שמואל אמיר כותב במאמרו כי מי שתומך בשלום אינו יכול לתמוך בארה"ב. הוא כמובן צודק, אך לדעתי, אדם כזה לא יכול לתמוך גם בציונות. שלום בין ישראל לפלסטינים לא יושג אמנם בשלב זה, לא בחסות האימפריאליזם האמריקני אולם גם לא בחסות מעצמה המתחרה בו. הסיבה לכך היא כי מדינת ישראל שהוקמה כתוצאה מהסכמי יאלטה בין האימפריאליזם והסטליניזם, עדיין מהווה לדעת מנהיגי רוב המדינות המתועשות, את החומה המגינה עליהן מפני "הברבריות האסייתית" כחזונו של הרצל. המערכה האחרונה בטרגדיה הפלסטינית המשתרעת מאז אוסלו ועד היום, מוצגת כולה על אותה מיטת סדום שהוצעה במלחמת החלוקה של 1948.
הציונות, שפתרה עבור אירופה בעיה מרכזית שהרעילה את החיים החברתיים בכל ארצות היבשת הישנה – בעיית האנטישמיות – זכתה ללגיטימציה ולהכרה בינלאומית. הגטו היהודי שסולק מאדמת אירופה הוקם מחדש בפלסטין תוך נישול ילידי הארץ. השירות שמעניקה ישראל לאימפריאליזם הפך אותה לצבא שיש לו מדינה, צבא המוכן בכל עת לשפוך את דמם של ההמונים היהודים והערבים למען שמירה על האינטרסים של האימפריאליזם.
השמאל הציוני הרואה מצב זה כטבעי, הצליח להשפיע על הנהגת אש"ף שהייתה בגלות בטוניס, משוחררת מביקורתם החמושה של המוני הפליטים, להיכנס לתוך ההסדר האמריקני. ההסדר שיעדו היה לשמור על שלימות ישראל ובטחונה, ואשר נועד להשתמש בהנהגת אש״ף כשומרי הסדר האמריקני במזרח התיכון בתוך האוכלוסייה הפלסטינית. הן הניסיון ליישם באוסלו את התוכנית של "שתי מדינות לשני עמים" המקובלת על השמאל הישראלי והמהוה אבן פינה בחשיבתו ובפעילותו, והן הסבריו הרואים בפלסטינים בגבולות 48 "בעיה אתנית" ובאלה שנכבשו ב-67 "בעיה קולוניאלית", מצביעים על צורך דחוף ועמוק, לחשוף את מקורותיה של תפישת החלוקה ואת תוצאותיה. אין ספק ש כדי להביו היטב את המערכה האחרונה בטרגדיה, אנו חייבים לחזור אחורה לחלוקה הראשונה של פלסטין.
מימין לשמאל: ג׳וזף סטאלין, הרי טרומן, ו-וינסטון צ׳רצ׳יל, בועידת פוטסדאם, 1945 (מקור)
אין בכוונתי לעסוק באי חוקיותה של החלטת החלוקה על ידי האו"ם, שחרג בהחלטה זו מהפרוגרמה שלו עצמו הנוגעת למדינות המשתחררות משליטה קולוניאלית, קרי, איחוד הארץ המשוחררת והקמת מדינה חילונית דמוקרטית. מוסד האו"ם, שירש את "חבר הלאומים" ואשר נוהל בידי המעצמות האימפריאליסטיות בשיתוף עם הסטליניזם, לא היה מסוגל אז ואינו מסוגל גם היום להביא ישועה להמונים. אומר רק שלדעתי החלטת החלוקה דומה הייתה להענקת לגיטימציה של ישות מדינית למתנחלים הלבנים בדרום אפריקה ולחלוקת הארץ בינם לבין הילידים. רק חזרה לניתוח התקופה שבין סיום מלחמת העולם השנייה וביו ההחלטה על חלוקת פלסטין יכול להביא להבנת המסגרת בה מתממשת הטרגדיה הפלסטינית, שבתוכה מתגבשת תודעת ההמונים בפלסטין, או נכון יותר, להבנת הסד בו כלואה תודעה זו. הנכות האימננטית של השמאל הפלסטיני, כמו העקרות המחשבתית של השמאל הישראלי, והיגררות שניהם אחרי "הבורגנות הלאומית" החלשה והמנוונת ופתרונותיה האימפריאליסטים, מקורם באותה חלוקה המרוצצת את חוט השדרה של מעמד הפועלים בפלסטין.
