מדור הדעות של עיתון הארץ אירח בחודשיים שחלפו רב שיח מעניין בסוגיית זכות השיבה של פליטי פלסטין. בשלושה מאמרים שפורסמו בסוגיה זו (17/10, 27/10, 10/11) פיתח העיתונאי ופעיל השלום הוותיק, אורי אבנרי, טענה מפותלת: הציבור הפלסטיני ומנהיגי תנועתו הלאומית, טען, דורשים ממדינת ישראל רק הכרה "עקרונית" בזכות השיבה של הפליטים, כלומר אין מצדם דרישה לאפשר לפליטים הרוצים בכך לחזור ולהתיישב בשטחי מדינת ישראל שבגבולות 1967 בלא הגבלת מספרם. עוד טען אבנרי, שאין מנהיגים פלסטינים בכירים שדורשים מישראל "לקבל" לשטחה מיליוני פליטים, משום שכולם מבינים שזו תהא "התאבדות" מבחינתה של ישראל. לפלסטינים ברור, המשיך והסביר, שהגשמת זכות השיבה צריכה להיות מותנית בהסכמת ישראל לקבל בפועל "מספר פליטים שיוסכם עליו במשא ומתן", ולא יותר מזה. אבנרי מעריך שעל רבע מיליון אפשר יהיה לסגור עסקה. לחיזוק טענותיו סיפר לקוראיו ש"תוכנית השלום הסעודית, שהתקבלה רשמית על ידי כל העולם הערבי והמוסלמי, מדברת בפירוש על "פתרון צודק ומוסכם" של בעיית הפליטים". יתרה מכך, לדעתו "ברור לכל ששיבת הפליטים לא תהיה לבתיהם, מפני שאלה נהרסו מזמן, או נמסרו לאחרים", והוא טרח גם להרגיע את קוראיו בניבוי שחלק ניכר מהפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לא ירצו כלל לחזור אלא יעדיפו לקבל פיצויים ולהמשיך לחיות במקומות בהם הם חיים כעת, או להגר לקנדה או לאוסטרליה.

אבנרי אינו כותב אמת, וחבל שכך. ההבחנה שהציע בין זכות השיבה העקרונית (שבה ראוי להכיר) לבין זכות השיבה הממשית (שאותה יש להגביל) אינה מוכרת בשיח שמנהלים פלסטינים וערבים. יתכן שאי-היכולת של אבנרי לעקוב אחר השיח המתנהל בשפה הערבית, לצד מידה לא קטנה של יהירות, הביאו אותו להאמין שהבחנה זו, שהוא כפעיל שלום נאמן מייצר, נראית הגיונית ומפתה גם בעיני פלסטינים וערבים. אבל כאמור הבחנה זו אינה מוכרת, ולמיטב ידיעתי אין בדל סימן שזה צפוי לקרות בשיח הערבי-פלסטיני. ההיפך הוא הנכון, הדרישה לאפשר לפליטים הפלסטינים לשוב ולבנות את חייהם במקומות שמהם אולצו לגלות, בהם או בסמוך להם, מאחדת כיום כמעט את כל התנועות והאנשים המשתתפים בשיח הערבי והפלסטיני בסוגיה זו, חרף הבדלי השקפות חדים ביניהם בשאלות מדיניות, ערכיות ואמוניות חשובות.

בעניין תכנית השלום הסעודית, שאומצה בידי מועצת הליגה הערבית, מטעה אבנרי את קוראיו בהשמיטו חלק מהותי ממה שכתוב בסעיף B שבתוכנית, הקורא לישראל להסכים ל"השגת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם בהתאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם" (ההדגשה שלי). למי שאינו מתמצא בעניינים האלה יש להזכיר כי החלטה 194 התקבלה בעצרת האו"ם ב-11 בדצמבר 1948, לקראת תום מלחמת 1948 ובסעיף 11 בה כתוב כך:

"העצרת הכללית קובעת כי יש להרשות לפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית ושיש לשלם פיצויים בעבור הרכוש של אלה אשר יעדיפו לא לחזור וכן בעבור אובדן רכוש או נזק לרכוש אשר בהתאם לעקרונות החוק הבינלאומי או לפי מידת הצדק צריכות לפצות עליהם הממשלות והרשויות הנוגעות בדבר. (העצרת הכללית) מורה לועדת הפיוס לסייע לשיבת הפליטים למולדת, ליישובם מחדש וכן לשיקומם הכלכלי והחברתי ולתשלום פיצויים..".

