לפני 18 שנים, ב״בג״ץ העינויים״, אסר בית הדין באופן מפורש על שימוש במספר שיטות עינוי, פסיקה המהווה עד היום תקדים וציון דרך חשוב במאבק נגד עינויים בישראל. ללא ספק פסק הדין זה שינה את המציאות, וכבר איננו שומעים על מאות אנשים מידי שנה העוברים עינויים באופן שגרתי. עם זאת, ההצלחה לא מלאה: למרות התפיסה הרווחת בציבור הישראלי שעינויים נעלמו, אנחנו עדיין שומעים עדויות על שימוש שיטתי בשלוש מתוך ארבע שיטות העינויים שנאסרו מפורשות בבג"ץ, כמו טלטול – שיטה שכבר הביאה למותם של אסירים – "צפרדע" ומניעת שינה.
שמענו עדויות גם על צורות עינוי חדשות שהוכנסו לשימוש מאז פסיקת בג"ץ, כגון תנוחת לחץ המכונה "בננה", ואיומים באונס. סייג הצורך, שקובע שאם חוקר עינה בשל "צורך דחוף ומידי" הוא יהא פטור מאחריות פלילית, ממשיך לאפשר חסינות למענים, ועד היום, למרות יותר מאלף תלונות, אף חקירה פלילית לא נפתחה.
למרות שהמדינה מודה בשימוש ב"אמצעים מיוחדים", ולמרות עדויות וחוות דעת של רופאים מומחים המעידות שלפי כל הקריטריונים הבינלאומיים בוצעו עינויים, הרשויות מסרבות להודות שהן מענות אנשים. ולא פלא; כולם החל משופטי בג"ץ ועד אנשי משרד המשפטים והפרקליטות, יודעים ומודים שעינויים אסורים במדינת ישראל.
בדיוק על זה ממשיך המאבק שלנו בבית המשפט העליון.
השבוע הגשנו עתירה שניה לבג"ץ בשמו של פ', שעבר עינויים ברוטליים במהלך חקירה. התלונה שהגיש למבת"ן (הגוף הממונה על בדיקת תלונות נחקרים בשב"כ) נסגרה כעבור שלוש שנים. עתרנו בשמו של פ' לראשונה בשל היעדר חקירה פלילית נגד החוקרים המענים ובשל השיהוי בבדיקת התלונה. לאחר שהתקבלה תשובה הגונזת את התלונה, ולאחר דיון שנערך בינואר 2017, החליט בית המשפט העליון לדחות את העתירה. כעת שבנו לבית המשפט העליון ואנו שואלים שוב: כיוון שפ' עונה, לפי כל הקריטריונים הנהוגים בישראל ובחו"ל, מדוע לא יועמדו חוקריו לדין?
בלי הודאה של בית המשפט שעינויים מתקיימים בישראל, ובלי חקיקה מוסדרת נגד עינויים, אבן הדרך של בג"ץ העינויים תישחק ואמות המוסר שלנו כחברה יישחקו יחד איתה. על עינויים חל איסור מוחלט. אסור להכשיר אותם, לא בחסות החוק ולא בקריצה. אנו מחכים כעת לדיון הראשון בעתירה ולתגובת המדינה ומצפים שבית המשפט יגן על ההחלטה שקיבל ב-1999 ועל האמירות שלו מאז: עינויים אסורים בישראל.
לפני כשנתיים הגישה את המלצותיה וועדת צ'חנובר, שכמו ועדת טירקל שהוקמה בעקבות משט המרמרה, עסקה במנגנון הבדיקה והחקירה של תלונות בדבר הפרות של דיני הלחימה לפי המשפט הבינלאומי. הוועדה המליצה בין היתר על חקיקת חוק נגד עינויים, על ביצוע הכשרות לחוקרים ועל בדיקות שימשכו עד שלוש שנים ולא יותר. יישום כל ההמלצות האלו בעתיד, כמו גם תיעוד אודיו ויזואלי בחקירות, שימנע מצב של "מילה כנגד מילה", יוכלו לסייע במניעת הישנות עתירות כמו הנוכחית, ולפתוח פתח להוגנות כלפי קרבנות.
אני מזמינה אתכם להמשיך לעקוב אחר המקרה של פ', ולהגיע לדיונים בבית המשפט העליון בעתירה שלו או בעתירות נוספות של הוועד, כדי לתמוך במאבק בעינויים בישראל.
* ד"ר רחל סטרומזה היא מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
