בערב נאה אחד בשלהי אוגוסט יצא יוסי דהרני מביתו בנחלת אחים, וסקר את השכונה בקורת רוח גלויה. זהו המקום הכי יפה בעולם, מלמל לעצמו, ודשדש לאיטו על המדרכה הצרה. דהרני כבר התרגל לשם "יוסי" אחרי שהיה "יוסף" כל כך הרבה שנים. הוא קיבל באהדה רבה את התושבים החדשים בשכונה, סטודנטים, אמריקאים, רוסים וסתם ילידי העיר שהתאהבו בסביבה האקזוטית והמזרחית. בית הספר ברחוב שפרעם לא עורר בו ריגוש כלשהו. דהרני למד שם בשעתו, וספג מכות קשות ממקלו הדק אבל החזק של המורה יוסף. הוריו העבירו אותו לבית חינוך ע"ש חיים ארלוזורוב במרכז העיר ומשם לבית חינוך תיכון בקטמון. הוא החזיק להם טובה על כך. הוא לא התלונן על המכות או על המורים, אבל הוריו בחנו כמעט בכל יום את פניו העגמומיים ואת סימני המכות על זרועותיו. "מוטב שתהיה תלמיד מאושר במוסד חילוני מאשר קורבן מוכה אצל יוסף", אמר לו אביו, ואימו הנהנה בחצי חיוך.
בבית חינוך קיבלו את הנער החינני ברצון, מוסד הענישה הגופנית לא היה קיים שם, ועד מהרה השלים יוסי את חציית הרוביקון והצטרף לתנועה המאוחדת. חברת הבנות נעמה לו, וחיוכו הצחור הקנה לו מעריצות הרבות. לעתים, בדרכו הביתה הוא עמד ליד הגדר של בית ספרו הקודם ועקב אחרי התלמידים. הוא היה שייך לדור שידע את יוסף, אבל ראה בו ובבית הספר של התימנים מקור לסבל ולא לאוריינות.
דהרני היה בנח"ל וחי שנה שלמה בקיבוץ יזרעאל. רוב חבריו לגרעין דיברו בגלוי על זניחת ההגשמה, ונרשמו לאוניברסיטה. גם חברתו גלית נרשמה ללימודי ספרות עברית באוניברסיטה העברית ויוסף, שאהב מאוד את החיים בקיבוץ, פשוט נגרר אחריה ברגליים קצת כושלות. יוסף נאלץ להשלים שלוש בחינות בגרות, ונאבק קשה כדי לעבור את הבחינה באנגלית. גלית בינתיים פרחה, התאהבה קצת בפרופסור שלה ודהרני חש שנודף ממנה גל קור כלפיו. הוא לא היה מוכן לספוג עלבונות, נטש את חדרם המשותף ומצא לו כוך במקור ברוך. מקץ שבועות אחדים גלית חזרה, ישנה שוב במיטתו אבל דהרני היה עסוק בלימודים. הוא עבר את הבחינות החסרות בציונים גבוהים מאוד ונרשם לפקולטה למשפטים. גלית עזבה את הפרופסור ויחסה ליוסף גבל בהתרפסות.
באוניברסיטה דהרני הצטרף לתא מפלגת העבודה, אבל הרדידות האינטלקטואלית של הדיונים שם הפריעה לו מאוד. בשלב הזה בחייו הוא היה תאב דעת ממש, קרא ספרים רבים, הגיש בזמן עבודות סמינריוניות ונחשב לתלמיד מצטיין. הוא הצליח למשוך תשומת לב במועצת הסניף של מפלגתו והקפיד על קו סולידי, בלי שום סטייה שמאלית. ציטטות ממקורות יהודיים מובהקים התקבלו בברכה אחרי שוותיקים רבים התלוננו שהניכור מהמסורת דוחף את המגזר המזרחי לליכוד. דהרני הבין שאם ירכז את מאמציו בעבודה מפלגתית בלי יותר מדי דיבורים על אידיאולוגיה, הוא יוכל להגיע לכנסת לפני גיל 40.