חלוקת פלסטין הינה שילוב של גורמים, נסיבות והכרעות, שהמאחד ביניהם הינו היותם נדבך בבניית סדר אימפריאליסטי מחודש במזרח הערבי לאחר מלחמת העולם השנייה. נדבך זה הופך תוך כדי בנייתו ולאחר ביסוסו, לאבן הראשה התומכת בקשת השליטה האימפריאליסטית האזורית, תוך שהיא מייצבת שליטה זו ומפקחת על מקומן וייצובן של האבנים האחרות. חלוקת פלסטין הינה חלק מן המכה שסופגים ההמונים באזור, במסגרת הסכמי יאלטה ופוטסדאם, כחלק מריסון התפרצויותיהם ועליית מאבקיהם לאחר מלחמת העולם השנייה.
החלוקה והקמת מדינת ישראל הינן חלק מתהליך עולמי המחליף את האימפריאליזם האירופי המותש והמזדקן, הבנוי בעיקר על נוכחות צבאית ישירה, בזו של האימפריאליזם האמריקני הדינמי והמתחזק, הבונה את שליטתו על הקמת מדינות "עצמאיות" בכל רחבי העולם. החלוקה הינה גם אחד המוקשים המקובלים, היעילים והנפוצים שמניח האימפריאליזם הישן בדרך נסיגתו: כמו באירלנד, הודו קפריסין ולבנון מצליח האימפריאליזם להסיט את מאבקי ההמונים לעבר שאלות לאומיות, עדתיות, גזעיות ודתיות, המפוררות ומטשטשות את המאבק לשחרור לאומי וחברתי ומציבות את ההמונים, לא נגד המעמדות השליטים הנשענים על האימפריאליזם, אלא אלה כנגד אלה.
במישור המידי והמקומי משסעת החלוקה לא רק את העם הפלסטיני לנתחים, אלא חותכת גם בבשר החי של הפרולטריון שנתגבש בפלסטין תחת השליטה הקולוניאלית, ומציבה את שני חלקיו, היהודי והערבי זה מול זה, כאשר כל אחד מהצדדים מופקר לחסדי הבורגנות "שלו", השולטת בו ומשתמשת בזיעתו ובדמו למטרותיה ולייצוב שלטונה. תוכניות האימפריאליזם משולבות בתוכניות הביורוקרטיה הסובייטית המהמרת על הציונות כגורם של סדר חברתי, אשר ימנע את הסיכון של מהפכה פרולטרית אזורית תוך מתן אפשרות לחדירה סובייטית למזרח התיכון. חדירה זו, המיועדת לפרוץ את ההסגר הצבאי האימפריאליסטי אמורה להתרחש ללא הפרת ההגמוניה האימפריאליסטית, אלא במסגרתה. לשם כך, מציגה הביורוקרטיה הסובייטית ושלוחותיה – המפלגות הקומוניסטיות – את החלוקה ואת פריה – מלחמת 48׳, כמלחמת שחרור לאומי ומטילה את ההמונים היהודים לחיק הבורגנות הציונית ואת ההמונים הערביים להתייצבות מאחורי הבורגנויות הערביות.
כתוצאה ממלחמת החלוקה נולד השמאל הציוני, שכונה "הציונות הסוציאליסטית" נכה ומעוות בתוך מסגרת קולוניאלית, שנראתה לו כנזר הבריאה כשם שלצפרדע נראית הביצה כעולם כולו. בתוך ביצה זו רואה עצמו כל לאומן כמהפכן, כל גזען כהומניסט, וכל מתחסד כצדיק הדור והפתרונות הפוליטיים אותם הם מאמצים, קשורים כולם שוב ושוב בחזרה כפייתית לאותה רחם ממנה יצאו – החלוקה.
כל אשליות השמאל בדבר חזרה נוסטלגית לאותה מציאות "אידיאלית" של "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שלפני כיבושי 67׳, בנויות על התכחשות למהות החלוקה ותוצאותיה. רק בתוך הכחשה פתולוגית זו, יכלה להתפתח אותה גזענות עמוקה של השמאל הציוני הדורשת "הפרדה בין העמים", מדינה יהודית ללא "זרים" כפי שניסח זאת א.ב. יהושוע "יפה הבלורית והתואר", בפנייתו לאנטון שמאס: "קח את חפציך ולך מזרחה וכך תוכל להיות אזרח חופשי במולדתו".
