ככל תחומי החיים, גם עולם המוסיקה ברוסיה טולטל לאחר המהפכה. רבים מחשובי המלחינים והמוסיקאים של "דור הכסף" של המוסיקה הרוסית גלו במהלך ובעקבות המהפכה למערב, ביניהם המלחינים סרגיי רחמנינוב וניקולאי מדטנר, המנצח סרגיי קוסביצקי והכנר נתן מילשטיין. כתוצאה מכך, כוחות חדשים עלו בעולם המוסיקה, וכוחות קודמים נאלצו להתאים עצמם למצב העניינים החדש.
השנים הראשונות היו תקופה ניסיונית ומבולבלת, שבה "הכל הולך". בראש משרד החינוך והנאורות הוצב אנטולי לונצ'רסקי (Анато́лий Васи́льевич Лунача́рский)- פילוסוף ומבקר ספרות שהוגלה ע"י שלטונות הצאר וחזר לרוסיה במהלך המהפכה. לונצ'רסקי ניסה לבצע שינויים הדרגתיים בעולם התרבות- שמירה על מונומנטים היסטוריים ותרבותיים מהתקופה של לפני המהפכה, ניסיונות לגייס אינטלקטואלים שהיו מזוהים עם המשטר הישן לשיתוף פעולה עם השלטון החדש, פתיחות אמנותית ורעיונית כלפי "עמיתים למסע" ("פופוטצ'יק")- מושג שנטבע ע"י טרוצקי והורה על אנשי אמנות וכתיבה שלא היו חברי מפלגה ולא הגדירו עצמם כקומוניסטים אך היו בעלי סימפתיה למהפכה והתנגדו לאויביה, וטיפוח פלורליזם אמנותי מסוים, תוך אימוץ ועידוד האוונגרד האמנותי, שהיה ברובו מזוהה עם השמאל הרדיקלי ותמך במהפכת אוקטובר. כך, בראש מוזו, מחלקת המוסיקה של המשרד, הוא העמיד את ארתור לורייה (Наум Израилевич Лурья) בן ה-25, מלחין עתידני וניסיוני שהושפע רבות מיצירותיו של אלכסנדר סקריאבין, אך שילב בהלחנותיו טכניקות הלחנה חדשניות הרבה יותר (כדוגמה, שתי פואמות אופוס 8 מ-1912 פרי עטו) . לורייה החל ברפורמה רחבת היקף של שינוי עולם המוסיקה, אשר כללה ארגון של קונצרטים לקהל הרחב, הלאמה של התיאטראות והקונסרבטוריונים וסגירת "חברת המוסיקה האימפריאלית הרוסית". ההתנגדות שקיבל ממוסיקאים מצד אחד והתמיכה המסוייגת שקיבל מהשלטונות מהצד השני, גרמו ללורייה להתפטר ממשרתו ב-1921, ולגלות בשנה שלאחר מכן במהלך ביקור רשמי באירופה, שממנו לא חזר. לונצ'רסקי נשאר במשרתו עד 1929, אז הודח ע"י סטלין, שתפס אותו כ"ליברל" מדי.