קשה להניח שאבנרי השמיט בתום לב את "הפרט הקטן" שנקרא החלטה 194, זו שמשאירה את הבחירה האם לשוב או לא בידי הפליטים עצמם ואינה מכירה בשום "מיכסות" מקסימום. אזכורה של 194 בתוכנית השלום של הליגה הערבית מלמד שהתיזה "המיכסתית" של אבנרי, אותה הוא חוזר ומשמיע מזה שנים רבות, אינה מקובלת בשיח בין המדינות הערביות. המציאות עיקשת: חרף המיכסות הנדיבות שמציע אבנרי, דבקות המדינות הערביות בעמדה לפיה זכות השיבה של פליטי פלסטין היא זכות יציבה ברמה העקרונית והמעשית כאחד.

כשמדברים על כך ראוי להזכיר כי מאז שנת 1948 ועד היום אישררה עצרת האו"ם את החלטה 194 אינספור פעמים, וכי בשיח המדיני הפלסטיני נחשבת 194 להישג בינלאומי היסטורי ולפיכך היא משמשת כדגל רם, עיקש ועמיד ברוחות הזמן במערך ההסברה המדינית הפלסטינית.

למי שמפנטזים, כמו אבנרי, כאילו יאסר ערפאת היה מתפשר על מימוש זכות השיבה, ראוי להזכיר כי בחודש נובמבר 1988, כשהמועצה הלאומית הפלסטינית, שהונהגה בידי ערפאת ותומכי דרכו המדינית, קיבלה את עקרון חלוקת פלסטין, הכריזה על הקמת מדינת פלסטין בחלק מהארץ ופרסמה את הכרזת העצמאות הפלסטינית, היא העלתה על נס בהכרזה זו את "עליונות הזכות והליגאליות הבינלאומית, כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטות של אירגוני האו"ם מאז 1947" ו"אמנת האו"ם והחלטותיו, המכירות בזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, כולל זכותו לשיבה...". כך, פשוט, ובלי פרשנות מצמצמת. מאז ועד היום, המועצה הלאומית הפלסטינית בראשות ערפאת, ומחמוד עבאס אחריו, לא אימצה פרשנות מותנה, מגבילה או "מיכסתית" לזכות השיבה, וזאת אף לא ברמזו של רמז. בזאת היא שיקפה את מה שאפשר לראותו כקונצנזוס פלסטיני ותיק המאחד מחנות פוליטיים יריבים ודורש הכרה בזכות השיבה ובמימושה של השיבה ללא מיכסות.

ראיות לכך שזוהי כיום העמדה הנורמטיבית בשיח הפלסטיני ניתן למצוא במצעים המדיניים של התנועות הפוליטיות הפלסטיניות הגדולות וגם בעמדות היסוד של המיזמים התקשורתיים והעממיים בעניין זכות השיבה, אלה שהפכו לחלק אינטגרלי מבנייתה המתמשכת של חוויית הזהות הלאומית הפלסטינית. על מנת למוצאם צריך לצאת למסע ארוך במסמכים כתובים ובאתרי אינטרנט בשפה הערבית, האנגלית והעברית, אבל המאמץ כדאי כי היוצא – שלל רב הוא מוצא – ולהלן יובאו עיקרי השלל הזה שמפציע די מהר לעיני המחפש ישר-הדרך, דברים שבאמת חיוני לדעת.

