רצתה יד המקרה והיום בדרכי לשיעור, בפקקים המפוארים שהם שיחת היום של כולנו, האזנתי לחלק מתכניתו של ניסים משעל. במסגרת דיון על העצרת לזכרו של יצחק רבין רואיינה אסתר ברוט, תושבת ההתנחלות עופרה שפונתה מביתה ועומדת לנאום היום בעצרת. מה שתפס את אוזני, על רקע העיסוק בקונטרוברסליות שבעצם ההזמנה שלה, ובניסיון של המראיינים לחלץ מפיה אמירה ברורה לגבי הסתה, המפה הפוליטית ועמדתה האישית, הייתה דווקא פליטת פה שלה שבעצם סיכמה, מבחינתי, את הדיון ורוח הזמן השורה עלינו כעת. ברוט דיברה על הסתה מ"שני הצדדים" ועם זאת על מעשה של אדם יחיד, מטורף. משנשאלה האם היא טוענת שההסתה משמאל גרמה לרצח רבין, ענתה "יגאל רבין…" סוף המשפט אינו זכור לי.
כשל הלשון, לכאורה, של אישה נרגשת שמצאה את עצמה, לזמן קצר, בלב ההמולה הציבורית, בעצם מגלם בתוכו את עיקרי הדברים. במקרה או שלא במקרה (שוב, אותה יד עלומה) הייתי בדרכי לשיעור המתמקד בתיאוריות ביקורתיות, והתחלנו כמובן, בפרויד. חשבתי לעצמי, תוך כדי השיעור, באיזה מעשה כשל מדובר כאן? האם הכוונה היא שרבין עצמו היה הרוצח? שהביא זאת על עצמו? שלרוצח יש אותה לגיטימציה לפעולה כמו לראש ממשלה? ששניהם אקזמפלרים חד פעמיים שלא יחזרו על עצמם? נראה היה לי לרגע שיש פה בלבול כללי. ברוט באבחה אחת הכניסה את הימין והשמאל לאותה קטגוריה ומיד הוציאה אותן ממנה כי הרי מדובר באקט של טירוף. במציאות בה כולנו מתבלבלים בין ימין לשמאל, ולא ברור מה אף אחת מהידיים עושות, האם תפקיד המטורף הוא לסמן לנו את גבולות הנורמה החברתית או את האופק שלנו? אם הקרבן והתוקפן אחד הם, וכפי שטענה ברוט רק צריך לשמור על אופן הדיבור, להתחבק? אם ככה, במה נותר לנו להיאחז?
הרטוריקה הזו, של כינון מציאות חדשה, איש ואישה כראות עיניהם, הסגירה לרגע את שורשיה בזיווג המוזר לכאורה שנוצר פה. דורות קדימה ישאלו – וכבר שואלים – האם רצח פוליטי הוא בגדר רצח? במה שונה רצח של יחיד מרצח המוני? האם בכלל אירע הרצח? מי יודע איזו יד תכתוב את הדברים? יד ימין? יד שמאל? ואלו עיניים יקראו?
הרוצח והנרצח הם דבר אחד כעת. קיימים ולא קיימים, מנוכסים, מופשטים ומולבשים שוב ושוב במשמעויות מושאלות לצורך מדי יום. בדימוי שעולה על רוחי, במקום מקף, יש אקדח המחבר ביניהם- יגאל-אקדח-רבין. האקדח הזה טעון ומכוון בכל רגע נתון לכיוונים משתנים. בעידן של דה-דה-לגיטימציה, בו הכול מותר והרשות נתונה, כל עוד האקט הוא במסגרת גבולות השיח שהוגדרו מחדש, הצימוד הזה מעיד על קונבנציה חדשה- אקדחים הורגים אנשים, כשלעצמם, בעיקר כאלו שעשויים מחומרים שמושכים אש. האש בוערת, אבל ניתן לקבוע את כיוון העשן רק לפי מה שהשכילה לחרוך.
מרי אזרחי בכל הארץ התנגדות עממית שלא הייתה כמותה ממטולה ועד אילת
כל נציגי הממשלה מגורשים בכל ארוע מרחץ דמים בכל ערי ישראל אוטובוסים מתפוצצים מסכדות עולות באש ילדים נרצחים ברחובות ישראל ואת אומרת שהייתה הסתה
הזמנתהּ של מתנחבלת כהניסטית לנאום שם, אינה מפתיעתני כלל וכלל. כבר מזה שנים, שעושות פעילות המערך (במיוחד תומכותיה הנלהבות, של ח"כית היי-זאת-שלי) כל מאמץ אפשרי שהוא, על-מנת להתחנחן ולהתרפס, לפני כל מסית כהניסט מטורף שהוא – ואפילו טוענות, ש"לסרב להידבר, עם כהניסטים, או ניאו-נאצים באירופה, זה לאין-שיעור יותר גרוע, מאשר להיות כהניסט ניאו-נאצי"…
כן: אנשי-כהנא מוצהרים (גם כאלה, המתגאים, לפניהן, בפוגרום שערכו), או ניאו-נאצים גלוחי-ראש ושורפי-פליטים, הם בני-שיח לגיטימיים מבחינתן; אנשי שמאל אמיתיים, המזדעזעים מעצם-הרעיון = לא.