לעתים תוקפת אותנו תחושת ריקנות מהולה בחשש אחרי החגים. לפתע נפרשת לה שנת חולין ועימה האתגרים הקשים, הקיומיים ממש, של החיים בארץ. מה יקרה במהלך השנה? האם ביבי נתניהו ייעלם לגמרי מהזירה הפוליטית, וילך למרק את עוונותיו במקום הראוי לכך? קשה לדעת. בינתיים הוא יזיע קשות, מה גם שאשתו שרה מסובכת גם היא עם החוק. התרחישים לעתיד אינם מבשרים טובות. האופוזיציה מפחידה כמעט כמו הקואליציה, ואהוד ברק מטפטף את הרעל הלאומני שלו במסווה של התנגדות לממשלה. מי שחשב, כמוני, שלא יהיו קונים לסחורה הרקובה שלו, נחל אכזבה קשה. ברק מחפש שותפים בקדחתנות, וחרף אופיו הבוגדני יש שמוכנים ללכת איתו ולקלקל את שמם הטוב בעבורו. ייתכן שאבי גבאי יעשה בשביל ברק את העבודה השחורה. הקולות העצמאיים במפלגת העבודה כמעט שותקו וגבאי מנהיג שם מעין אוטוקרטיה חסרת נשמה ונעורה מכל להט חברתי.
"אחרי הארוחה", מאת אד לימן (מקור)
בזירה הבינלאומית דונלד טראמפ מרשה לעצמו להשתולל בלי טיפה של אחריות, ולקומם נגדו גם רבים מאוד באומה האמריקאית. יש לזה מחיר כבד, שרוב המשכילים בארצות הברית, כולל השמרנים שביניהם, מתחילים להבין אותו. נתניהו משבח בכל פה את נאומיו המטורפים של נשיא ארצות הברית, אבל התמורה שיקבל תהיה זעומה ולטווח קצר. ההתערבות הגסה שלו בפוליטיקה הפנימית של ארצות הברית מניבה זעם רב בקרב תומכי ישראל שם, ובעיני הליברלים היהודים ובקרב השחורים הוא מוקצה מחמת מיאוס. נצטרך הרבה זמן ומאמץ כדי לטהר את שמה של ישראל בעיני ידידיה האמיתיים בארצות הברית. את מחיר התמיכה העיוורת בטראמפ ישלם ביבי גם בקרב השמרנים המתונים, שמתעבים את הנשיא שלהם ואף מתביישים בו. קשה למצוא בימין הישראלי אפילו דמות פוליטית אחת, שתוכל ליישר את ההדורים עם העולם הנאור ולהציג כלפיו תדמית חדשה. מאחז עיניים מחונן כמו אבא אבן איננו עומד לרשות התעמולה הישראלית, והעדר שאופף את נתניהו בתוך ממשלתו מבשר רעות. יש להניח שניאלץ להתייצב מול העולם הערבי והמוסלמי בלי התמיכה בדעת הקהל באירופה ובארצות הברית כפי שהייתה לנו בשנת 1967. הממשלה הרעה שלנו הופכת את "העולם כולו נגדנו" משיר מבדח למציאות לא מצחיקה בכלל.
ראש הממשלה הבא ייאלץ להפסיק את המערכה הנואלת שלו נגד איראן, ולחפש דרכים לשיתוף פעולה גם עם טורקיה. רטוריקה חדשה תוכל לקנות גם ידידים חדשים. אסור שמדינה קטנה כמו ישראל תאיים על הטורקים ועל האיראנים מבלי לשלם על כך מחיר כבד. אם במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה סומכים על הסעודים הם חייבים להבין שמדינה זו מממנת את הטרור בכל רחבי העולם. היא תהיה משענת קנה רצוץ מבחינה מדינית, ומוטב לנו לנקוט עמדה מעורפלת בכל הנוגע לסכסוך האזורי בין הסונים לבין השיעים. לא תמיד נוכל להיבנות מהאיבה ההדדית בעולם הערבי. כדאי לחשוב גם על העתיד. אנחנו חיים בתוככי הקלחת הרותחת, ולכל מעשה או הצהרה מישראל יש השלכות ותוצאות. נתניהו אולי מבין זאת, אבל סביבתו הפוליטית היא מתלהמת, וקשה למצוא בממשלה אפילו אסטרטג מדיני אחד. להצליח במרכז הליכוד זו פוליטיקה; לעשות חייל בזירה הגלובלית זו מדינאות.