גזענות, התנשאות כסנופובית וחוצפה קולוניאלית זו, הם פירות הראש והלענה שצמחו בחממה המורעלת שנוסדה בתוך החלוקה ומלחמותיה. בגללה, למרות כל הקיטוב בחברה הישראלית והתפוררות הקונסנזוס, לאחר מלחמת אוקטובר, יכול השמאל הציוני, המקבל את הנחות היסוד של החלוקה, לנהל דיאלוג כנה ופתוח עם אנשי גוש אמונים, על בסיס של אינטרסים משותפים בקלות רבה יותר מאשר עם פלסטינים.
השמאל והימין הציונים מסכימים עקרונית בכל שאלות היסוד של הציונות; עליה, התיישבות, בטחון ומדינה יהודית אקסקלוסיבית – כאשר הוויכוח ביניהם הוא כמותי וצורני בלבד. ניתן לראות זאת בבירור באותו מסמך עלוב המכונה "אמנת כנרת". כדאי לציין כי השמאל הציוני, הוא השמאל היחיד בעולם הרואה באימפריאליזם האמריקני בן ברית דמוקרטי, הומאני, הגיוני וצודק, ועובדה זו בלבד הייתה צריכה להזהיר כל הומניסט (שלא לומר מהפכן) מלהזדהות עימו ועם ערכיו.
מאמרו של שמואל אמיר הוא תיאור מסכם טוב של התמיכה האימפריאליסטית במזה"ת. ברור שישראל לא מסוגלת ללא התמיכה האמריקנית להחזיק גם בגדה השמאלית של הירקון ולא רק של הירדן. מדובר במדינת מתנחלים אירופית, כלומר סוג של פרויקציה של האימפריאליזם המערבי בלב המזרח הערבי שאין שום אפשרות להפוך אותו לחלק אורגני של העולם שבתוכו הוא שרוי. אפשר לומר שישראל של היום, שהוקמה מלכתחילה כזרוע של האינטרסים המערביים (בתמיכת סטאלין), נמצאת באחת מפסגות ההצלחה שלה ולא בשקיעה כפי שנדמה לרבים. ארה"ב סומכת את ידיה על קיום מדינת האפרטהייד הזו, כי מדינה זו ערבה לשלמותם של המשטרים הערבים באזור ואחראית למנוע כל שינוי בהם. ישראל משמשת לא רק שוט נגד משטרים "סוררים" אלא חומת מגן לשרשרת שלימה של משטרים מושחתים שנפגעיהם העיקריים הם עמיהם שלהם. עובדה זו מוכרת על ידי המשטרים האלה, על ידי ישראל ועל ידי המעצמה השלטת. לכן אין שום סיכוי שהעם הפלסטיני, שאת ארצו מיעד האימפריאליזם כטריטוריה עבור כלב השמירה שלו, יזכה במסגרת זו לבדל של הגדרה עצמית.
לכן הדרך היחידה לערער על המסגרת הזו היא מאבק בתוך המבצר שלא ניתן למוטטו מבחוץ בשלב זה. המאבק הרלוונטי נגד מדינת האפרטהייד ופטרוניה הוא מאבק למדינה חילונית דמוקרטית, בכל פלסטין ההיסטורית, שתאפשר את שחרורו ואיחודו של העם הפלסטיני במולדתו.
אין ספק שחייבים להיאבק נגד האפרטהייד והכיבוש. אך תמיכה בשלום איננה מחייבת התנגדות לציונות. היה טוב אילו הציונים היו מאמצים את תכנית בירוביג'ן של סטלין, אך היום מאוחר לדון בכך ויש מצב קיים. היום אנו בתקופה פוסט ציונית, יש מחנה שלום גדול שתומך בהקמת מדינה פלסטינית מצד אחד, והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה מצד שני. כותב המאמר מתעלם שהיתה נכבה גם ליהודי ארצות ערב, ויש המשווים את המצב לחילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון בתום מלחמת העולם הראשונה. אילו לא קמה מדינת ישראל, גורלם של היהודים היה כגורלם של היזידים, בשל עליית הלאומנות והפונדמנטליסטים במזה"ת. זה מוכיח שהקו שבחר וילנר, כשחתם על מגילת העצמאות, היה נכון יותר בראייה היסטורית.
