בנימין נתניהו מצהיר מדי פעם שפסגת שאיפותיו היא להיחשב לתורם הגדול ביותר לביטחון מדינת ישראל והעם היהודי. לטענתו, שום דבר אחר לא יגרום לו יותר אושר וסיפוק. חבל ששחצנותו ואיוולתו מונעים ממנו להבין שמי שראוי באמת לתפארת זו הוא דווקא בית המשפט העליון. עדות לכך סיפקה השבוע החלטתה של נשיאת בית המשפת העליון, מרים נאור, למנוע משופטי העליון את ההשתתפות בטקס הממלכתי לציון חמישים שנות ההתנחלות בשטחים שנכבשו ב-1967.
הזמנתם של שופטי העליון לטקס היא עוד ניסיון של נתניהו לתמרן את מערכת המשפט הישראלית להבעת תמיכה פוליטית גלויה במעשה הנוגד את החוק הבינלאומי. אולם נשיאת העליון, במטרה להמשיך ולהגן על מדינת היהודים מפני הדין הבינלאומי, סירבה להצעה ובחרה לשמור על תדמית א-פוליטית של המערכת המשפטית, כדי להמשיך ולקבל את הכרתה ותמיכתה של המערכת המשפטית הבינלאומית. רוב הישראלים סבורים שתפקידו העיקרי של בית המשפט העליון הוא להגן על זכויותיהם של אזרחי ישראל מפני שרירות לבו של השלטון, אך זהו למעשה תפקידו המשני. תפקידו המרכזי הוא להגן על המדינה היהודית, המבצעת מעשים המנוגדים לחוק הבינלאומי, מפני התערבותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ומפני האשמת ישראל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות.
שלט בית המשפט העליון. יוצר zeevveez
במשך חמישים שנות שליטתה בשטחים שנכבשו ב-1967, מיישבת בהם ישראל את אזרחיה בניגוד לחוק הבינלאומי. תוך כדי גזל האדמות – הלוא הוא המטרה העליונה של התנועה הציונית ומוסדותיה – ישראל מבצעת טיהור אתני של נתינים פלסטינים חסרי זכויות. ישראל הורסת בתים, מטילה איסורים שרירותיים של עיבוד קרקעות, מונעת תנועה חופשית של האוכלוסייה הכבושה ואף מונעת אנרגיה ומזון מהאזורים שבשליטתה. ישראל משתמשת במעצרים מנהליים, העומדים בניגוד לכל תפיסה משפטית מודרנית מאחר שהעציר אינו יודע במה מאשימים אותו ואינו יכול להגן על עצמו. כל התנגדות של הנתינים הכבושים מוגדרת כמעשה טרור, ואף הפגנות ומשמרות מחאה בלתי אלימות מכונות טרור פוליטי.
למרות כל זאת, עד היום לא הועמדו חיילי צה"ל, מפקדיו ושולחיהם בפני בית דין בינלאומי. למה? בעיקר בזכות קיומו של בג"ץ ובזכות היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, שקבע לאחר מלחמת יוני 1967 שבג"ץ פתוח גם בפני תושבי השטחים הכבושים. בג"ץ מהווה אפוא כיפת ברזל של מדינת היהודים מפני תביעותיהם של מדינות וארגוני זכויות אדם בגין פשעי מלחמה שישראל מבצעת נגד האוכלוסייה הכבושה. העיתונאי נחום ברנע מתאר זאת היטב בטורו (ידיעות אחרונות, 29.9.2017): "בל נשכח את התרומה המכרעת של בית המשפט העליון למפעל ההתנחלות, של השופטים לנדוי, שמגר, ברק וחבריהם. אלמלא תעודות ההכשר שנתנו להתנחלויות, ספק אם היו קמות, ספק אם העולם היה מניח להן לקום. במקום להשתלח בשופטים, לחרף ולגדף, השר יריב לוין היה צריך לומר להם תודה."