פרולטקולט
ארגון תרבותי חשוב בשנים הראשונות של ברית המועצות היה "פרולטקולט" (Пролетку́льт)- "תרבות פרולטרית". הארגון, שנבע מניסיונות של מהפכנים ופועלים באירופה וברוסיה, במיוחד מאז ניסיונות המהפכה של 1905, נוסד רשמית ביולי 1917 כשיתוף פעולה בין אינטלקטואלים מהפכנים, אמנים מתחומים שונים, איגודי עובדים ומורים. המטרה הייתה ליצור תרבות פרולטרית, בניגוד לתרבות ה"בורגנית" שקדמה למהפכה, שתצמח מתוך הפרולטריון עצמו, כראוי להיותו מעמד מנצח. הארגון התפתח וגדל במהלך השנים הראשונות של ברית המועצות, בתמיכת המפלגה הקומוניסטית ומשרד החינוך והנאורות, אך תוך התעקשות על עצמאותו. הוא הקים סניפים בערים ובמפעלים, וקיים פעילות אמנותית מגוונת, שהתבססה באופן כללי על ייסודם של "סטודיואים", בהם התקיימו הרצאות, שיעורים, סדנאות בתחומי אמנות שונים וכן הלאה. בשיאו עמד הארגון על 80,000 חברים פעילים, וכ-500,000 משתתפים בפעילות בכ-300 סניפים. הפעילות המוסיקלית, כמו בשאר התחומים, הייתה מגוונת ולמעשה התבססה על האנשים שהיו פעילים בכל סניף, תחומי העניין שלהם ויכולתם. היא נעה בין הקמת מקהלות חובבים רבות, חיבור למוסיקת פולקלור ולמידת נגינה בכלים עממיים, לימוד סטנדרטי של מוסיקה קלאסית ולעתים גם פעילות מוסיקלית אוונגרדית. הארגון המשיך להתקיים עד תחילת שנות העשרים. אי-הסדר והחופש האמנותי היחסי שאפיינו אותו התאים לשנים שבאו אחרי המהפכה, אך בסיום מלחמת האזרחים ותחילת יישום "המדיניות הכלכלית החדשה", התנאים השתנו. ויכוחים פנימיים וסתירות שנבעו מהגדרות הארגון ומטרותיו היו גורם אחד לפירוקו, אך הגורם העיקרי היה העוינות שהתפתחה כלפיו מצד השלטונות מסיבות כלכליות, אידאולוגיות, תרבותיות ופוליטיות. לנין ראה בו "ארגון בו פיוצ'ריסטים, אידאליסטים ושאר אמנים בורגניים ואינטלקטואלים מבלבלים את מוחם של פועלים הצריכים חינוך ותרבות". כך, באוקטובר 1920 שולבו רוב פעילויותיו של הארגון עם פעילות משרד החינוך והנאורות. מועדוני תרבות של הארגון המשיכו להתקיים במידה מסוימת עד 1932.
אציג דוגמה ליצירה מוסיקלית שנבעה ישירות מפעילות ארגון "פרולטקולט": בשבעה בנובמבר 1922, לפני 95 שנה, במהלך חגיגות 5 השנים למהפכת אוקטובר, התקבץ קהל רב בנמל באקו בירת אזרבייג'אן על מנת להאזין ולחוות יצירה חדשה פרי עטו של המלחין והתאורטיקן הרוסי ארסני אבראמוב- "סימפוניית אזעקות המפעלים". (בקישור- שחזור של היצירה שעשו לאופולדו אמיגו ומיגואל מולינה ב-2003).
היצירה, או אולי נכון יותר לקרוא לה מיצג קולי, השתמשה ברעשי מכונות ומפעלים כאפקט הצלילי העיקרי בה, ובזאת היוותה יצירה חדשנית שהקדימה את זמנה בעשרות שנים. כך, ברשימת מבצעי היצירה נכללו צופרי-הערפל של שייטת הים הכספי, שתי סוללות ארטילריה, כמה גדודי רגלים, 25 קטרים, פעמוני כנסיות והסירנות של כל מפעלי העיר. אליהם נוספו מכשירי צפירה מיוחדים, אותם פיתח אבראמוב במיוחד לאירוע, שצפרו את צלילי "האינטרנציונל" ו"לה מרסלאיס" , ומקהלות מרובות משתתפים שחוזקו ע"י קולות הקהל. אבראמוב ניצח על היצירה בעצמו בעומדו על עמוד מוגבה שנבנה במיוחד לאירוע, מתאם בין המבצעים בעזרת דגלים בצבעים שונים ויריות באקדח. היצירה היא הדוגמה המובהקת ביותר לניסיון המוסיקלי-מהפכני של "פרולטקולט" ליצור מסורת מוסיקלית נפרדת וחדשה במהותה, מסורת מוסיקלית פרולטרית. אל השימוש בצלילים חוץ-מוסיקליים כחומר מוסיקלי מרכזי ביצירה יחזרו עשרות שנים אחר-כך מלחיני אוונגרד מערביים, מייסדי תנועת "המוסיקה הקונקרטית".