אחרי מות הוריו חזר דהרני לביתו בנחלת אחים, וזנח לחלוטין את גלית. לעתים, הכה אותו לבו, אבל הוא התנחם בזרועותיה של נעמה, שגדלה גם היא בנחלת אחים. נעמה ידעה להכין אוכל תימני, אבל תמיד נשבעה בשמו של מנחם בגין, שהיה אלילהּ של בני משפחתה. זה הרגיז מאוד את דהרני, שלמד מחבריו האשכנזים לבוז לבגין. בארוחות הערב בבית הוריה של נעמה ברחוב המדרגות כמעט שלא דיברו על פוליטיקה, כדי שלא לחדד את הפער עם חתנם. הם בכל זאת התגאו בדהרני המשכיל והמתוחכם, שנהג בהם כבוד. בתקופת הבחירות לכנסת דהרני מיעט לבקר בביתם, היה עסוק מאוד באסיפות בחירות וכמו עסקני מפלגות רבים איבד את הסבלנות ואת הסובלנות לקראת יום הבוחר. כאשר נאם באסיפת בחירות בשכונה הוא הבחין בעמי, אחיה של נעמה, שחילק פתקים של מח"ל. דהרני ירד מהבמה, נזף בעמי ואף דחף אותו קלות. מזה לא הייתה דרך חזרה. עמי היה תלמיד מזהיר בתיכון וגאוות המשפחה. דהרני, כמו הרשע בהגדה של פסח, הוציא את עצמו מן הכלל. נעמה הייתה קרועה בין דהרני לבין בני משפחתה, ואחרי הבחירות חזרה לבית הוריה.
דהרני לא סבל במיוחד. הוא איבד מזמן את הדחף המיני הגדול שאפיין אותו פעם. לעתים חשב על גלית אבל נודע לו שהיא נסעה לארצות הברית עם חברה החדש. הוא שקע בפעילותו המפלגתית, וכאשר נבחר לכנסת היה המאושר באדם. נעמה הפתיעה אותו כאשר הגיעה לכנסת לטקס השבעתו כח"כ. דהרני כבר גילח את שפמו, ורק צבע עורו השחום הסגיר איכשהו את מוצאו התימני. אחרי הטקס חיפש את נעמה אבל היא כבר הלכה ברגל לנחלת אחים הסמוכה ובכתה בחדר הקטן שהקצו לה הוריה. נעמה חזרה למקום עבודתה כמורה, וניהלה רומאן סוער עם מורה אחר, דווקא אשכנזי שהיה ליכודניק כמוה. דהרני שמע על כך מחבר מהשכונה ובלע את הבשורה בגבורה. "הגיע הזמן שתמצא לעצמך אישה", אמר לו חבר מהסיעה בכנסת. דהרני החצין חיוך שהקסים בחורות רבות בעבר, אבל אמר שאין לו זמן. הוא הצליח להשתבץ בוועדת הכספים החשובה, וספג ביקורת על אדישותו לצורכי השכבות החלשות. הוא עיכל את התגובות הוא חשב שחבריו מנוער אינם מבינים את הכלכלה המודרנית. דהרני לא הבחין בשום הבדל מיוחד בינו לבין חברים מזרחים רבים בסיעת הליכוד.
נעמה עזבה את חברה הנשוי, ונישאה לגבר תל-אביבי נאה ואדיב. דהרני ממש בכה בלילות, אבל הבין שהוא עצמו דחף אותה לזרועות הגבר הזה, שהגיע לעיר מתל-אביב הזוהרת. כאשר פגש את אירית, פקידה בכירה במשרד האוצר, חיזר אחריה בלהט. הם התחתנו מקץ חודשיים ודהרני סבל מאוד מההתנשאות שלה ומקרירותה. היא הייתה יפה, אבל לא כיבדה אותו די הצורך. הוא מצא לעצמו בנות זוג למיטה, ואירית התייחסה לזה באדישות מוחלטת. הסטאטוס שלה כאשתו של חבר כנסת סיפק אותה, אבל היא עצמה הצביעה בעד מרצ, כמו כל חברותיה מהאוניברסיטה. אירית מצאה לעצמה מאהב, פעיל מקריח וצנום מ"שלום עכשיו". דהרני חש שהוא דועך כמו מפלגתו. הוא בז למרצ ולליכוד במידה שווה, ובנות זוגו נטוּ דווקא לקצוות. הוא הציע לאירית להתגרש אבל היא ענתה בגלוי שהמצב הנוכחי נוח לה. כאשר מת לפתע מהתקף לב ליוו מעטים את ארונו. המסע שלו בחיים הסתיים בלא כלום, ואדמת גבעת שאול קלטה אותו בקלות, כאילו ציפתה לגופתו במשך שנים ארוכות
אין הרבה תימנים בסיעת העבודה בכנסת… קשה להבין למי התכוון המשורר…
מספר המועמדים הוא מאד מצומצם.
כתבה נפלאה. חבל על התגובה של אילן שדה, שנשמעת גזענית.
מה הקשקוש הזה? מה גזעני? תהיתי האם הכתבה מתיחסת לאדם מסוים (ממוצא תימני) או כולה פרי הדמיון.
יש אנשים הרואים גזענות בכל עניין… חבל מאד.
קראתי בעניין רב את המיני-רומן של חיים שהוכיח את יכולת יצירתו בכתב, פרט למאמריו הפוליטיים
שגם אותם אני קורא, מדי פעם, בעניין.