מי אם לא גדעון לוי ישים את האצבע על הדברים הכואבים לציבור המבקש שיעזבו אותו בשקט בלי ייסורי מצפון. הפעם הוא שואל את השמאל המתון, שיצא בהפגנות סוערות בפתח תקווה נגד היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, האם זאת המטרה הנכונה והראויה היום, כאשר הדיכוי, הביזוי, ההשפלה, גזלת האדמה, שלילת זכויות האדם וכל הכיבוש הארור, הנמשך כבר חמישים שנה משתוללים? האם הדגש לא צריך להיות הפסקת הכיבוש?

לבריחה שכזאת מן העיקר הוא קורא פחדנות.

אך מה נאמר על המתנגדים הרבים לכיבוש, לפחות בעיתונות כמו ב"הארץ"? הרי אלה אינם מסתפקים בכעס על נתניהו, הם יוצאים בתביעה נחרצת לסיים את הכיבוש ולצאת מכל השטחים הכבושים. אלה לא פחדנים?

הנה קטע נפלא ואמיץ נגד הכיבוש בתוך מאמר של אילנה המרמן ("הארץ" 14.9.17): היא קוראת אפילו "למרי אזרחי"! היא יוצאת להגנה על מתקוממים נגד הכיבוש וכינויים טרוריסטים שכן "אם טרור הוא מלחמה נגד אזרחים, כי אז גם ענישה קולקטיבית, הפקעת אדמות, הריסת בתים, בתי ספר ומקומות יישוב שלמים,… מעצר מאות אלפים (יותר ממיליון איש מאז 1967) ושלילה קבועה של זכויות אדם ואזרח בחסות שלטון צבאי — כולם מעשי טרור, ולא ההתקוממות נגדם".

חזק ונפלא – היש עוד מה להוסיף? ובכל זאת אני שואל: מי מממן את כל זוועות הכיבוש של ישראל אותם מוקיעה המרמן?

מי תורם לישראל סכומים עצומים כדי להחזיק ולהמשיך בכיבוש (מהשנה הבאה קרוב לארבע מיליארד דולר לשנה)? מי מגן על ישראל וכיבושיה, משך 50 שנות כיבוש, בכל הפורומים הבינלאומיים החשובים בעולם? ובפשטות, מי בעצם מקיים את ישראל הכוחנית והגזענית?  האם ישראל הייתה יכולה לבדה ובלי עזרה לקיים את כל זוועות הכיבוש?

על כל אלה, גם ברוב המאמרים הרדיקליים, אין כמעט התייחסות. ומניין בא הנשק לקיום הכיבוש? הנה כותרת ראשית ב "הארץ" (28.8.7 ): ״ ישראל חתמה על עסקה לרכישת 17 מטוסי אף-35 נוספים. המטוסים ירכיבו שתי טייסות אף-35, וחיל האוויר בוחן את הצורך ברכישת מטוסים נוספים לצורך טייסת שלישית״. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, מצידה מוסיפה ברוב טובה עוד 9 צוללות… (פיצוי על השואה? לא?)

אשר לתמיכה כספית לצבא הכיבוש כבר אמר פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ׳ בשעתו :לישראל יש אגרוף פלדה קפוץ ועטוף דולרים אמריקאיים.

"התמיכה " ו"העזרה" האלה משרים גם את הביטחון והשחצנות המתגרה של המנהיגות הישראלית. לא שזה מפריע לה להופיע בתעמולה בעולם כמקורבנת, קורעת לב לכל מי שמוכן לשמוע.

האם לא עלה בדעתם של הליברלים שלנו (ואפילו של חלק מן הרדיקלים שבהם) כי לו האמריקאים באמת רצו לסיים את הכיבוש, הם יכלו להוציא את ישראל מן השטחים הפלסטיניים ללא קשיים מרובים. שכן בלי התמיכה אמריקאית הרב צדדית (בכסף, דיפלומטיה, ביחסים בינלאומיים ובנשק משוכלל) ישראל לא הייתה יכולה להחזיק בשטחים אפילו יום אחד. אך בל נטעה, ארה"ב לא נוהגת על לפי הלובי הישראלי החזק בארה"ב (זו פנטזיה שגם ארה"ב וישראל מפיצים לעתים). ארה"ב לפי רצונה מראה מדי פעם מי כאן הבעל בית ואפילו משפילה את ישאל.

דוגמה קטנה מן הזמן האחרון. כאשר ישראל הציבה את המגנומטרים על הר הבית, קמה סערה לא קטנה בכל העולם המוסלמי ומעבר לו. תגובת ישראל הייתה בלתי מתפשרת – נסיגה מן ההר הוא וויתור על זכויותינו בהר הבית! כאן טמונה ההיסטוריה שלנו וכבודנו הלאומי! , וכבר קמה תנועה ציבורית נגד כל נסיגה מן המקודש לנו מכל. אבל פתאם ובשקט אספנו את הפעקאלאך (מגנומטרים) והסתלקנו משם. מעבר לים הגיע מסר ברור, תחילה דרך מלך ירדן, אבל אחר כך בשמם המפורש של האמריקאים, להסתלק מן ההר ומיד! הרמז הובן מיד, ישראל נסוגה, וההמולה נגד הנסיגה נדמה יחד עם הכבוד הלאומי.

זו לא הפעם הראשונה שארה"ב קראה את ישראל לסדר. היא עושה זאת כמובן לפי האינטרסים שלה, מתוך צורך להתחשב גם בקליינטים האחרים שלה באזור ובעולם. אך עם ישראל לא נעלב – הציבור חונך לאהוב את אמריקה.