במקום שחסידי ההתנחלויות וארץ ישראל השלמה יודו לבג"ץ על תמיכתו הבלתי נלאית במדיניותם הפושעת, הם פרצו במתקפת זעם המונית והתחרו ביניהם מי יצליח להעליב יותר את שופטי העליון, לגדפם, להשמיצם ולאיים עליהם. הבורות והבערות מסמאות כיום, יותר מאי-פעם, את פרנסי המערכת הפוליטית, שאינם מבינים שהמערכת המשפטית בעצם מגינה עליהם ועל מעלליהם. אין הם מבינים את תפקידה של מערכת משפטית כזאת במדינה שביסודה היא קולוניזציה אירופית, בעלת חוקי אפרטהייד המבדילים בין יהודי ולא יהודי, ושבסיס קיומה הוא הטיהור האתני העצום שערכה לעם הילידים שבארצו התנחלה.
המערכת המשפטית הישראלית אינה סתם מנגנון המסדיר יחסים חברתיים במדינה, היא בעיקרה מנגנון המייצר ללא הרף את הצדקותיה המוסריות של החברה, הצדקות שהמערכת עצמה ניזונה ויונקת מהן. השופטים הם למעשה אידיאולוגים, שתוצריהם הרוחניים מאפשרים לחברה להתנהל בדרכה מתוך אמונה שיש מי שמופקד על שמירת דמותה המוסרית. בספקם למערכות המדינה – כולל מוסדותיה האלימים כמו הצבא, השב"כ והמשטרה – את ההצדקה המוסרית, הם מאפשרים לה להמשיך לפעול ללא היסוס. פונקציה חברתית זו, המקבילה לתפקידו של כהן השבט, גורמת לשופטים לראות בעצמם נביאים המופקדים על נשמת האומה. מצב זה בא לידי ביטוי בדבריו של השופט אהרן ברק: "הבג"ץ הוא לא רק מוסד משפטי, אלא גם מוסד חברתי. טול מאתנו את הבג"ץ ושינית את המבנה של החברה הישראלית ופניה. כל מי שמבין קצת איך פועלת דמוקרטיה, מה הם יחסים ראויים של שלטון – ברור לו שישנם דברים שרק בית המשפט העליון, הערכאה העליונה עם העוצמה שעומדת מאחוריה, רק הוא יכול להגשים אותה" ("הארץ", 1.12.1996).
הכנופיה המאיישת כיום את מסדרונות השלטון ומרתפיו, אינה מבינה אפילו שפעולתו של בית המשפט במשך עשרות השנים האחרונות מייתרת לחלוטין את דרישתה לחוקק את "חוק הלאום", האמור לכפות על בית המשפט העליון להעדיף את "המדינה היהודית" על "המדינה הדמוקרטית". בספרם "בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית" קובעים מחבריו, גד ברזילי, אפרים יער וזאב סגל, כי "בית המשפט העליון תופש עצמו, וכך היה מאז קום המדינה, כאחראי על שמירת אופייה היהודי של ישראל, כמו גם כאחראי על שימורם של נהלים דמוקרטיים, ובתנאי כי השימוש באלה אינו מציב סכנה ואיום לאופייה היהודי של המדינה ובטחונה. במובן זה תפסו עצמם שופטי בית המשפט העליון כשומרי חומת הלאומיות היהודית." (1994, עמ' 32) במילים אחרות, שימוש בנהלים דמוקרטיים כמו חופש הביטוי, חופש ההתאגדות וחופש העיתונות, כפוף לכך שאלה לא יאיימו על אופייה היהודי של מדינת ישראל. לכן, כאשר יהודי מטיף להריגת מיסיונרים ומוסלמים, אוגר נשק שלא כחוק ותומך באדנות יהודית על כל הארץ, הוא אמנם מפר חוקים מסוימים, אך אין במעשיו כל איום על אופייה היהודי של המדינה. לעומת זאת, פלסטיני, המפריע לתהליך השוד והצבירה הגזענית של אדמות הארץ, אפילו בארגון הפגנה לא אלימה, הריהו מאיים על יהדותה של המדינה.
