ראש סיעת התעוררות במועצת העיר וסגן ראש העיר עד לפני זמן די קצר עופר ברקוביץ, הכריז על מרד נגד ניר ברקת. הוא הודיע שסיעתו תתמודד בנפרד בבחירות בשנת 2018 ושהוא עצמו ירוץ גם לראשות העיר. זה נחמד. לברקוביץ ולחבריו יש זכויות רבות וחשובות במאבקים חברתיים, וגם עשייה ממש מרשימה למען צעירי העיר. הסביבה החברתית של אנשי התעוררות היא אידיאלית לאנשים שמתעבים פוליטיקה ורואים בעצם המונח משום עלבון לנפשם החסודה. ברקוביץ הוא עסקן מקומי חשוב יחסית, והציבור החילוני המתון בעיר חייב להתייחס לצפי להתנהגותו בעתיד לא פחות מאשר לרקורד שלו בעבר, אפילו בעבר הקרוב. האם ברקוביץ ייאבק גם למען האזרחים הערבים וימתן קצת את איבתו לחרדים? ימים יגידו. לאנשי השמאל בעיר ישנן שאלות רבות, ולא יסתפקו רק ברתיעתו של המועמד מפוליטיקה במובן הרחב של המלה.
בניין עיריית ירושלים ההיסטורי (Adrian Lobba)
"פוליטיקה" בהקשר העירוני היא בעיקר היחס למאות אלפי התושבים הערבים כאן. לכך יש להוסיף את שינוי המדיניות כלפי האוכלוסייה הענייה הגדולה בעיר, והצורך לטפל בה בהרבה אמפטיה והשקעת משאבים עצומים כדי להקל על סבלם בניגוד לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית של איש הליכוד העומד בראש הפירמידה. ברקוביץ חטא בעצם שיתוף הפעולה עם ניר ברקת, אבל יש ביכולתו לתקן במשהו את המעוות. אנשי שמאל שאינם תומכים ביש עתיד או בעבודה חייבים לגבש עמדה לקראת הבחירות הרעיוניות הקרובות, גם כלפי סיעתו של ברקוביץ וגם לגבי המועמד עצמו. המבחן שלו הוא פשוט למדי: עליו להתחייב לרוץ גם לראשות העיר ולא רק למועצה. רק אז נבין שפניו מועדות לעצב בעיר אופוזיציה נאורה ולא רק לרפורמות קוסמטיות פה ושם.
ברקוביץ אינו חייב דבר לשמאל העקבי בעיר וגם אנחנו לא חייבים לו. הוא לא ייבחר לראשות העיר אפילו אם נירתם עבורו 24 שעות ליממה, לכל אורך מערכת הבחירות. ההצבעה בעד ברקוביץ משמעותה התנגדות לברקת והצהרה חד- משמעית שהשמאל בעיר לא יתמוך באיש ליכוד אנטי ערבי, ולפסול כל שיתוף פעולה עם הדתיים הלאומנים. זה יהיה מפנה חשוב במדיניות של הציבור החילוני-שמאלי בעיר, אחרי שנים רבות של תמיכה במקסם השווא של מורשת טדי קולק. אני לא מטיף כאן ל"טהרנות", כל תמיכה בהתעוררות תהיה מחווה פרגמאטית מצידנו, ורק כדי להשיג מטרה מוגבלת: להבהיר לברקת שהחילונים אינם מונחים בכיסו. אין כאן שום שנאה, חלילה, כלפי ברקת; הוא נראה לי איש חביב למדי. עם זאת, חשוב לנו להדגיש, גם במישור הארצי וגם במישור העירוני, שיש לאופוזיציה הרעיונית והפוליטית חשיבות עצומה, גם מבלי להשפיע לטווח קצר על מנגנוני קבלת ההחלטות.
אשר ליחס כלפי החרדים, יש להיגמל מהאיבה כלפיהם בהתאם לאמות מידה ציוניות. העדה איננה מיקשה אחת וחשוב להבדיל בין הציבור הכהניסטי ההולך וגדל, לבין עשרות אלפי החרדים השפויים החיים בעיר. ההסתה בבתי הכנסת נגד השמאל היא עובדה מכאיבה ולא עולה על דעתנו להתעלם ממנה. אבל יש לנסות לפעול לקירוב לבבות עם המתונים בשני מישורים: המלחמה בעוני מחייבת אותנו לעזור לחרדים העניים ולדאוג לבתי הספר ולישיבות שלהם; המאבק לשלום ממריץ אותנו לחפש בני ברית בכל מקום אפשרי, בלי לאבד את עמדותינו נגד הכפייה הדתית. אני מודה שיש לי זיקה רגשית לעניים, אבל גם כל תפיסה הומניסטית מנחה אותנו לסייע לבעלי ההכנסות הנמוכות, מזרחים, ערבים או חרדים. האטימות כלפי העוני איננה עמדה שמאלית אלא ימנית-שמרנית.
