של כוכבים" שלא הבאתי. הקטע שכן הבאתי תמצא בקובץ כל שירי אבות ישורון בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשת 2000.
הקטע המובא מאלתרמן לקוח מהשיר "על זאת" , אותו תמצא באוסף השירים ה"טור השביעי".
תודה רבה. אקראם.
אנדרה
איתן שלום , אם את הידע המעמיק שלך בספרות ושירה עברית היית יכול להפגין גם בשירה ערבית/פלסטינית מודרנית נראה לי שנקודת ההשקפה שלך הייתה משתנית ,ממוסרנות שטוחה למוסריות עמוקה.