אפילו משוררת פלסטינית, הכותבת ברשתות החברתיות באינטרנט על הצורך בהתקוממות מול סבל הדיכוי האלים, מאיימת על אופייה היהודי של המדינה – בעיקר כאשר היא מנסה להסתמך כמו בארצות דמוקרטיות, על חופש הביטוי. לרוע מזלה, במדינת היהודים חופש הביטוי אינו חוק חרות אלא נוהל נסבל: "בית המשפט העליון מבטא בהגיונותיו את המדינה היהודית, מחזק ומשמר הגיונות אלה. כלומר: הוא מדגיש את עקרונות הלאומיות היהודית על פני עקרונות דמוקרטיים-ליברליים שווים לכל נפש, סטייה מעקרונות אלה תיחשב לסכנה ביטחונית" (שם, עמ' 44). לכן אין זה מפליא שתנועה יודונאצית כארגון "להבה" המסיתה נגד האזרחים הערבים ונגד קשר בין יהודים וערבים, המבטאת בפרסומיה הגזעניים ובמעשיה האלימים שנאה ל"נהלים הדמוקרטיים",אינה נחשבת להתאגדות בלתי חוקית כי אינה מסכנת את המדינה היהודית.
חופש הביטוי וחופש ההתאגדות הם אכן אבן פינה במשטר הדמוקרטי. תכליתם לאפשר לעם לא רק להביע דעותיו אלא גם להפעיל את רצונו, כלומר לאפשר תעמולה והתארגנות לשם החלפת המשטר, ללא צורך מתמיד במלחמת אזרחים. שתי החירויות הללו שזורות זו בזו ומחוברות כשני צידיה של מטבע. ללא אחדות זו חופש הביטוי מתרוקן מתוכן, והאזרח כמוהו כמטופל על ספת הפסיכואנליטיקן, המבטא רגשות ומאוויים כמוסים בדל"ת אמות. לשם סירוס השילוב של שתי החירויות הנ"ל, נוצר תיקון מס' 7א' ל"חוק יסוד: הכנסת" (1985), הקובע שרשימות מועמדים לא תורשינה להשתתף בבחירות, אם מטרותיהן או פעולותיהן מעידות על שלילתן קיום המדינה כמדינה יהודית(אך לא כמדינה דמוקרטית). סעיף זה מעקר את חופש הביטוי של חלק מן האזרחים, החפֵצים להפוך את ישראל למדינת אזרחיה, ככל מדינה דמוקרטית. כך נוצרו במדינת ישראל שתי צורות של חופש ביטוי: חופש הביטוי של מְקַדְּשֵׁי עקרון "מדינת העם היהודי" הוא חופש ביטוי אפקטיבי, והאוחזים ברעיון המדינה הדמוקרטית מסתפקים בחופש ביטוי בלתי-אפקטיבי. לא משנה כמה אזרחים יחפצו במדינה דמוקרטית, חוקי מדינת ישראל "היהודית והדמוקרטית" ימנעו מהם לא רק את האפשרות לשינוי המשטר אלא אפילו את ההשתתפות בבחירות. עיקורם של חופש הביטוי וזכות ההתארגנות מוציא אוויר גם מהיבטים חוקתיים אחרים, כגון שוויון האזרחים בפני החוק וחרות האדם (גם אם חופש הביטוי האפקטיבי יוכר כחלק מ"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", הרי הגבלתו האמורה לפי סעיף 7א' ב"חוק יסוד: הכנסת" לא תבוטל).
חירויות היסוד בישראל אינן מוגבלות אפוא בשל חירויות או זכויות אחרות, אלא מחושקות בידי עקרון-על חיצוני של קונצפציה דתית-אתנוצנטרית-גזענית. עיקרון זה מטיל נכות קשה במערכת הקונסטיטוציונית שהשופט ברק שיבח כל כך. אם רוב האזרחים התומכים בחירויות יסוד מלאות ואפקטיביות לא יוכלו להחליף את השלטון באמצעות בחירות, לא תהא ברירה בידם אלא לפעול לשינוי השלטון בדרכים אחרות. מן האזרחים הללו נשללה זכות דמוקרטית חיונית, לא בגלל שהם מאיימים על הדמוקרטיה, אלא להיפך – מפני שאינם מקבלים את האפליה הגזענית המצויה בתשתיתה של מדינת ישראל.
בחייאתק אלי
50
מהן אותן דרכים אחרות, זולת בחירות דמוקרטיות, שאתה מציע להחליף את השלטון?
למה אתה מסתתר מאחורי מילים?
תאמר במפורש למה כוונתך.
אולי נגלה שדרכי הפעולה שאתה מציע עולות בקנה אחד אם אלו של שכנינו שאיתם אתה כה מזדהה.
