אני כותב הצהרה זו מתום שבע תקופות מאסר, 150 יום בסך הכל, שביליתי בכלא הצבאי בעקבות סירובי להתגייס. אני מבקש להסביר, בדבריי להלן, מדוע בחרתי לסרב, מדוע אני רואה בסירוב פעולה צודקת מבחינה מוסרית והכרחית מבחינה פוליטית, ומה החשיבות שאני רואה בהצהרת סרבנות פומבית.

לפני כחצי שנה, כמרבית הנערים בגילי במדינת ישראל, נקראתי על פי חוק להתייצב לשירות צבאי. כמו רבים אחרים, בתהליכי הצו הראשון והמיונים שהגיעו בעקבותיו, הייתה בי התלהבות והתרגשות לקראת השירות. שאפתי לא רק להתגייס לצבא, אלא אף לנסות להצטרף ליחידות המובחרות והמאתגרות ביותר, והנחתי שבכך אוכל להתפתח באופן אישי ולתרום תרומה משמעותית לחברה. במשך הזמן הבנתי שהתרגשות זו מקורה בתרבות מיליטריסטית הרווחת בחברה הישראלית לפיה תרומה לחברה נמדדת במונחי ״שירות משמעותי בצבא״. מתפיסה זו, שהשפיעה עלי באופן לא מודע, התפכחתי בהדרגה. ככל שלמדתי על מעשי הצבא, על מטרותיו, ועל תפקידו בחברה, הבנתי שבניגוד לטענות המקובלות הצבא איננו ארגון מוסרי בשום אופן או קנה מידה. במקביל, בעקבות חשיפה לחומרי הגות שונים, התחלתי לפתח תודעה בדבר האחריות המוסרית שיש לכל אדם על הבחירות שהוא עושה ועל המעשים שבהם הוא לוקח חלק.

מתוך הבנה זו פניתי לוועדת המצפון, האמונה על מתן שחרורים משירות צבאי לפי חוק. הסברתי לוועדה שאני מתנגד לאלימות בככל, וכאמצעי לפתרון סכסוכים בפרט. טענתי שלא אוכל להצטרף למערכת צבאית אשר במהותה מבוססת על שימוש שיטתי בכוח להשגת יעדים מדיניים ופוליטיים, ללא הצדקה ברורה. על אף העובדה שניסיתי בכל כוחותיי להסביר את עמדתי לוועדה, זו סירבה לראות בי ראוי לפטור מטעמי מצפון.

תחת זאת, בחרה המערכת הצבאית לשלוח אותי לכלא פעם אחר פעם, בניסיון לשבור את רוחי ולהוביל אותי לסגת מעמדתי. במהלך כל התקופה, ולמרות התעמרויות חוזרות ונשנות, הבהרתי לכל הגורמים המעורבים כי אין לי שום כוונה להיכנע ולסטות מעקרונותיי ומדרכי הצודקת. חרף הכעס הגובר שלי על מערכת אטומה ועיוורת, ולמרות הרצון שלי להתנגד לאלימות בכל דרך, נמנעתי עד לאחרונה מפרסום עמדותיי בפומבי. חששתי מההשלכות של הפיכת הסירוב שלי לאקט ציבורי, ופחדתי לצעוק בקול גדול את מה שהפך מבחינתי לברור כשמש: כי הצבא הישראלי אחראי באופן ישיר לתחזוקת מעגל הדמים ולהרס חייהם של מיליונים, במזרח התיכון בכלל ובישראל-פלסטין בפרט.