˜ ˜ ˜

אש"פ, הרשות הפלסטינית ושידרתם המדינית העיקרית, תנועת הפת"ח, מחויבים לזכות השיבה של הפליטים וצאצאיהם ולמימושה הפיזי בלא הסתייגויות. בשנת 2008 עוגנה מחויבותם זו ב"חוק זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים" שהועבר במועצה המחוקקת ונחתם בידי יו"ר הועד הפועל של אש"פ ונשיא הרשות הלאומית הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). לפי חוק זה, שעיקריו יצוטטו כאן, הפליט הפלסטיני הוא "כל פלסטיני אשר הכיבוש הציוני מנע או מונע ממנו ו/או מצאצאיו שהות קבע בישוב המקורי שלו בפלסטין ההיסטורית ו(מונע ממנו) לקבל את מלוא זכויות האזרחות בה (בפלסטין ההיסטורית), ללא קשר לתאריך בו נשללה ממנו זכות זו…", זכות השיבה היא "זכות שיבת הפליטים הנמצאים בתוך ומחוץ לפלסטין אל בתיהם, רכושם וזכויותיהם בכל חלק של פלסטין ההיסטורית ומתן פיצוי להם על כל נזקי עגמת הנפש והנזקים החומריים שהיו, עודם ויהיו מנת חלקם (של הפליטים) וצאצאיהם...", זכות השיבה של הפליטים "היא זכות יסודית ומקודשת שאינה נתונה למקח ולממכר או להמרה ולא יחולו עליה הפעלת שיקול דעת (לשינוי משמעותה), פרשנות או משאל-עם…זכות השיבה היא זכות טבעית אישית, קיבוצית, אזרחית, פוליטית העוברת מאב לבן ואיה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו, ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה". להבהרת העניין האחרון מוצהר בחוק כי "אסור ליישב את הפליטים הפלסטינים או לעקור אותם (ממקומם) כחלופה לזכות השיבה", ולבסוף מופיעה בחוק אזהרה חמורה: "הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור ויחולו עליו כל העונשים הפליליים והאזרחיים שנקבעו לפשע זה".

במסגרת אש"פ והרשות הפלסטינית פועלת מזה שנים רבות "מחלקת ענייני הפליטים" ומזה 15 שנה עומד בראשה הרופא ד"ר זכריא אל-אגא, חבר הועד המרכזי של תנועת פת"ח וחבר הועד המרכזי של אש"פ. העמדות ההומניטריות והמדיניות שמנחות את פעולות המחלקה, המנוסחות בבהירות באתר האינטרנט הרשמי של הרשות הפלסטינית ואש"פ משלבות שילוב מעניין בין מחויבות עקרונית ומעשית לזכות השיבה, כפי שזו גולמה בהחלטה 194, לבין מחויבות לפתרון המבוסס על קיומן של שתי מדינות על אדמת פלסטין. באתר זה מוסבר כי משימתה של המחלקה היא למלא תפקיד פעיל

"בעירור בעיית הפליטים הפלסטינים, ובמאמצים להשגת זכויותיהם החוקיות על ידי כינונו של פתרון צודק לבעייתם על בסיס ההחלטות הבינלאומיות החוקיות ובהן יישום החלטתה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות שמספרה 194, וההגנה על זכויותיהם ובמיוחד זכותם לשוב לבתיהם שמהם גורשו, והשבת רכושם, ופיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו להם וזאת במסגרת תהליך השלום ופתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 1967".

בתוכנית הפעולה של המחלקה, בסעיף הדן בקשר בינה לבין הליגה הערבית מודגש כי העמדה הפלסטינית תובעת את ישומן של ההחלטות הבינלאומיות החוקיות "ובראשן החלטה 194". (ההדגשה שלי).