מהמאמר עולה נימה של אימוץ קו לאומני פלסטיני, ולא רק אנטי ציוני. אך יש לציין שהוא נכתב בסגנון תקין, להבדיל למשל ממאמריו הבוטים בלשון משתלחת של פרופ' אילן שדה .
ישראל לא הוקמה בעזרת האירופאים אלא למרות השואה ולמרות אירופה.
מה היה קורה אילו הערבים היו מנצחים במלחמה שהם פתחו ב-1948?
האם הייתה שואה נוספת?
התמנון והלוקוס… בסדרה החדשה של אטנבורו (blue planet ii) המוצגת כעת ב BBC, שעוסקת בחיים המאכלסים את האוקיינוסים, מוקדש הפרק השלישי לסביבת החיים הקרובה לחוף, במיוחד במחיצת סלעים ואלמוגים. בסביבה זו נמצא (והוסרט) שיתוף פעולה מדהים בין דג הלוקוס לבין התמנון (שני טורפים מקצועיים). הלוקוס בעל חוש ראיה טוב מזהה דגים קטנים המתחבאים בין האלמוגים אך מפאת גודלו הפיזי אינו יכול להיכנס בין האלמוגים ע"מ לתפוס את מזונו. אז מה הוא עושה? הוא נוהג לשחות בצורה מיוחדת אשר מצביעה לשותפו התמנון היכן מסתתר הקורבן. התמנון מגיב לאיתותי הלוקוס ומגיע אל המקום כדי לשלוח את זרועותיו בין הסדקים ישר אל הטרף. הלוקוס מצידו ממתין בצד כדי לתפוס את הדג שנמלט מן התמנון וזוכה בארוחה. בשיתוף פעולה זה פעם הלוקוס זוכה ופעם התמנון. אולם דוגמה זו לסימביוזה בין טורפים אינה ממש מדוייקת במקרה של ישראל והאימפריאליזם. בעוד התמנון והלוקוס הם יצורים נפרדים ישראל והאימפריה התמזגו לייצור אחד והמחשבה שמדובר בשני יצורים שונים כבר לא ממש נכונה.
תתקדם אלי תתקדם !
לשיטתך צריכים להחזיר את ארהב אוסטרליה ודרום אמריקה לילידים ששלטו בהן קודם.
ימי מצפן העליזים חלפו זה מכבר והמהפכה הערבית הדמוקרטית טרם הגיעה . במקומה הגיע חורף איסלאמי שבינו ובין מדינה חילונית ודמוקרטית אין ולא כלום
אז מספיק עם העלאת גירה של רעיונות ישנים ולא רלוונטיים
"החלטת החלוקה דומה הייתה להענקת לגיטימציה של ישות מדינית למתנחלים הלבנים בדרום אפריקה ולחלוקת הארץ בינם לבין הילידים."
המשפט הזה, דעתו של אמינוב על החלטת החלוקה מזהה בדייקנות את ההבדל בין הקולוניאליזם של הלבנים בדרא"פ לבין הקולוניאליזם הציוני, ומכאן את השוני במצב ובאפשרות הפתרון לבעיה או הדרך לפתרונה. הקולוניאליזם שם מבוסס אז כהיום על הניצול הכלכלי של עבודת הילידים הזולה (גם כמובן על ניצול האוצרות הטבעיים של הארץ אך ללא עבודת הילידים תועלתם לא קיימת). לכן, הלבנים מעולם לא הסכימו לחלוקה בינם לבין השחורים, אובייקט הניצול. הקולוניאליזם הציוני מבוסס על נישול, כלומר על טיהור אתני של הילידים הפלסטינים והתנחלות של מהגרים "יהודים" על השטח המטוהר. במדינה אחת כפי שמציע אמינוב המטרה הציונית לא תעלם כפי שלא נעלמה שם. הכוח הממשי שבידי הציונים ישאר ויאפשר להם המשך השליטה על הפלסטינים, המשך ההתנחלות בשטחים, בלגיטימיות מצד החוק הבינלאומי, והמשך הנישול ע"י אותן שיטות שהמשטר הציוני מומחה בהם, עד למצב רתיחה של מלחמת אזרחים שאז ידוע מה יקרה…
(המשך->)
המשך
חלוקה היא לא שלום, לא סיום הסכסוך, לא פתרון בעיית הפליטים והבעיה הציונית בשביל יהודים וערבים. היא מקלט זמני, חסימת השור הדורס בדישו. השאלה הקובעת היא האם החלוקה תחזק או תחליש את הציונות. לדעתי זו תהיה תחילת הנסיגה של הציונות והדרך למציאת הפתרון אמיתי לחיים משותפים של כל יושבי הארץ ופליטיה.