מלחין היצירה, ארסני אבראמוב (Арсений Михайлович Авраамов), שחי בין השנים 1886-1944 היה דמות ייחודית, הרפתקן ומהפכן. לאחר שהספיק לשרת בצבא, לשבת בכלא ולנדוד עם קרקס, הוא שב לרוסיה ב-1913 ופיתח מודעות פוליטית ותפיסות מוסיקליות חדשניות. כך, הוא קרא לזנוח את שיטת 12 הטונים הנהוגה במוסיקה המערבית ולאמץ שיטה המבוססת על לא פחות מ-48 טונים. הוא בנה והמציא כלים שונים בכדי לפתח שיטה זו. הוא גם כתב רבות על מוסיקה מוקלטת ואלקטרונית, באופן נבואי שהקדים בהרבה את ההתפתחויות הטכנולוגיות של אותם זמנים. מאוחר יותר היה מעורב ביצירת מוסיקה לרדיו ולסרטים, ובמחקר על המוסיקה העממית בהרי הקווקז. הוא מת חסר-כל במהלך מלחמת העולם השנייה בדירתו במוסקבה.
ארגוני מוסיקה בזמן "המדיניות הכלכלית החדשה"
במהלך שנות ה-20, פעלו בברית המועצות מספר ארגונים מוסיקליים בעלי אידאולוגיות וכיוונים אמנותיים שונים, בהתאם לחופש היחסי שזוהה עם "המדיניות הכלכלית החדשה" שיושמה באותן שנים. אתמקד בשני ארגונים שייצגו שתי תפיסות שונות לחלוטין- "הארגון למוסיקה בת-זמננו" (ACM – Ассоциация Современной Музыки) ו-"הארגון הרוסי למוסיקאים פרולטריים" (Российская Ассоциация Пролетарских Музыкантов, РАПМ).
"הארגון למוסיקה בת-זמננו" נוסד ב-1923 במוסקבה ע"י קבוצה של מלחינים, מוסיקולוגים ומבקרי מוסיקה, ותוך זמן קצר איגד תחתיו מלחינים רבים בשני מרכזים- מוסקבה ולנינגרד. מטרת הארגון הייתה קידום ההלחנה והביצוע של מוסיקה מודרנית. בכדי להוציא לפועל מטרה זו, פעל הארגון במספר מישורים- הוצאה לאור של מספר כתבי-עת מוסיקליים שעסקו בסוגיות מוסיקליות "טהורות" ומקצועיות, כמו גם בקשר שבין פוליטיקה, חברה ומוסיקה. הארגון יסד סדרות קונצרטים (בתחילה קאמריים ומאוחר יותר גם סימפוניים) בהם בוצעו יצירות מודרניות, מתוך ברית המועצות ומחוצה לה. הארגון קיים קשרים ענפים עם "החברה הבינלאומית למוסיקה בת-זמננו" ISCM)), הארגון המקביל שפעל באירופה, דבר שהתבטא בביצועים הדדיים של מוסיקה מודרנית מערבית בברית המועצות ומוסיקה סובייטית ברחבי העולם המערבי, הוצאה לאור של יצירות סובייטיות בהוצאות באירופה וביקורים של מלחינים מערביים חשובים במרכזי המוסיקה של ברית המועצות (כמו אלבן ברג ב-1927 או דריוס מיו ב-1926) ושל מלחינים סובייטים בפסטיבלים מוסיקליים ברחבי אירופה. גם בתחום התיאוריה, המחקר והניתוח המוסיקליים חלו התקדמויות בהובלת הארגון- הכלי האלקטרוני הראשון הומצא ע"י לאון טרמין (Лев Сергеевич Термен), שיטות סטטיסטיות