˜ ˜ ˜

התנועה השנייה בגודלה בציבור הפלסטיני היא חמאס. עמדתה העדכנית בסוגיית הפליטים וזכותם לשוב בוטאה בחודש מאי ש"ז ב"מסמך הכללי על עקרונות ומדיניות", מסמך חדשני, שהוצג על ידי מנהיג חמאס, ח'אלד משעל. עיקר העמדה ברור: מחויבות מלאה לזכות השיבה ולזכות למימוש השיבה. פלסטין בגבולותיה המנדטוריים, נכתב במסמך, היא אדמתו ומולדתו של העם הפלסטיני, גירוש העם הפלסטיני, סילוקו מאדמתו והקמת ישות ציונית עליה אינם מבטלים את זכות העם הפלסטיני בכל אדמתו,

 "הסוגיה הפלסטינית במהותה היא סוגיה של ארץ כבושה ועם מגורש, וזכות השיבה של הפליטים והעקורים הפלסטינים ל(מקומות) מגוריהם מהם סולקו או שנמנעה מהם השיבה אליהם…היא זכות טבעית, פרטית וקיבוצית, אשר מאושרת על ידי החוקים השמיימיים, והעקרונות הבסיסיים של זכויות האדם, והחוקים הבינלאומיים, וזו זכות שאינה ניתנת לביטול בידי גורם כלשהו בין אם מדובר בפלסטיני, ערבי או בינלאומי. חמאס מתנגדת לכל התוכניות החותרות לחסל את בעיית הפליטים, ובכלל זאת הניסיונות ליישבם מחוץ לפלסטין, ותכניות המולדת החלופית, והיא רואה במתן פיצויים לפליטים ולעקורים הפלסטינים על הנזק שנגרם בגירושם ובכיבוש ארצם, זכות אינהרנטית לשיבתם והיא תיושם לאחר מימוש זכות (השיבה), והיא אינה מבטלת או עומדת בסתירה לזכותם לשיבה".

˜ ˜ ˜

היריב הפוליטי של תנועת חמאס, כלומר השמאל הפלסטיני החילוני, הליברלי, הסוציאל-דמוקרטי וההומניסטי הקטן והנמרץ מכונס כיום בתנועת "היוזמה הלאומית הפלסטינית" ומונהג בידי הד"ר מוצטפא ברע'ותי. שמאל זה אינו גורס עמדה שונה מזו של פת"ח, אש"פ והרשות הפלסטינית בסוגיית זכות השיבה. במסמך היסוד שלו, שחובר בשנת 2002 ותקף גם כיום, מוקדש מקום נרחב לבעיות ארגונה הפנימי של החברה הפלסטינית ובהתאם מוקדש בו רק מקום מצומצם לשאלת הפליטים ולזכות השיבה, אולם העיקר נשמר: המטרות הלאומיות המדיניות הן סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית ועצמאית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים, הגנה ושמירה על זכויות הפליטים הפלסטינים ובכללן זכותם לשוב לבתיהם ויישום החלטות האו"ם.

˜ ˜ ˜

ומה בתוך מדינת ישראל?

מאחר שהתנועות המדיניות הפלסטיניות הפעילות והמשפיעות בשטח (פרט לזרם הצפוני של התנועה האסלאמית) התאגדו לפני שנתיים במסגרת הרשימה המשותפת לכנסת נעשית מלאכתנו קלה. מצע הרשימה המשותפת לבחירות לכנסת שנערכו בשנת 2015 שמבטא את המשותף למרכיבי הרשימה (ההטרוגנית ורבת הסתירות), תובע כעקרון יסוד את הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967 ואת הבטחת זכות השיבה של הפליטים לפי החלטה 194. הנה הטקסט:

"הרשימה המשותפת נאבקת למען שלום צודק באזור המתבסס על החלטות האו"ם; סיום הכיבוש של כל השטחים שנכבשו בשנת 1967, פירוק כל ההתנחלויות וחומת ההפרדה הגזענית, שחרור האסירים הפוליטיים, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ריבונית בגבולות ה-4 ביוני 1967, שבירתה ירושלים המזרחית, ופתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, שמבטיח את זכות השיבה לפי החלטת האו"ם 194".