הרפש הטרוצקיסטי הרגיל – הבירוקרטיה הסובייטית יחד עם האימפריאליזם האמריקאי חברו יחד כדי לנשל הילידים. וכמובן, שאי-אפשר בלי ההגזמות, שמאפיינות אותו: על אש"ף אי-אפשר לסמוך ללא "ביקורתו החמושה", חלוקת פלסטין היא "אבן הראשה", הבורגנות הלאומית היא תמיד ריאקציונרית, והעיקר הפתרון הוא מאבק למען מדינה חילונית דמוקרטית, מאבק, שיונהג כנראה ע"י זעיר-בורגנים מבל"ד וטרוצקיסטים ועל דגלו שולמית אלוני.
הבורגנות הלאומית היא לא (לא!) "תמיד ריאקציונרית"! המשטר הסורי מוכיח שהבורגנות הלאומית מסוגלת לנהוג כלאומנית על-אמת (לפעול כמהפכנית, כלאומנית לא מזויפת – מזויפת כמו הבורגנות הציונית או הבורגנות האנט-בשאר-אל-אסד, למשל), ולסרב להיות קומפראדורית (קנויה לשירותה של הבורגנות הרב-לאומית, זו האימפריאליסטית) בדרך של "כאילו לאומנית" של המשטר הישראלי, של אל-קאעידה או דאעש, של המלוכה הירדנית ושל הממלכה הערבית הסעודית – ולא למשל!
ועוד דבר:
אולי לא שמתם לב, אבל אנחנו חיים בארץ בעלת מדינה אחת (אנחנו לא חיים בארץ אחרת מאשר …) – מדינת האפרטהייד ייחודית מן הים התיכון לנהר הירדן … כולל חלקים סורים וחלקים לבנוניים … ארץ (מדינה, אם תרצו) נטולה (ללא!) "מאבק למען מדינה חילונית דמוקרטית".
החלוקה הייתה ההחלטה הטובה ביותר בהינתן המצב בין היהודים לערבים בפלסטינה של 1947, וכל הטיעונים על אינטרסים אימפריאליסטים לא יישנו זאת.
אין פלא שאמינוב מביא אמירה שסותרת את עצמה כמו: "להסיט את מאבקי ההמונים לעבר שאלות לאומיות, עדתיות, גזעיות ודתיות, המפוררות ומטשטשות את המאבק לשחרור לאומי וחברתי".
זאת אומרת שמישהו מטשטש מאבק לשחרור לאומי ע"י… הסטה לעבר שאלות לאומיות?
??
חבל שאמינוב לא פירט איזה "מאבק לשחרור חברתי" היה בפלסטינה שלפני 1947? מפני שהמרד הערבי הגדול התרחש *בדיוק* על רקע "לאומי, עדתי, גזעני ודתי", ואף אחד לא הסיט שום דבר.
אגב, האמירה "מדובר במדינת מתנחלים אירופית" אינה נכונה בעליל ולו רק בגלל העובדה שיהודים ממוצא אירופאי מהווים היום פחות ממחצית אזרחי ישראל. זאת אומרת שמבחינה דמוגרפית – גם אם הייתה ישראל "מדינת מתנחלים אירופית" הרי שהיום כבר אינה כזאת. אפשר לפתוח את בקבוקי השמפניה.
האמירה לגבי ישראל כ"ערבה לשלמותם של המשטרים הערבים באזור ואחראית למנוע כל שינוי בהם" היא הזוייה. אשמח לדעת איך זה בא לידי ביטוי לאור הארועים במצרים ובסוריה בשנים האחרונות..?
מר אמינוב,
ראשית, הציונות היא המסד והטפחות של המדינה.
שנית, לא ברורה לי הכמיהה שלך לאיחוד העם הפלסטיני במולדתו ומה עשויה להיות ההשלכה לאיחוד זה.
מבחינתנו כמובן.
אני מפקפקת, בכנות מוחלטת וללא טיפת אירוניה, לאיזה צד אתה שייך.