לניתוח מוסיקלי פותחו במוסד המוסיקלי בלנינגרד, ומחלקה שנועדה למחקר של מוסיקה ברבעי-טונים הוקמה במוסקבה. הארגון זכה לתמיכה יחסית מהרשויות לאורך שנות ה-20, על אף שרוב חבריו לא היו קומוניסטים או "פרולטריים", ונהנה מהגמוניה בעולם המוסיקה הסובייטית. המלחינים בארגון באו מאסכולות מוסיקליות שונות, וקידמו אידאלים אמנותיים שונים, ולעתים מנוגדים. חוץ ממלחיני האוונגרד המוסיקלי שהיוו את ליבת הארגון, היו חברים בו גם מלחינים שמרניים יותר שהשתייכו לאליטות הישנות של עולם המוסיקה בתקופה של טרום המהפכה. אתן שתי דוגמאות למלחינים שהיו חברים בארגון, בכדי להדגים את הגיוון הסגנוני שהיה קיים בו:
*ניקולאי יאקובלביץ' מיאסקובסקי (Никола́й Я́ковлевич Мяско́вский) חי בין השנים 1881-1950. הוא החל את חייו בקריירה צבאית, ובמקביל למד הלחנה בקונסרבטוריון של סנט פטרבורג, באותה הכיתה עם סרגיי פרוקופייב. הוא השתתף כקצין במלחמת העולם הראשונה, אך לאחר המהפכה הפך לפרופסור להלחנה בקונסרבטוריון של מוסקבה, משרה אותה הצליח לשמר עד מותו, כאשר תחתיו עוברים מלחינים סובייטים רבים. על אף ששפתו המוסיקלית נשארה שמרנית לאורך השנים, הוא היה אמן רחב-אופקים, שטיפח את הסגנונות המוסיקליים השונים והחדשניים של תלמידיו, וכתב ביקורות ומאמרים רבים על מוסיקה חדשה במסגרת חברותו ב"ארגון למוסיקה בת-זמננו". בכדי להדגים את סגנונו ויחסו למהפכה, נאזין לאחת מיצירותיו החשובות- הסימפוניה השישית, "המהפכנית", במי במול מינור שהולחנה בין השנים 1921-1923 (בקישור- בביצוע התזמורת הסימפונית הממלכתית של ברית-המועצות בניצוח ייבגני סבטלנוב). היצירה רחבת ההיקף, למעלה משעה, היא הסימפוניה היחידה מאת מיאסקובסקי הכוללת מקהלה, והיא נחשבת בעיני רבים האופוס מגנום של המלחין. היא עמוסה בציטוטים שונים, החל ממוטיב השאלה מרביעיית המיתרים אופוס 135 מאת בטהובן, דרך סצינת המוות מתוך האופרה "בוריס גודונוב" מאת מוסורגסקי ועד למזמור הלטיני "דיאס אירה", העוסק ביום הדין. רבים רואים ביצירה שילוב בין האישי לפוליטי- אביו של מיאסקובסקי, שהיה גנרל, נרצח במהלך המהפכה, כמו גם דודתו וכמה מחבריו, והיצירה אכן שופעת התייחסויות למוות. כך למשל, בפרק האחרון של הסימפוניה, נשמעים ברצף ציטוטים משני שירים מתקופת המהפכה הצרפתית, "אה סא אירא" ("יהיה בסדר") ו-"קרמגנול", מוטיב ה-'דיאס אירה' והציטוט מבוריס גודונוב ולאחריהם משמיע הקלרנית שיר תפילה רוסי עתיק בשם "היפרדות הנשמה מהגוף", שמילותיו הן:
"מה ראינו? את פלא הפלאים, גופת מת.