מפגשי התכופים עם המערכת, במהלך אותם חודשים של כליאה, הבהירו לי מעל לכל ספק כי פעולתם של סרבנים פרטיים, חשובות ככל שיהיו בעצמן, לא יובילו בהכרח לשינוי תפיסה או מגמה. הבנתי כי עלינו הסרבנים לפעול באופן פומבי, ולהרים זעקה שתתנגד באופן נחרץ וברור למאזן הכוחות והאינטרסים המרוויחים מהטלת אלימות וטרור על חיינו ועל חיי שכנינו. משמעותו של הסירוב הציבורי נוגעת בכמה היבטים:

ראשית, מעשה הסירוב מנכיח בתודעה הציבורית בישראל את רעיון אי-הציות האזרחי לכשעצמו. אי-ציות שמשמעותו התנגדות לשטיפת מוח ותעמולה מתמשכת, באמצעות התקשורת ומערכת החינוך, הקוראת לכל נער ונערה בישראל לשאת נשק בגאון מול אוכלוסייה אזרחית. הסירוב הפומבי מבהיר לכל אזרח שאין זו חובה ובוודאי שאין זו זכות להתגייס למערכת כוחנית, האחראית לפגיעה בחפים מפשע ולהפרה מתמשכת ומתמדת של זכויות אדם. המעשה מזכיר עוד כי הגיוס הוא בחירה מוסרית, שלא ניתן לבטל אותה באמצעות הסתתרות מאחורי עקרון הציות לחוק או לפקודה. זאת אומרת שגם מי שמחליט להתגייס צריך לשאול את עצמו מדוע הוא עושה זאת, ולתת דין וחשבון על בחירתו תוך שימוש במחשבה עצמאית ושקולה.

לסירוב יש גם משמעות שחורגת מגבולות החברה הישראלית לבדה. לתפיסתי, חשוב כי בעולם בכלל, ובמיוחד במדינות ובארגונים שאיתם מדינת ישראל נמצאת במלחמה, ייוודע כי לא כל אזרחי ישראל כאיש אחד תומכים במעשי הממשלה ובזוועות שמחולל הצבא. רבים מאזרחי ישראל בוחרים מסיבות שונות לא לשרת בצבא, ומספרם גדול לאין שיעור מהמיתוס הרווח בדבר ״צבא העם״. המודעות לקיומה של אופוזיציה בישראל היא חשובה משום שהיא מדגישה את המידה שבה הסכסוך ניזון מתפיסה דיכוטומית וגורפת של ״אנחנו״ ו״הם״ המטופחת על ידי השלטונות. תפיסה זו, כאן כמו ברוב הסכסוכים הלאומיים, מזינה את האלימות ביוצרה עוינות אוטומטית, לא רציונאלית, ביחס לכל מי ששייך ״לצד השני״. ומכאן, הדרך לפשעים איומים נגד מי שנחשב לאויב היא קצרה.

חשוב לי לחזור ולומר כי בבחירה שלי לסרב אינני מתנער מהאחריות שלי לחייהם, לשלומם ולביטחונם של התושבים במרחב שלנו. ברור לי, כמו לשאר חבריי הסרבנים והסרבניות, כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתר מעצמו, במטה קסם, וללא התערבות של איש. למעשה, ההפך הוא הנכון. אנו הסרבנים מבינים היטב כי למען ביטחוננו וביטחון הדורות הבאים, עלינו לחדול משירות מעגל האלימות והדמים שלתוכו נולדנו, ושאותו למדנו לקבל כמובן מאליו. כדי לעצור את האלימות צריך להתחיל מלומר לא: לא לאלימות, לא לשפיכות הדמים, לא למעגל האימה השולט בחיינו. לא להתנערות מאחריות, להעדר מחשבה, ולהליכה צייתנית עם העדר.
אני מצהיר בזאת על דבקותי במעשה הסירוב. תקוותי היא שהרשויות בישראל יבינו את רצינות כוונותיי וישכילו לשחרר אותי מהשירות בצבא. כך או אחרת, לא אירתע, ואמשיך להיאבק בכל הכוח על עקרונותיי.

• אופיר אברבוך ישב כבר יותר מ-150 יום בכלא הצבאי בשל סירובו להתגייס ולשרת בצבא כובש ומדכא.

Share on Facebook