המצעים המדיניים הם רק חלק מהתמונה. מזה כעשרים שנה מבטאים רבים מהפלסטינים אזרחי ישראל את נאמנותם לזכות השיבה על ידי השתתפותם בפעילויות המוניות שמארגן ועד ההגנה על זכויות העקורים הפנימיים. ועד זה, כפי שכתוב באתר האינטרנט שלו, נאבק למען הכרה בזכויותיהם של מאות אלפי הפלסטינים אזרחי ישראל, שמתוקף חוקי גזל מגוונים הפקיעו ממשלות ישראל את אדמותיהם ורכושם, הרסו את יישוביהם הכפריים ובתיהם בערים, ומנעו מהם לשוב לנכסיהם. הועד קם על מנת "לשאת ברמה את קולם של העקורים בפני כל באי עולם ובפני דעת הקהל המקומית (ולהודיע) כי העקורים הם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני וכי הם קיימים ודורשים לשוב אל כפריהם ועריהם" והדגיש כי "המטרה החשובה ביותר… (היא) העבודה אצל המוסדות הממשלתיים למען שיבת העקורים לכפריהם". הכנס הראשון של העקורים שנערך בנצרת בשנת 1999 בהשתתפות נציגיהן של מועצות מקומיות ועיריות ערביות, חברי כנסת ערבים ונציגי ארגונים פוליטיים פרסם הצהרה מדינית שבה נכתב כך:

"אנו מזהירים את ממשלת ישראל מפני ההתלכדות נגד בעיית העקורים, ואנו דורשים ממנה לפתוח תיק זה שאותו לעולם לא יהיה אפשר למחוק אם אכן רצונה בשלום…וכהכנה לכך אנו דורשים ממנה לבטל את חוק "הנפקדים-הנוכחים" ואת כל החוקים הגזעניים המרושעים ו(את) החזרת העקורים אל בתיהם….אנו אומרים בקול רם לקרוב ולרחוק שהשלום לא יוגשם לעולם בלא שבעיית הפליטים ובכללם העקורים במולדתם תיפתר פתרון צודק שיאפשר להם לשוב לבתיהם".

מאז שנת 1998, ב"יום הנכבה" המצוין ביום העצמאות הישראלי או בסמוך לו, מארגן ועד העקורים את "תהלוכת השיבה" שאלפי משתתפיה צועדים לאתרו של ישוב פלסטיני הרוס, בקריאה ליישום זכותם של הפליטים והעקורים הפלסטינים לשוב לבתיהם. צריך להשתתף בתהלוכה כזו פעם או פעמיים וכמובן להבין טוב ערבית על מנת לעמוד על תוכנה ורוחה. לא זעם ולא איבה ולא נקמה נושבים בה, אלא שאיפה עמוקה לשקם את מה שנהרס ולשוב ולחיות בבית ובארץ כאנשים חופשיים, מכובדים ושווי זכויות. אלפי בני נוער, מבוגרים וקשישים, נשים וגברים, צועדים יחד, חלקם אוחזים בידיהם שלטים קטנים עליהם רשומים שמות הישובים הפלסטינים שתושביהם הוגלו. הנואמים, מנהיגיו הפוליטיים של הציבור הערבי בישראל, נעים בדבריהם בין הטון המדיני התקיף לבין הנרטיב האישי, כלומר היותם בעצמם בנים ובנות למשפחות פליטים שמסרבים להמשיך להיות עקורים ומודרים בארצם. בשנת 2016 צעדה תהלוכת השיבה אל הכפר ההרוס ואדי זֻובּאלה שבנגב, ליד צומת קמה, מקום מגוריהם לשעבר של תושבי הכפר הבדואי אום אל-חיראן המגורשים בשנית בימינו אלו. לקראת שרשרת הנאומים של נציגי האוכלוסייה הערבית ביקש מנחה האירוע מהקהל לקום על רגליו ולקרוא כולם יחד את "שבועת השיבה" שחולקה מראש למשתתפים מודפסת על גבי גלויה חגיגית בצבעי דגל פלסטין שבה שולבו הספרות הסמליות 194. הקהל עשה כדבריו ומכל העברים עלה עד מהרה לחש שזו לשונו:

"אני נשבע באללה העליון והעצום שאיאחז באדמת המולדת וארץ אבותיי וסביי, ובזכות השיבה הקדושה אל מקום משכני המקורי, וכי אסרב בין בסתר ובין בפומבי לכל החלופות בין שתהיינה החלפה או פיצוי, או ישוב מחדש… ואללה עד על דבריי".

