מבוא
יצאנו עם שחר מנס ציונה; עשרה ברנשים ושלוש ברנשות. טיול שורשים ברפובליקה ע"ש חוק הלאום, בנמוגיסטן הסוב-טרופית המתהדרת בנוצות היסטוריים מימיי מפיבושת ואריס סאן. יצאנו מצוידים באני לאומי מוגדל, וחזרנו עייפים ומאד מרוצים עם ערמונית מוגדלת מתוצרת התעשייה הצבאית. אולי נמכור אותה לאיזה חונטה המתגוררת בצד השני של הכביש.
יום א
בדלפק הכניסה קיבלה את פנינו עלמת חן בנוסח מלכת שבא עליה השלום, כשחיוך מאוזן לאוזן מתוח כמו "מפרש בודד מלבין באופק" (אחד מספרי נעורינו העתיקים) מרמז קלות שעלינו, שלוכים ממקום שהיה ונכחד מזמן, מתבקשים לשפר את ההופעה. אז מתחנו את הגומיות בנעלים מימיי "אנו באנו" לטירונות, לצבאיות, ל"מחנה שמונים" וגם לשק"ם, והיא ביקשה לומר: "very good״ אבל יצא לה "very God" שאלנו במי מדובר. היא ענתה: "איזה בולבול אחד, מהר סיני כנראה. סידרו לו כמה פרקים בבייבל. הוא המשאב הכי טוב של הדתיים, אלו עם הבבא מציעא שלהם". אחת הבנות ביקשה לדעת האם מדובר בגביר האלים, בשם יתברך והיא שאלה למה הכוונה, ומבלי להמתין לתשובה המשיכה בתחקיר הביטחוני ושאלה בנועם אם אנחנו באים במסגרת מחיר למזדקן או מה. אמרנו שבאנו לבדוק כמה נשכחות. סומק עלה בלחייה הנאות. לאחר הפסקונת העניקה לנו ביד רחבה דמי קדימה לאחורה.
יום ב
הגענו סוף כל סוף לתל-אביב. שאלנו עוברים ושבים היכן נוכל לאמץ איזה שפיץ של נחת תרבותית. ההסכמה הכללית קבעה נחרצות שניתן למצוא את מבוקשנו ב"היכל התרבות", אבל בנסיבות הקיימות מה שנחשב כתרבות "יורד לכביש" וכי עדיף לאמץ מוסד מכובד הרבה יותר, "היכל ההתרבות" שמו. הללו הטעימו שאמנם הוא נמצא בכל מקום עם ממוצע מעולה של שלושה ילודים לזוג, שיהיו אוטוטו חיילים משובחים, והיו שהוסיפו: באירופה לא עושים ילדים, גם במיגזר הערבי הילודה בירידה מבורכת והנה לכם ניתנה הזכות להגדיל את המצאי הדמוגרפי, אז "קדימה הפועל" ובמקום בטהובן או פרגולזי תתחילו כבר להזדווג, ואלוהים יכיר לכם תודה. שאלנו: "זה ההוא מעקדת יצחק?" ענו בכן רבתי. אמרנו: "לא, תודה" והמשכנו בדרכנו.
יום ג
שמנו פעמינו צפונה. בדרך עצר אותנו חייל גיבור ושאל אם אנחנו מזרוע היבשה. אמרנו שלא וכי פנינו למשולש ומשם למרג' בן עאמר. הוא שאל מה זה. הסברנו קצרות והוא בשלו: "אז אם אתם ערבים אז ליברמן שלנו יעשה מכם קציצות וישלח אתכם קיבינימט, כלומר לרשות הפלסטינית ו"שלום על ישראל".
אמרנו לו שמרג' בן עאמר הוא סהל זרעין (מישור זרעין) כלומר עמק בן עאמר ובשפת הקודש עמק יזרעאל. המשכנו ושאלנו האם הוא יודע כיצד מגיעים לעין אל ג'רבה, מעיין עתיק מהתקופה הכלקוליתית מהאלף הרביעי שלפני הספירה. הוא אמר שמה שהיה לפני הקמת הערוץ השני לא נחשב. ביקשנו לברר היכן היה או נמצא ארמון החורף של אחאב. הוא ענה: "אנא עארף ומי זה בכלל, עוד ערבי אחד?" הבלגנו ומיד דרשנו לדעת את הדרך הקצרה למעשי ידיו של "גואל האדמות" (קרי:שודד לאור היום), האדון חנקין שדאג, בין השאר, להקמת הקואופרציה במרחביה. "אוף, אוף," ילל הברנש, "גם כן אתם, נמאס לי מכם עם כל השמות. אני רואה שאתם טוטאל לוסט… תיכף יבוא פה אלוף פיקוד זרוע היבשה וישבור לכם את העצמות, אידיוטים שכמותכם…"
לקחנו את הרגליים והסתלקנו כל עוד נפשנו בנו. איכשהו הגענו לכביש הסרגל, הוצאנו מחוגה וסימנו במפה מעגל שלרגע דמה למעגלים של כנסי המחול שהיו בקיבוץ דליה.