ניסיון העבר מלמד אותנו, שייתכן שברקוביץ יתמיד במאבקו נגד ברקת ממש עד הבחירות, ואז יסיר ברגע האחרון את מועמדותו בלחץ כבד מצד חלק מתומכיו. אז את הכרטיס הצהוב אני מניף לעברו כבר עכשיו. את הכרטיס האדום יקבל רק אם התחזית העגומה כאן אמנם תתממש. השמאל בעיר ייאבק נגד כפייה דתית כאילו אין כיבוש, ויילחם עד חורמה נגד הכיבוש כאלו אין כפייה דתית. אם ברקוביץ אכן ישנן את הסלוגן הפשוט הזה, יש לו סיכויים להרחיב את מעגל תומכיו. אפילו תומכים בעל כורחם זורקים פתק חוקי למהדרין בקלפי ומוטב לברקוביץ לזכור זאת היטב.
"מתווה כיתות הלימוד" הוא נושא חשוב כשלעצמו אבל בטל בשישים לעומת בידוד שכונות של אזרחים ירושלמים והתנכלות לחופש התנועה שלהם. סיעה חילונית המכבדת את עצמה חייבת לפעול למען מתן זכויות אזרח מלאות לכל תושבי העיר, עד שיגיע, אם יגיע, הסדר מדיני סביר. בני עירנו שאיתם התייעצתי בנושא ביטלו לגמרי את מועמד התעוררות וטענו שאין לו שום כישורים להיות ראש עיר. הטיעון הזה הוא מגוחך. כאמור, הוא לא יהיה ראש עיר וכישוריו או היעדרם אינם רלבנטיים. אולי נוכל להעניש בעזרתו את ברקת על לאומניותו. לא יותר מזה. אני מבין שברקת עצמו נבהל קצת מהרעיון שמועמד חילוני עם רקורד מסוים של עשייה יתמודד נגדו. אם ברקת ישקול לפרוש מהליכוד אז ניתן יהיה לזקוף הישג לזכותו של ברקוביץ. סיכויי ברקת לזכות במועמדות הליכוד לראשות הממשלה שקולים לסיכויו של יריבו הצעיר מהתעוררות להיות ראש עיר. ברור שפרישת ברקת מהליכוד תתפרש כהונאה טקטית. ברקת הצהיר שהוא איש ליכוד מבחינה רעיונית פוליטית ושום טריקים לא יניעו את השמאל לתמוך בו. אם לציבור המתון בעיר יש די מצביעים כדי לפסול כל אפשרות להצביע בעד ליכודניק, נוכל אולי לשנות את אווירת הייאוש והחידלון שגורמת לרבים כל כך מצעירינו לנדוד לשפלת החוף.
כמה מאנשי הפועל קטמון רומזים לעיתים שלא כל כך כדאי להתנגד לראש עיר שעוזר לקבוצה. הביטוי "כדאי" לא נמצא כלל במילון שלי. ההתנגדות לראש העיר היא עמוקה, ונובעת מנימוקים רעיוניים חשובים, שהם בנפשו של השמאל.
במקום אפילוג
בתחילת השבוע הלכתי במדרחוב נעזר במקל ההליכה שלי, שבמרוצת הזמן התחבב עליי במקצת. בפינת רחוב ההסתדרות ראיתי את הקבצן הכי תוקפני בעיר, שמתייחס לכולנו כאילו היינו נתיניו. הוא באמת פנה אל העוברים והשבים בקולי קולות, ואז הבחין בי, "קליינט" קבוע שלו. הוא הביט בי, ולא אמר מלה. עברו כמה שניות עד שהבנתי שמקל ההליכה שלי פטר אותי מעולו. בעיניו, הצטרפתי למעגל האביונים והנכים שממלאים את מרכז העיר.
למען האמת, לא נעלבתי במיוחד. אחרי 45 שנות כתיבה נגד הפערים החברתיים המטורפים ובעד העניים, סוף-סוף אני יכול לכתוב למענם בלב שלם. מה יקרה בעוד כשנה אם וכאשר יתירו לי ללכת בלי המקל? עוד חזון למועד.
בקשר לקבצנים תוקפניים הזכרתי לי:
לפני כמה שנים הגעתי לביקור מולדת ונסענו עם הילדים ברכב שכור לכיוון תל אביב. באחת הצמתים נעצרנו ברמזור ודמות שנראתה כמו איש מערות הגיחה משומקום ונעה לעבר חלון הנהג. במקום מושבי בניכר נהוג להפנות מבט לכיוון אחר ולאותת ע"י כך לצד השני שאתה למעשה אינך מעוניין לבוא עימו כרגע במגע, הצד השני קולט את האיתות וממשיך לכיוון אחר כאילו שלא ראה אותך. הדינמיקה הזו עובדת מצויין באנגליה אך אבוי, נשמעתי לאשתי שאמרה לי שלא להסתכל על האיש המפחיד בתקווה שהוא יניח לנו. לצערינו היינו היחידים ברמזור ואיש המערות לקח את ההתעלמות שלי ממנו כעלבון גדול. הוא החל לצעוק ולדפוק בעצמה על הרכב וחששנו שהחלון עוד רגע ישבר. לא יכולנו להימלט משם כי האור היה עדיין אדום והילדים נבהלו מאד וביקשו שאסע משם. איך שהאור ברמזור התחלף לחצתי על דוושת הגז ונגמר הסיפור.