איש מהנוכחים במקום לא יכול היה לטעות: תשוקת-השיבה, האמונה בצדקת-השיבה והתקווה שיבוא יום וזו תמומש היו מוחשיים למי שעמדו שם כמו האדמה החמה שמתחת לרגליהם והשמיים התכולים מעל.

˜ ˜ ˜

גם בחלל האינטרנטי נעשה בשנים האחרונות מאמץ פלסטיני מרשים למצב את זכות השיבה ואת התביעה למימוש השיבה במקום בולט ומוכר. אחד המיזמים שמשרתים מגמה זו הוא אתר האינטרנט PALESTINE REMEMBERED, שנוסד בשנת 1999 במטרה להדגיש בכל דרך שליבת הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא נישולם של הפלסטינים והטיהור האתני את הארץ במלחמת 1948 ואחריה. האתר עמוס במידע כתוב ומצולם על הישובים הפלסטינים שרוקנו מתושביהם במלחמת 1948 והוא פועל למען חיזוק התמיכה בזכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב לאתרי יישוביהם ולאדמותיהם. בשנת 2003 ניזום במסגרת האתר פרויקט ההיסטוריה הפלסטינית בעל-פה. צוותי מראיינים וצלמים יצאו למקומות מגוריהם של זקני הפליטים וראיינו אותם אודות החיים ביישוביהם לפני הנכבה וקורותיהם במהלכה ואחריה. עד כה נערכו למעלה מ-600 ראיונות עם פליטים שמוצאם מלמעלה מ-300 ישובים, סך הכול, למעלה מ-3000 שעות ראיון, כולן בערבית ולמרבה הצער בלא תרגום. צפייה בראיונות אלו היא חוויה מעניינת ומרגשת. המידע הנמסר בהם רב ומפורט והפליטים הזקנים מתגלים לעתים קרובות לא רק כבעלי זיכרון מופלג, אלא כאנשים נעימים עם לא מעט חוש הומור. אך בראיונות האלה יש גם טקסיות: בסוף הריאיון נשאל כל מרואיין אם יסכים, אחרי שנים כה רבות, לקבל פיצוי על רכושו ולוותר על זכותו לשוב. בכל הראיונות שבהם צפיתי הייתה תשובת המרואיין שלילית, והוא הצהיר בהתרגשות שהוא אינו מוותר ואף פעם לא יוותר על זכותו לשוב לארצו לאדמתו וליישובו, שהשיבה היא משאלתו העמוקה ושלהגשמתה הוא מקווה גם אם הוא וצאצאיו יאלצו לחכות לה שנים רבות.