הנשמה התפלגה מהגוף, נפרדה ממנו.
כעת, נשמה, את הולכת למשפטו של אלוהים.
ואילו אתה, גוף, הולך ללחות של אמא אדמה".
כך, בזמן קצר יחסית, מדגים מיאסקובסקי את התייחסותו המורכבת למהפכה ולמאורעות שסבבו אותה.
*מלחין אחר שהיה חבר ב"ארגון למוסיקה בת-זמננו", וייצג קו אמנותי אחר היה אלכסנדר מוסולוב (Алекса́ндр Васи́льевич Мосо́лов), שחי בין השנים 1973-1900. בן למשפחה ממעמד בינוני גבוה, הוא הושפע מרעיונות המהפכה, ובזמן התרחשותה התנדב לצבא האדום, עד שהשתחרר ב-1921. הוא החל ללמוד בקונסרבטוריון מוסקבה תחת מיאסקובסקי וריינהולד גלייר, שלמרות שהיו בעלי העדפות אמנותיות שונות, גילו הערכה ליכולותיו. מוסולוב היה אוונגרדיסט, והושפע מטכניקות ההלחנה של פרוקופייב, סטרווינסקי ומלחינים מערביים שפעלו באותו הזמן. תהילתו כמלחין, בתוך ברית המועצות ומחוצה לה, גדלה לאורך שנות ה-20, ובמקביל לה התעצמה הביקורת שכוונה אליו מקבוצות מלחינים פרולטריים, אותם אזכיר בקרוב. לאחר המהפכה התרבותית בשנות ה-30, שבה התחזקו הכוחות שהתנגדו אליו, הוא עבר למרכז אסיה ועסק בעיקר במחקר אתנו-מוסיקולוגי. למרות זאת, ב-1936 הוא סולק מאיגוד המלחינים הסובייטי וב-1937 אף נאסר בגולאג. פעילות נמרצת של מוריו לשעבר סייעה להביא לשחרורו לאחר מספר חודשים. לאחר מכן, סגנונו המוסיקלי השתנה לחלוטין ונשאר צמוד לדרישות השלטון.
היצירה המפורסמת ביותר של מוסולוב היא "מפעל הברזל", פרק ראשון מתוך הסוויטה לבלט "פלדה" שהולחנה בין השנים 1927-1926. זהו הפרק היחידי מתוכה ששרד. מוסולוב מצייר ביצירה קצרה זו את מפעל הברזל על תנועותיו המכניות, החוזרות-ונשנות, כשהוא משתמש בחלקי התזמורת השונים כב"גלגלי שיניים" המרכיבים את המכונות במפעל ומניעים את פעולתן, כולל שימוש בגיליון ברזל ככלי מוסיקלי. היצירה מתעלה מעל לתיאור 'ריאליסטי' של פעולת המפעל, והופכת אותה למעשה ל"סמל מיתולוגי", בהתאם לערכי התקופה. היצירה התקבלה בהתלהבות רבה, אך גם בביקורת גדולה, והיא נותרה כמייצגת מיניאטורית של המוסיקה הסובייטית של שנות ה-20. ( בקישור- "מפעל הברזל" בביצוע תזמורת פילהרמוניה בניצוח אסה-פקה סלונן, מתוך פסטיבל פרומס 2010).