ממסדרונות העירייה אנחנו שומעים על התלבטותו הקשה של ראש העיר ניר ברקת. עם כל הצער שבדבר, הוא יכול להיבחר בקלות לקדנציה נוספת. השאיפות שלו הן ארציות, כאילו להיות שר זוטר בממשלת הליכוד זה יותר חשוב מאשר לעמוד בראש העיר ירושלים. דיברתי עם כמה מבני עירנו, בדרך כלל מצביעי מרצ, וכולם מתפעלים ממעלותיו של ברקת בתחום התרבות והנוער. שמעתי אפילו דיווח על עשייה מאומצת בתחום החינוך במגזר הערבי בעיר. בשבועות הקרובים נבחן את הנושא הזה ואז נסיק מסקנות. הדעה שלי על ברקת היא שלילית בשל התבטאויותיו בנושא הערבי וחברותו בליכוד, אבל כל צעד שנועד להיטיב את מצבם של הערבים בעיר הוא חשוב. קשה להתרשם מהפוזות של סיעת התעוררות, שרק עכשיו מתעוררת מחלום השררה במועצת העיר ומבינה שהיא תרמה להנהגה אנטי ערבית בעיר. אין לנו שום סיעה אופוזיציונית רצינית במועצת העיר, וקיימים רק רעשים מתריסים לפי הבחירות והסחר מכר הרגיל עם החרדים. אם ברקת ירוץ שוב, נישאר באותו מצב לשנים הבאות; אם ינסה להיבחר לסיעת הליכוד בכנסת נתפלל שיורשו לא יהיה יותר גרוע מבחינה מדינית. לא נוכל למשוך קולות של ערבים תושבי העיר, גם אם נקים רשימה סוציאליסטית ושוויונית למועצה. הסטאטוס קוו משחק לידי הכובשים והקלגסים ומונע התפתחות שוויונית בעיר. את הבעיות הסבוכות האלה אנחנו משאירים לדורות הבאים. קשה למצוא צעירים רבים שמתעניינים בפוליטיקה העירונית; וקשה עוד יותר למצוא כאלה, שאינם חולמים על פתרון לחייהם האישיים בתל-אביב.
נוכח המציאות הקשה הזאת, אנחנו תולים תקוות בתהליכים כלל עולמיים שצפויים במהלך השנה. הדחתו של טראמפ ומיצוי ההליכים הפליליים נגד נתניהו עשויים ליצור אקלים פוליטי חדש ומבטיח. ההשלכות על עירנו מבטיחות הרבה פחות. עד כה לא מצאנו שום תחליף מציאותי למצב הפוליטי כאן. עליו לבנות אסטרטגיה
עירונית חדשה, ולשאוף לכינון משטר חברתי מתקדם, נקי כפיים ויעיל. כאשר יבשיל הזמן נוכל לארגן משאל בקרב ערביי העיר, בפיקוח בינלאומי הולם, כדי להחליט על חיים משותפים או על היפרדות בשלום. בינתיים אנחנו מתעסקים יותר בחזון מאשר במימושו. האם בניית תרחישים לעתיד היא סתם בזבוז זמן, ברכה לבטלה? נראה שלא כך הדבר. כוחות חברתיים רבי עוצמה עדיין קיימים בעיר, והם מסוגלים לחולל כאן גדולות ונצורות.
קיים כמובן קשר הדוק בין התהליכים הארציים לבין המקומיים. המצב הפוליטי ברחבי הארץ הוא די קשה, ויש לו השלכות חמורות גם על המצב בעיר. מכאן כוח המשיכה הגדול של תל-אביב ושל בנותיה, גבעתיים ורמת גן. החילוניות הבוטה של תל-אביב, מרץ הנעורים שמפכה שם והאפשרויות הבלתי נדלות בחיי התרבות מושכים את צעירי עירנו. אני מכיר לא מעט אנשים מבוגרים, שנדדו לתל-אביב בעקבות הילדים והנכדים. נצטרך הרבה דמיון יוצר כדי לעצור את התהליך הזה. לירושלים יש המון קסם שלא כולם מסוגלים לפענח אותו, אבל ההשפעה שלו נחלשת במקצת בשנים האחרונות. באורח אישי אין בדעתי לעזוב את העיר, גם נוכח התפתחויות קיצוניות לרעה.
עם המעבר של בית הספר לאמנות בצלאל למרכז העיר והתגברות הצפי לחידוש אופיו החילוני, ייתכן שיחול שינוי חיובי כאן. לא הכול אבוד, והאופטימיות מזינה את רוח הלחימה שלנו למען עתיד טוב יותר.
- פורסם בכל העיר, 6/10/17