יום ד
אחת הבנות חשה שלא בטוב. נכנסנו לישוב קהילתי. יצאו אלינו כמה אנשים והביאו מים ושאלו מהיכן אנחנו. ענינו מאי-שם. שאלו אם אי-שם כלול במונח ישוב קהילתי. ענינו בבערך אחד מצומק. אחד מהם ביקש לדעת אם אנחנו ממשיכים לקפוץ בחבל, מתערבים בסגנון "משלוש יוצא אחד", צועקים מתוך שינה: "בן גוריון בלע סבון" או אסמוניה אבודניה, בצל ירוק, שלום אדוני המלך… ענינו בחיוב והם הביטו עלינו כאילו נפלנו מהירח בלווי מבט הלקוח מיידיש, שרובו ככולו רחמונעס. ואחרי הפסקה קצרה אמרו שהשער של הישוב פתוח ואנחנו מוזמנים לצאת ממנו בהקדם.
יום ה
בית הקברות בכנרת. עמדנו דומם סמוך לקברי המשוררת רחל, סירקין, הרצפלד, דב-בר בורכוב, אנשי העלייה התימנית והקבר האלמוני של גולי תל-אביב שנסו מפני קלגסי העות'ומנים במלחמת העולם הראשונה. אחר-כך נסענו לגינוסר לראות את שרידי ספינת הדייג של החבר ישוע, הסוציאליסט הראשון שהתנפל כידוע על אלו שטימאו את חצר בית המקדש השני עם כל הביזנס שלהם. התקשרנו משם למשרד הבינוי והשיכון כדי לברר האם כבר הוצא מכרז על בניית שלישי, בית מקדש שלישי. עוזרת התת-מנכ"ל אמרה שהוא יוקם בתנאי שכול הפועלים הסינים, התורכים והערבים יפלו מכול הפיגומים, אחרת זה לא משתלם.
יום ו
זהו. הבוקר הוחלט לשוב על עקבותינו לאחר שספגנו מהמראות והקולות של הארץ האבודה. בשער היציאה המתינה אותה עלמה חיננית מתחילת מסענו ושאלה אם אנחנו רוצים לרכוש כרטיסים מוזלים לחגיגת הסיום של הישות הציונית או להצטרף לקבוצת רכישה של רהיטים, דגלים, שידות, ספרים וכולי שנותרו מהמורשת שלה. ענינו בשלילה על שתי ההצעות ולחשנו שאולי לא הכול סופני כפי שזה נראה כעת על פניו. אבל היא לא הקשיבה. הלכה למכור דגלונים בצבעי כחול-לבן שיצאו זה עתה מהכביסה המלוכלכת של השלטון הממאיר ע"ש הקקה הזה מקיסריה.
אותי- גם מצחיק וגם מבכיק…עטך הוירטואלי מושחז ומצליף ימינה ( ושמאלה?) ככל הניתן.
האם עלמת החן היא צאצאה של רחב הזכורה לטוב? "העניקה ביד רחבה דמי קדימה לאחורה".
השלטון אכן ממאיר, מסואב, מצחין מכל מדמנה, ענקית ככל שתהיה.
והנתון הכואב ביותר- אדישות האגף השפוי.
אמנם היו עשרות רבות של אלפים במוצ"ש ברחוב רוטשילד. אבל לא צריך להתלהב- לקח למעלה משנה לאחר שהחלו לבצבץ הנתונים הראשונים של : של הון- שלטון- עולם תחתון.
בכאב רב אני אומרת שכנראה מגיע לנו את מה שיש לנו. הרי סטטיסטית, רוב ה"לנו" הם בוחרי ליכוד/ ליקוק, חרדים, ימנים משיחיים, סתם ימין שמתחפש למרכז .
והמיעוט? רובו אנשים מבוססים שחיים בבועה שלהם. ומיעוטם – אבשלום קווה.
אז מה כבר ניתן לעשות עם כמה אלטע קקרס שכמונו?
שלום לאבשלום,
אכן, היטבת לכתוב גם הפעם! הצחוק יפה , כידוע, לבריאות, אף שלא תמיד ברור מי יצחק אחרון ולמה צחקה מיכל וגו'. יגעתי וחיפשתי את 'נמוגיסטן' . מצאתי את הארץ הזאת די בקושי, שהרי – אם אצטט את אחד הפירושים ל'נמוג' במילון אבן-שושן המעודכן – 'נמוג' משמעו 'מתנדף' ובו-בזמן 'חרד ומבוהל' ( תהלים עה: 'נמוגים ארץ וכל יושביה'), ואנו, בעוונותינו – על פי תשובות רבנים ישנות, מצוטטות אף הן במילון – 'נסים, [קמץ ב-נ'], נמוגים ונמסים'. כדי להשיג מצב צבירה חדש, אחרי החרדה, המנוסה, ההתמוססות וההתנדפות, התנחמתי בקריאה נלהבת: 'ג'ים- באלאיה, ג'ים,ג'ים, ג'ים!'. איש לא הצטרף ואיש לא ענה, כי כל החבר'ה שכרו חדרי נופש ב'פונדקו של ירמיהו' [ ראה: בנימין תמוז], והילדים טסו לגואה. ליד מה שהיה פעם כביש הסרגל אמנם גיליתי את המעגל שסימנת, מחוק ומטושטש וכבר לא ממש דומה למעגלי הריקוד הסוערים בדליה, ולידו מצבה קטנה : 'כאן, בתוך המעגל, נטמן אפרו של חוני המעגל'.
בברכה,
בא-גד בן בגד-כפת
לעודד תודות רבות הן על הפירגון והן על תגובתך
הכתובה בטוב טעם ומעשירה ביותר.