לעומת "הארגון למוסיקה בת-זמננו", ייצג "הארגון הרוסי למוסיקאים פרולטריים" קו שונה לחלוטין. הארגון קם ביוני 1923 ע"י מספר תיאורטיקנים, מבקרים מוסיקליים ומוסיקולוגים קומוניסטים שסברו כי עולם המוסיקה לא הושפע מספיק מהמהפכה, ונותר בידיהם של הכוחות ששלטו בו גם לפניה. מספר רעיונות בו דמו לרעיונות ארגון "פרולטקולט" שהזכרתי קודם, למשל בתפיסה שהמוסיקה צריכה לייצג את ניצחון הפרולטריון ולנטוש את מה שכונה "המוסיקה הבורגנית", אך תוך זניחת החופש האמנותי היחסי והסבלנות לניסיונות רדיקליים יותר שאיפיינו את "פרולטקולט". הארגון עצמו ברוב שנותיו עסק הרבה פחות ביצירה ובהלחנה, אלא בעיקר בביקורת שהלכה ונעשתה תוקפנית כלפי כל מה שזוהה כ-"מוסיקה בורגנית". הביקורת הופנתה לשני כיוונים- כלפי המלחינים "המקצועיים" המודרניים שהתאגדו ב"ארגון למוסיקה בת-זמננו", כסמלי ה"ניוון הבורגני" ו"האליטות הישנות", וכלפי המוסיקה הקלה והפופולרית, כדוגמת ריקודי הטנגו והפוקס-טרוט שנפוצו באותן שנים בברית המועצות, כמעוררי מחשבות "אנטי-פרולטריות" ו"אנטי-מהפכניות", כנציגי האויב המערבי הקפיטליסטי, ומפיצי תרבות של מין, שתייה וסמים שאינה ראויה לחברה סוציאליסטית, כהגדרתם. במקומם הם ניסו לקדם, באמצעות שורה של כתבי-עת שהוציא הארגון, מוסיקה פועלית שתתבסס בעיקרה על "שירי המון" בעלי מילים מהפכניות ומאפיינים מוסיקליים המתאימים למציאות הסוציאליסטית. בנוסף, תמכו חברי "הארגון הפרולטרי" בנגינה והשמעה של חלק ממלחיני המסורת הקלאסית, אותם תפסו כ"מהפכניים" מבחינה אידאולוגית ואסתטית, כמו בטהובן או מוסורגסקי. הניסיונות לגבש קו אחיד וברור לגבי המאפיינים הללו כמו גם הניסיונות לפתח הגות מרקסיסטית מוסיקלית נתקלו בקשיים רבים. לאורך רוב שנות ה-20, הארגון היה קטן למדי ואופוזיציוני באופיו, אל מול הממסד המוסיקלי שנשלט בעיקר ע"י מלחינים מודרניסטים וחלקים מהאליטות המוסיקליות הישנות שקיבלו גיבוי ממשרד הנאורות והחינוך בהנהגת לונצ'רסקי, במסגרת מדיניות הסבלנות כלפי "העמיתים לדרך", מבית מדרשו של טרוצקי. הדברים השתנו ב-1929, כאשר מספר ארגוני מוסיקאים אחרים כמו ה"פרוקול"- "קולקטיב ההפקה" וה"ארגון למלחינים מהפכניים ופעילים מוסיקאים", התמזגו עם הארגון הפרולטרי, והעניקו לו משב של רוח יצירה ותוספת משמעותית של מלחינים פעילים, שחסרה לו עד אז. גם האוריינטציה הפוליטית של המפלגה השתנתה באותה תקופה של "תוכנית חמש השנים" ונטתה אל הכיוון המסתגר והשמרני של הארגון. כך, בהחלטות הועידה למוסיקה ביוני 1929 התקבלו רוב עמדותיו של הארגון כעמדות רשמיות של הממסד התרבותי.
