לרוץ בקיץ בוושינגטון די סי זה לא תענוג גדול. חם ולח נורא, האוויר דביק וכשכבר יורד גשם – והוא יורד כמו מבול בקיץ – החום והלחות רק גוברים. אבל וושינגטון היא עיר של הישגים וכוח וכושר וכולם רצים כל הזמן. היתרון שרצים בתנאים כאלה הוא שהמח עובד, מחפש דברים שיעסיקו אותו בשעת סבל זו, והיום בעת שרצתי עלה בראשי שירה של ג׳וליה בוטרוס وين الملايين؟، או בעברית, היכן המיליונים?

בשיר זה שואלת הזמרת היכן המיליונים הערבים שיביסו את האויב הציוני וישחררו את פלסטין מעול הכיבוש והדיכוי. זו שאלה טובה וראוי שתינתן לה תשובה נאותה. אבל כרגע נסתפק ונאמר שרבים מהמיליונים הערבים בעצמם חיים במציאות קשה מנשוא. או שהם חיים תחת דיכוי של משטרים חשוכים, משטרים שלא פעם עושים יד אחת עם המשטר הציוני בפלסטין או שהם חיים בתוך גיהינום של מלחמות לא להם, מלחמות שכפו עליהם גורמים זרים שמבקשים לזרוע שנאה ולמכור נשק. ולכן אין סיבה לצפות שמהם תבוא ישועה לפלסטין.

צילום – Justin McIntosh

אבל לא בזה אנו דנים היום. כישראלים, השאלה שעלינו לשאול היא זו: היכן מיליוני היהודים? איך יכול להיות שמיליוני יהודים בארץ ובעולם אינם קמים וזועקים כאשר משטר דיכוי רצחני פועל כביכול בשמם והורס עם אחר? כשבעים שנה מדינת ישראל טוענת שהיא מדינת היהודים וככזאת היא מגרשת, כובשת, אוסרת, והורגת ללא רחמים ופרט למעט קולות שבקושי נשמעים אין מיליוני היהודים בארץ ובעולם אומרים מילה. להיפך – מיליוני דולרים נשלחים, לעתים בדרכים מאוד מפוקפקות, ממיליארדרים יהודים, שאגב רשומים בארה״ב כארגוני צדקה פטורים ממס, כדי לתמוך בכיבוש ובהרג. ארגונים יהודיים, עם כסף יהודי, פועלים כדי להפעיל לחץ על ממשלות בכל העולם כדי שיתמכו בישראל ויתנו לישראל נשק וכיסוי שיאפשר את המשך הכיבוש, הדיכוי וההרג.

השימוש במילה ״יהודי״ מעורר כעס מידי פעם ויש אפילו כאלה שרואים בשימוש במילה זו גזענות, במיוחד שערבים משתמשים בה – שלא יעזו לאמר ״יהוד״ – עליהם לדעת שיש יהודים שאינם ציונים ויש יהודים שמתנגדים למדיניות של מדינת ישראל. ולכן שוב עלינו לשאול: איפה המיליונים? מלבד נטורי קרטא וכמה שמאלנים אין הרבה יהודים שמביעים התנגדות משמעותית לציונות ופשעי הציונות בפלסטין. לא רואים ולא שומעים יהודים בארץ או בעולם חוסמים כבישים ודורשים שהסגר על עזה יוסר ושיורשה לתושבי עזה לחיות. איפה העם ואיפה הזעם? אין! וזה בזמן שיהודים קובעים את המדיניות, מחוקקים חוקים ומשרתים בצבא.

ג׳וליה בוטרוס שרה ושואלת על העם הערבי, הזעם הערבי, הכבוד הערבי. אבל עלינו לשאול על עם ישראל: איפה העם? איפה הזעם? איפה הכבוד? איך נותנים לשני מיליון בני אדם שחיים שעה נסיעה מתל-אביב למות מחם ומצמא ואין מיליוני יהודים שירימו קול זעקה? איך חיים להם בנחת יהודים בקיבוצים כמו זיקים וכרמיה ונגבה שהם מספר דקות מעזה, נהנים בבריכה ובחוף הים – חוף שממנו ניתן לראות את עזה – ואין מי שזועם ואין מי שכואב. במרכז הארץ בשער אפרים וכוכב יאיר וצור יגאל חיים בנחת יהודים על אדמות שהופקעו מפלסטינים אזרחי ישראל ואגב כך הפכו ערים פלסטיניות כקלנסווה טייבה וטירה למעין מחנות פליטים בהם חיים בחנק שכניהם? איפה הכבוד?

אחת הטענות שנשמעות כנגד החרם האקדמי והתרבותי (BDS) היא שאנשי התרבות והאקדמיה הם אנשים משכילים, בעלי רגישות לאחר ונטיה פוליטית ליברלית, ולכן צריך לשמור איתם על קשר פתוח ולא להחרים. זו טענה מעניינת, אלה שבישראל אין לה שום אחיזה במציאות. איפה המשכילים והאמנים והליברלים כאשר כמעט כל יום נהרג פלסטיני צעיר על ידי חייל? איפה הם שמדינת ישראל הורסת בתים, ואיפה הם שמנהיגים מקומיים נעצרים ועוברים שבעה מדורי גיהינום במרתפי השב״כ? איפה העם? איפה העם שמוחמד מנאסרה בן 13 מקבל 9 שנות מאסר בעוד אלאור עזריה, שרצח פצוע שכוב על הרצפה בדם קר, מקבל שנה וחצי? איפה הזעם?

אין זעם, רק תחושה של כוח אינסופי.

ישראלים שחיים בגבולות 1967 אוהבים לדמיין שהם אינם מתנחלים. המתנחלים הם אלה שחיים ב-״שטחים הכבושים״ אלה שמעבר לקו הירוק, קו שמזמן איבד כל משמעות. אבל למעשה אין שום הבדל בין יהודים שחיים בחלקי פלסטין השונים. אלה מתנחלים וגם אלה מתנחלים, זה שטח כבוש וזה שטח כבוש. אלה חיים על אדמה שנגזלה בכוח וגם אלה. איפה הזעם? אין זעם כלל וכלל, להיפך, יש הנאה גמורה מפירות הכיבוש. כיבוש שהחל ב 1948 והושלם ב 1967, טיהור אתני שנמשך שבעים שנה רצח עם שנמשך ללא הפסק דיכוי שאין לו סוף – אין זעם רק עוד ועוד ערבים סובלים ומתים.

את השיר מסיימת ג׳וליה בוטרוס במילים: התקוממות היא האמונה התקוממות היא הכתובת. אין שום סיבה שיהודים לא יענו לקריאה זו ויתקוממו נגד המשטר הציוני.

ובינתיים, כאן בוושינגטון די סי החזאי אומר שהסתיו בפתח, הטמפרטורות עומדות לרדת ומזג האוויר יהיה נח. קצת מזכיר את ״השוחט שחט והשיטה פרחה״ של ביאליק.

Share on Facebook