זכור לי כיצד התרפקנו על הנשיא אובמה כנביא השלום (הרי הוא קיבל כבר פרס נובל לשלום טרם נכנס לתפקידו), כיצד אהבנו לשמוע את נאומיו שנטפו תקווה לשלום ואופטימיזם . כן, הוא דיבר על שתי מדינות אך בסופו של כל נאום הוא לא שכך להזכיר תמיד שארה"ב תשמור על ביטחונה של ישראל. מילת קוד של תמיכה בישראל המחזיקה בשטחים. ובינתיים סיפק מטוסי קרב מן הדגם האחרון וגם חתם על הצ'קים. הוא גם היה שותף נאמן לישראל ב"ניהול תהליך השלום" עם הפלסטינים, משחק המתנהל כבר חמישים שנה.

‏האהבה לאמריקה מחייבת או כוללת גם לא לאהוב את יריביה של אמריקה, ובוודאי לא לתמוך בהם. וכאן מתחילה דילמה איומה של מתנגדי כיבוש רדיקליים רבים אצלנו. כי דווקא "אויבי" אמריקה דורשים נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים והקמת מדינה פלסטינית . מי הן ארצות אלה? : רוסיה, סין, צפון קוריאה. ונצואלה קובה וכמובן כל העולם השלישי כולל העולם הערבי והפלסטינים. (אין להתרשם משרתים נאמנים התלויים באמריקאים כמו שליטי סעודיה ומצרים – המלך הירדני ודומיהם הציבור בארצותיהם הוא אנטי אמריקאי).

‏מכבש ההסתה אמריקאי עובד ללא לאות נגד ארצות אלה. בראשם הניו יורק טיימס, האקונומיסט (הבריטי) ורב העיתונות המערבית "המכובדת". הם המופיעים בכל העולם (המערבי יש לומר) כמומחים לאויבי אמריקה אלה. ההסתה היא במידה רבה קדימון לחרם נידוי בינלאומי ואף להתנפלות צבאית. נמצא אצלי עדיין עותק בקשת הסליחה של הניו-יורק טיימס מקהל קוראיו אותם הוליך שולל בסיפורים על הנשק הגרעיני הנמצא כביכול בעיראק, כך עזר להכשיר את הפלישה האמריקאית. פלישה שבסיומה נהרסה עיראק, מאות אלפי הרוגים וחסרי בית, אבל המטרה הושגה, הנפט זורם שוב לחברות האמריקאיות. ואשר להתנצלות העיתון? זו, מן הסתם, הועברה לקרובי ההרוגים.

תעמולת הזוועה הנוכחית נגד ארצות אלה אינה שונה, ומי, אם לא ישראל, בולעת אותה בהתלהבות. לא עובר יום בלי ידיעה מופרכת או מעוותת אחרת, על אחת ממדינות אלה בעיתונות הישראלית. "הארץ" העיתון הליברלי "שלנו" בענייני חוץ, הוא עיתון פרו מערבי מודגש. ב"הארץ" קוריאה הצפונית העצומה היא המאיימת על ארצות הברית המסכנה. (ולא להפך). מדי יום מופיעות בו בקריקטורות הארסיות אמריקה שוכבת חסרת אונים על ארץ והצפון קוריאנים יורים בה טילי הגרעין. עוד הגדילה לעשות מערכת "הארץ" כאשר במקום השמור למאמרים החשובים בעיתון, פרסמה מאמר של דן המרגלית אשר לא פחות ולא יותר קורא לאמריקה לצאת מיד למבצע צבאי נגד צפון קוריאה!

השמאל הליבראלי שוחר השלום נקלע לדיסוננס קוגניטיבי. האם אפשר לתמוך בארה"ב במדיניותה נגד כל הארצות האלה ולהתנגד לכיבוש השטחים ובעד השלום בין ישראל לפלסטין? הנה דוגמה קטנה אבל אופיינית וחשובה. לאחרונה הודיעה סין שלא תסכים שעובדיה, בפרויקט משותף עם ישראל, יועסקו בשטחים כבושים – וראש ממשלת סין הכריז שזו עמדה רשמית של סין המתנגדת לכיבוש הישראלי בשטחים ובירושלים.

כמה שלא רוצים לשמוע, המאבק נגד הכיבוש הוא מאבק אנטי אימפריאליסטי ואנטי קולוניאלי. המחנה האמריקאי תומך או לפחות מוכן לתת לכיבוש להימשך – המחנה השני הוא נגד הכיבוש. אמריקה היא המעצמה אימפריאליסטית הגדולה בעולם – כיבוש דיכוי וניצול הם טיבם של הקולוניאליזם האימפריאליזם בכל העולם לא רק בפלסטין.

הדרך היפה המכובדת והנאמנה של אמונתנו היא לדבר אמת: אין תקווה לשלום ביוזמת ארה״ב.  פוליטית זה אומר לחבור לפלסטינים בארץ ולהצטרף לחזית המאוחדת עם הפלסטינים. להיאבק למען שלום הכרוך קודם כל בנסיגה מכל השטחים הכבושים תוך הכרה בזכות השיבה לפי עיקרון האו״ם, החזרה מוסכמת של מספר פליטים או תשלום פיצויים. זאת תהיה הוכחה שנאמני השלום בישראל אינם פוחדים.

Share on Facebook