שנות ה-30 והמעבר לאיגוד המלחינים הכלל-סובייטי
למוסיקאים הסובייטים נהיה ברור שהגישה הפתוחה, או יותר נכון האדישה, של הממסד אל המוסיקה הולכת להשתנות בעקבות התמורות הפוליטיות. לכן, בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30, גברו מאבקי הכוחות בין הקבוצות השונות בעולם המוסיקה, גם באופן פומבי בדיונים אקדמיים ובכתבי העת, וגם בדרכים אחרות של מאבקים על מינויים לארגונים שונים, ניסיונות להשפיע על גורמי שלטון וכן הלאה. קשה לקבוע ניצחון ברור של מי מהקבוצות באותה תקופה, וניתן לראות ניצחונות מקומיים של "המוסיקאים הפרולטרים", של נציגי האליטות הישנות ושל מלחיני המוסיקה הקלה, תוך יצירת קואליציות שונות בין הקבוצות. השינוי הגדול הגיע באפריל 1932, בהחלטה של הועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית לאסור על כל ההתארגנויות הקיימות של אמנים מקצועיים. וכך, בשנים הבאות קמו איגודים רשמיים ומאוחדים בתחומי האמנות והביצוע השונים- ראשית בספרות ולאחר מכן בארכיטקטורה וכולי. כמו בשנים עד לאותה תקופה, מוסיקה הושמה במקום נמוך יותר בסדרי העדיפויות, ולכן במהלך שנות ה-30 החלו לקום ביוזמות מקומיות איגודי מוסיקאים מקצועיים. האיגוד הראשון הוקם במוסקבה בסתיו 1932, ולאחריו קם גם הארגון בלנינגרד. איגודים דומים קמו בערים וברפובליקות השונות שהרכיבו את ברית המועצות. איגודים אלה היו שונים מהותית מהארגונים שקדמו להם בכמה מאפיינים: ראשית, איגודי המלחינים איגדו תחתם מוסיקאים ומלחינים מאסכולות אמנותיות שונות- מהמודרניסטים, דרך הפרולטרים, השמרנים ואמני המוסיקה הקלה. המאבקים שהתנהלו קודם לכן בין ארגונים שונים עברו למאבקים בתוך האיגוד. בנוסף, האיגודים מימנו הזמנות וביצועים ליצירות של חבריהם, דבר שהארגונים הקודמים כמעט ולא עשו. ולבסוף, האיגודים נהגו להתערב בתכנים המוסיקליים ובאופן ההלחנה של חבריהם, ולמעשה נדרש אישור רשמי של האיגוד לכל יצירה שהולחנה. השליטה של השלטונות במוסיקה הלכה והתהדקה. ב-1939 הוקם באופן רשמי איגוד המלחינים הכלל-סובייטי, שצירף תחתיו את האיגודים המקומיים שקדמו לו. איגוד זה סייע בהאחדת האידאלים האמנותיים השונים לאידיאל היחיד שאושר ע"י השלטונות באותה תקופה- "הריאליזם הסוציאליסטי". תקופה חדשה החלה במוסיקה הסובייטית- תקופה של צנזורה שלטונית על המלחינים הסובייטים, של התקפות מתוקשרות ומתוכננות על יצירות ומלחיניהם בעיתונות (למשל מקרה האופרה "ליידי מקבת ממצנסק" מאת שוסטקוביץ') ובמקרים מסוימים- מעצרים והגליות של מבצעים ומלחינים. העיסוק העיקרי במוסיקה הסובייטית נוגע לתקופה זו, וסובב בעיקר סביב הקשרים המורכבים של דמיטרי שוסטקוביץ' וסרגיי פרוקופייב עם השלטונות. ראוי לזכור את התקופה שקדמה לה, תקופה של פריחה אמנותית מגוונת, של ויכוח ודיון ער בערכים האמנותיים הראויים ושל קיום קשר הדוק ומפרה עם עולמות מוסיקליים מחוץ לברית המועצות, ולנסות להבין כיצד ומדוע היא הסתיימה. אני מקווה שפתחתי צוהר קטן לתקופה זו, ועוררתי את סקרנותכם.
- הרצאה של עמיר לקח אביבי במסגרת כנס מרקס ה-11 שנערך בסוף השבוע שעבר, 3 ו-4 בנובמבר, בבת ים ובתל-אביב.
ליארצייט ה-100 של 'מהפכת אוקטובר' – שהשמאל הקומוניסטי, ולא רק הוא, חייב לה את עצם קיומו?