אמינוב כנראה תומך בשלום בין הקרפדות לקרפדים ןלא בין בני אדם
התומך בציונות ובארה"ב מתנגד לשתיים ולמדינה אחת גם יחד. זהו הניסוח. לתמיכת השלום אין כל קשר לכך. וזה כי, בכדי להשיג אחת מבין שתי המטרות המנוגדות האלה, אין, לפחות הצהרתית, לשלול מלחמות כאמצעים.
גם אמיר וגם אמינוב נמצאים אצלי בין התיאורטיקנים הישראלים החביבים לזיכרונותיי בגלל כנות מאמציהם לנהוג כמרקסיסטים תוך כדי גישוש, אבל שנון, באפלה משעשעת.
לכך אוסף עוד דוגמה הנוגעת לניסוחים של אלי (כי כבר כתבתי דוגמאות לניסוחים של שמואל).
חוץ מזה, שתיאוריה סטליניסטית לא נמצאת בקיים חרף כל ההתנפחויות אצלי של גאווה משלה לנוכח הדבקות אישיות של "סטליניסט" כסְטִיגְמָה שמאפיינת אותי, מספיק לי לעלות את השאלה הזאת: מה היא הייתה האלטרנטיבה להמשך ניהולו הבריטי-צרפתי של הסכסוך היהודי-ערבי "בפלסטינה המנדטורית" מאשר להנחית עליו מכה ניצחת (ובכך גם להפוך את ההגמוניה הבריטית בפרט, וגם באזור בפרט, למה שהיא ממשיכה עוד היום מזו שהיית אז)?הא?!
ועכשיו למהות הסיכום, לרוח של המסקנות, כי גם הנוסח של המסקנות, אשר לסיכום הניתוח המוטעה, הוא מטעה.
"כל פלסטין ההיסטורית", הנושאת בעברית את הכינוי של "ישראל השלמה", או, בקיצור, 'ישראל', היום, היא ארץ אחת תחת שליטה של הבורגנות הרב-לאומית (האימפריאליסטית) באמצעות משטר של המנגנון המדיני (המדינה) הבורגנות הקומפראדורית (הלאומית הקנויה על-ידי זו הרב-לאומית). האחרונה מציגה את עצמה כלאומנית בהיותה מאולצת להסתיר בהקצנה מופלגת את עצם קנייתה באמצעות התחפושת המשכנעת האפשרית שהיא מסוגלת לרקום בסיוע של מדיניות אפרטהייד מתאימה ליכולות הרמייה שברפרטואר העשיר הציוני.
במצב זה, עם תנאים כאלה, עלינו (על כל הנאבקים בעד האינטרסים העוינים למעמדות למעלה של הבורגנות) להתחבר באמצעות בריתות מגוונות (ואפילו מורכבות ובאופן מקביל, הן מבחינה לגלית והן בדרכים בלתי לגליות) בעלות תכניות (פרוגרמות) פוליטיות שונות ולא מנוגדות, אבל מצומצמות עד מורחבות. כל זה בתוך הגבולות הלאומיות ומחוץ להן בדרכים מתאימות לכוחות ההתנגדות הוותיקים הקיימים והממשיכים לפעול.
מדינת ישראל "הוקמה כתוצאה מהסכמי יאלטה בין האימפריאליזם והסטליניזם"? הלא אבן מקיר תצחק.
לא צריך להיות היסטוריון גדול כדי להבחין באבסורד של הטענה הזאת. להלן כמה פרטים על ועידת יאלטה ההיסטורית, לא זו במוחו הטרוצקיסטי הקודח של אמינוב:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%AA_%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%94
ואידך זיל גמור. בנקודה הזאת הפסקתי לקרוא את ה'מאמר' על גיבוביו, כי יש גבול לכל תעלול.
בתור שבוי לאמונות טפלות, כל אחד יכול לפול בתוך מלכודות האילוצים נמהרים למתקפות מפתות על-ידי שאיפות להצטייר כמדריך של ההמונים. זה מתרחש כאשר מתעלמים מהעובדה שבדיוק ההמונים הם אלה שמצמיחים את המדריכים של עצמם. בלי לדעת את העובדה הזאת, כל אחד שנופל במלכודות יפגוש חינוך של המונים. ועלינו, ההמונים, לחנך אותו למען צמיחתו למדריך שלנו: אי-אפשר להצמיח מדריכים בלי סבלנות וסובלנות. לכן לא כדאי להפסיק לקרוא את אותם המדריכים העתידיים שלנו באף נקודה שהי כאשר ההתפתחות הפוליטית (הן מבחינה ארגונית והן מבחינה הרעיונית) של ההמונים מתקדמת בעצלתיים לעבר מצבים מהפכניים.