˜ ˜ ˜

אבנרי וחבריו להשקפה במחנה השלום הישראלי חוזרים וטוענים באוזנינו שמה ש"רוב עצום מקרב התושבים הפלסטינים" בארץ באמת רוצים הוא לסיים את הכיבוש שהחל בשנת 1967 ולחיות במדינה לאומית פלסטינית בחלק מהארץ. כלומר, שפתרון בעייתם של פליטי פלסטין הוא להם עניין משני שבמו"מ טהור-כוונות יסודר סידור "מיכסתי" מוסכם או שיוגלה מהמו"מ לוועדה פלסטינית-ישראלית "שתדון בפתרון במשך עשר, מאה או אלף שנים", עד שהעניין בסוגיה יגווע מאליו. מטרתה של טענה זו היא לשכנע את אזרחיה היהודים של ישראל שבעיקרו של דבר מה שמתבקש מהם על מנת שיכון שלום בין עמי הארץ הוא רק להסכים לסיום הכיבוש ולהקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. זו האחרונה, תהיה נעימה וטובה ויהודית ובכך ייגמר הסכסוך. אז למה היהודים לא מאמינים להם ומזרחני הימין הלאומני תופסים אותם שוב ושוב בסילופים ובשקרים ושוחקים את אמינותם? הסיבה פשוטה – בארצנו הקטנה והאינטימית, כשבין רמאללה לירושלים ובין שכם לתל אביב מפרידים רק מספר קילומטרים, אי אפשר לאחז עיניים יותר מדי זמן. אם אתה מסלף – תמיד יהיה מי שיתפוס אותך וזה תמיד יהיה לרעתך.

האמת (המוכחשת) היא שמנקודת מבטם של פלסטינים, הרוצים בשלום פלסטיני-ישראלי, והם רבים מאוד, הבעיה היא לא רק הכיבוש של יוני 1967 אלא האופי הלאומני-גזעני ומדיר-הערבים של מדינת ישראל. מאחר שפלסטינים אלו יודעים שגם בגרסת המינימום שלה צפויה ישראל לתפוס 78 אחוז משטחי פלסטין ובה צפוי להתגורר חלק נכבד מבני העם הפלסטיני, הם דורשים שביטול המבנה הבסיסי המפלה של מדינת ישראל והפיכתה למדינה שוויונית השייכת לאזרחיה היהודים והערבים יהיו חלק אינטגרלי מכינונם של שלום ופיוס. אלו, טוענים הפלסטינים, הרי לא יוכלו להתגשם כל עוד נגזר על כרבע מהפלסטינים לחיות כזרים נסבלים במדינה שמוגדרת בחוקיה כמדינתו של העם היהודי לבדו. לא יהיה שלום ולא יהיה פיוס כל עוד מיליוני פלסטינים מוגלים בכוח הנשק מארצם, אנשים זרים להם נהנים מול עיניהם מרכושם הגזול ולהם אף אסור לבקר בחופשיות את משפחותיהם המתגוררות בישראל.

האמת (המוכחשת) היא שה"שלומניקים" הנאמנים והכנים ביותר שבקרב הפלסטינים, אלו שבאמת רוצים בקיומן במהרה בימינו של שתי מדינות בפלסטין, זו לצד זו, יודעים שהשלום והפיוס מותנים לא רק בנסיגה, אלא גם בתיקון רחב ומהפך-יוצרות. תביעתם לשיבה הוא חלק מתביעה רחבה ורדיקלית שלהם לכינון שוויון-זכויות וצדק בשטחי פלסטין. ה"שלומניקים" הפלסטינים יודעים שהתיקון שהם מבקשים לא יהיה כלל עניין שולי ליהודים, משום שהגשמתו צפויה לשנות במידה ניכרת את אופייה של מדינתם ישראל. למרות זאת הם רוצים בתיקון הגדול הזה, גם אם הגשמתו תארך. מבחינתם הוא חיוני ובו הם רואים את אבן הפינה שתאפשר פיוס היסטורי יציב ומתמיד בין העמים.

משמעות הדברים היא קריטית: אנשי שלום יהודים כנים הפעילים כיום בארצנו צריכים לזרוק לפח את הלוקשים שבהם האכילו אותם רבותיהם ולהשקיע חשיבה מרובה לא רק בדרכים יצירתיות להעצים את הדה-לגיטימציה הרדיקלית והמוצדקת של הכיבוש האכזרי אלא גם בבנייתו של חזון יהודי-ערבי משותף שיהיה גלוי והוגן ושלם ומלא-אור כמו שצריכה להיות חופת שלום טובה ויציבה: בלי קפלי-הסתר ובלי כפלי-לשון ובלי הונאות הדדיות, מדעת ושלא מדעת.

Share on Facebook