נראה שכך
לרבקה: אני מסכים איתך שאין דרך אחרת לפתרון השאלה הלאומית, מאשר בחירות דמוקרטיות, אך לאיזה מוסד? לכנסת ישראל השומרת על מדינת אפרטהייד יהודית ומונעת מהפליטים הפלסטינים שישראל גרשה את זכות השיבה? לא בא בחשבון. אנו צריכים מוסד דמוקרטי שייצג את כל שוכני הטריטוריה שבין הירדן לים, כולל הפליטים על בסיס אדם אחד קול אחד. מוסד כזה יכול להיות רק אסיפה מכוננת בעלת כל הסמכויות שתיתן לארץ זו חוקה דמוקרטית ותיצור שוויון בין אוכלוסיותיה. לכן, המשימה המעשית המרכזית העומדת על הפרק היא המאבק לכינוס אסיפה מכוננת כלל פלסטינית שתיקח לידיה את כל השלטון, אסיפה מכוננת וריבונית, אליה יבחרו כל האזרחים –האזרחיות – ממוצא ערבי וממוצא יהודי – מהנהר עד הים, לרבות הפליטים. בתוך תהליך זה יתגבש הלאום הפלסטיני, כאמור מוגדר ע"י הטריטוריה, תהליך שאותו יוביל העם הפלסטיני הערבי – הנפגע העיקרי, הישיר, המעונה, המגורש, המנושל, של המפעל הנחלני שבחסות האימפריאליזם. כך, הרפובליקה החילונית והדמוקרטית תהיה מדינת לאום במשמעות המודרנית של הקטגוריה הזאת. הלאום הפלסטיני יכלול, כשווים – אזרחים ערבים ואזרחים יהודים.
מר אמינוב,
תודה על תגובתך.
קשה לי להאמין למה שאתה כותב ועוד יותר קשה לי להאמין שאתה אכן מתכוון לדברייך.
אני מודה ומתוודא שאני מחסידי פרופסור לייבוביץ שגרס שצריך לסיים את הכיבוש אך תוך הכרה מוחלטת בצורך הבהול להפרד משכנינו ותוך שמירת זהותנו כעם יהודי וכציונים.
כפי שהערבים לא יסכימו לשינוי מינימלי בזהותם אין שום סיבה שאוותר על שלי , אלא אלחם נגד הכיבוש תוך הכרה ברורה בצד שאליו אני שייכת חרף הכל.
לעומת זאת, אתה קצת מתבלבל והביקורת שלך כלפי המדינה חורגת מגבול הטעם הטוב ומתאפיינת בבוטות וגישה חד צדדית שחוטאת לאמת.
גם בקרבנו חיים מאות אלפי יהודים ממדינות ערב שגורשו או נאלצו לנוס על נפשם, מישהו מכיר בזכותם לשוב לבתיהם ולקבל את רכושם?
ומה לגבי מעמדם כאזרחים בעלי זכות בחירה כפי שאתה להעניק לפליטים?
אף ערבי לא יראה בך שותף לשום הצבעה ולא משנה כמה סולידריות תפגין כלפיו.
למזלנו, עמדתי זו לא תועמד לעולם במבחן שכן חזונך משולל כל יסוד או סיכוי .
"הכנופיה המאיישת כיום את מסדרונות השלטון ומרתפיו"
תוספת קטנה:
הכנופיה הקרימינלית.
זוהי כנופיה קרימינלית שמנהלת מדינה קרימינלית.
יבוא יום (והוא אולי לא כזה רחוק) ויהודים רבים ישאלו:
>>לשם מה קמה מדינה זו?
>>כיצד שלטון יהודי מוטרף חושים החל להשתולל ולא ידע כיצד לעצור?
>>כיצד עצמנו עין למראית פשעיה של המדינה היהודית?
>>היכן היה האינטלקט היהודי?
>>היכן היה המוסר היהודי?
>>איך לעזאזל נפלנו בפח הזה כ"כ הרבה שנים?
רבים בוודאי אז יתנצרו ולא ירצו שום קשר עם היהדות, הציונות, וכל סממן שלהם.
חג שמח.
או שנשאל איך צמחו בקרבנו אנשים כמוך.