עם כל הכבוד לכל המגיבים. הדברים שכותב אנג'לו ממש גאוניים ברמות גבוהות שרק מלאכים מרחפים . מי שלא מבין משהו בדבריו שישאל ויקבל פירוש.
מבקר מכובד, חייבים להוסיף כי אם הדברים שאני כותב הם "ממש גאוניים" זה לא בגלל איזה שהו כישרון מיוחד אצלי. ולמה יש כל כך צורך בהוספה הזאת? ההוספה הזאת מבהירה, שכל תלמידה או תלמיד של המורים שלנו ( http://www.financend.wordpress.com ), שהיא או הוא שקדנית או שקדן בלימודיה או לימודיו ופעילה או פעיל פוליטית בכמה תחומים הנוגעים לאינטרסים המעמדיים של רוב אוכלוסיית האזור בו היא או הוא חייה או חי יכולה או יכול להצליח יותר טוב ממני, במיוחד כאשר עברית היא שפת-אם ואין בעיות של התבטאות בכתב (כמו הדיסלקציה שמלווה אותי) אצלה או אצלו.
הניתוח שלך שגוי ומשרת אג'נדה אנטי ציונית.
הציונות אינה קולוניאליזם ולא מזימה של המעצמות האימפריאליסטיות. הציונות הינה תנועה לאומית, בנוסח התנועות הלאומיות של המאה התשע-עשרה, בהבדל ברור אחד: התנועות הלאומיות ביקשו לגרש מעצמה זרה ששלטה בארצן, והציונות ביקשה להתיישב מחדש במולדתה ההסטורית.
הציונים לא היו שליחיהן של המעצמות ועלו ארצה על דעת עצמם, ללא תמיכה של מדינות המוצא שלהן. הם לא יצגו כאן את האינטרסים של מדינות המוצא שלהם, שהיו בדרך כלל אדישות לגמרי לתנועת הגירה זו. הם לא ניסו ליצור כאן שלוחות של המדינות והתרבויות אותן עזבו, אלא להקים כאן משהו חדש לגמרי.
הטרגדיה היתה שהארץ הזו לא היתה ריקה לגמרי, וכאן נוצר ההבדל בין השמאל הציוני, כפי שהוא היום, לבין הימין. הימין רוצה את הארץ הזו כולה לעצמו, על חשבון תושביה הקודמים – אשר או שיסכימו למפעל הציוני, או יתפנו מכאן. השמאל הציוני, לעומת זאת, רוצה לחלוק את הארץ עם תושביה, כך שגם היהודים וגם הפלסתינים יהנו מעצמאות במולדת שלהם.
"השמאל הציוני, לעומת זאת, רוצה לחלוק את הארץ עם תושביה" …
70 שנות ציונות מעשית (הרבה מאד זמן..) אומרות שאתה טועה.
אמנם נכון שהיו יחידים בשמאל הציוני שראו את הציונות כגרסה פחות מיליטנטית, יותר הוגנת, אבל מעשית, רישמית, קולקטיבית, השת"פ עם האימפריאליזם והאמביציה הברברית הוכיחו את עצמן כנותנות הטון בציונות ללא הפסק. אתה ראשי להאמין שבראשית, לפני 120 שנה, היה רעיון ציוני (התישבות מחדש במולדת) אבל משעה שהוכרע לסלק ערבים ולטהר אתנית אי אפשר היה ללכת על ציונות "מעודנת" – או שאתה מגרש או שאתה לא מגרש. או שאתה מחליט להיות הבריון הדומיננטי באיזור ולפעול בהתאם או שאתה מחליט אחרת. ישראל החליטה באופן הברור ביותר. משום מה אתה וחבריך נאחזים באפשרות תיאורטית שיכלה להתרחש (עם קום המדינה?) ועושה הנחות והקלות למפעל של פשע ועבריינות סדרתית. אתה גם צריך לדעת שלמפעל הזה אין שום כוונה לבקש סליחה ומחילה ולהשתנות (בכלל, למה הם כבר יכולים להשתנות?…) אם נולדתי למשפחת פשע עלי להודות שאבא ואמא הם פושעים מקצועיים וכל העסק שלהם עובד בהתאם. אולי חלאס עם ההזיות לגבי טיבה של "מדינה" זו והציונות.