המאמר הוא ביקורת שכתב דרזנין על עמדתו המפותלת של אורי אבנרי בשאלת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים.

עמדתו של אבנרי נובעת מהשקפת עולמו הליברלית לאומית באופן עקרוני. על פיה לאומיות היא אופן קיומו האנושית טבעית ובסיסית המקובעת במהותו של האדם. הלאומיות של הישראלי היא ישראלית, לאום חדש שנוצר בפלשתינה כתוצאה מההגירה הציונית, מהפעילות החברתית התרבותית והפוליטית ומהאינטרס המשותף שלהם להגדרה עצמית לאומית. ישראליות זו התגבשה סופית בגבולות 67׳, עם התערותם של העליות הגדולות שלאחר הקמת המדינה. אבנרי מודע לכך אם כי במובלע, שהישראלים הם יהודים-ישראלים ולכן הוא מודה בזיקתם ליהודי התפוצות כפי שלאמריקנים ממוצא איטלקי יש זיקה לעם האיטלקי למשל. ישראל הציונית מגדירה את עצמה דווקא כמדינה יהודית, כלומר שייכת לעם היהודי שהוא לדידם עם אחד. זו עמדה בסיסית של ההנהגה הציונית לדורותיה, הנטועה עמוק ב"זיקה" הציונית קודם כל לחשבון הבנק של יהודי התפוצות, ושל יהדות ארה"ב בפרט, ולאחר מכן לתמיכתם הפוליטית, כולל השפעתם הלא מבוטלת של יהדות ארה״ב על הפוליטיקה של במדינתם, וכפוטנציאל להגירה של יהודים לשם חיזוק מצבה הדמוגרפי של מדינת היהודים.

אבנרי מודע גם, אם כי במובלע, כי הפלסטינים אזרחי ישראל לא מרגישים שייכות ללאום הישראלי החדש שזיקתו היא לאורח החיים התרבותי, החברתי והפוליטי האירופי ולתפוצה היהודית כך או אחרת. הוא אולי מאמין ששייכותם הלאומית תתבטא בהזדהותם עם המדינה הפלסטינית לכשתקום, או בהצטרפותם ללאום הישראלי כחזון לאחרית הימים. כך או כך, חזרתם של מיליוני פליטים לישראל שבגבולות 67׳ או למדינה האחת המשותפת, מחבלת באידיאל קיומו הייחודי של העם הישראלי ולכן כליברל שוחר שלום הוא שואף להקמת מדינה פלסטינית נפרדת לצד ישראל. הוא מודע היטב, כמו כל מי שמתמצא בנסיבות הסכסוך, שאין הנהגה פלסטינית היכולה לותר על זכות השיבה, לכן הוא מבטיח לישראלים שיבה זוטא בנימוקים מפותלים כפי שציין דרזנין.

נכבה 1948 – מחנה פליטים ג׳רמאנה בדמשק, סוריה (מקור)

השקפתו הליברלית של אבנרי לוקה בסתירה פנימית. החיבור בין ליברליזם ולאומיות מכיל בתוכו את הניגוד כמו, למשל, יהודית ודמוקרטית. עבור הליברל, כל אזרחי המדינה בשטח טריטוריאלי מוגדר הם בעלי זכויות פוליטיות שוות ללא הבדל דת גזע לאום, תרבות מעמד חברתי וכו'. לכן האידיאל הליברלי הפתרון לכל הבעיות של הסכסוך צריך להיות הקמת מדינה אחת ליברלית דמוקרטית, אלא שהשקפתו הלאומית של אבנרי סותרת עמדה זאת.

המתודה בה משתמש דרזנין כדי לנתח את בעיית הפליטים הפלסטינים היא פורמלית אקדמית, הדולה את נתוניה ומסיקה את מסקנותיה מתוך אסמכתאות כתובות או מוצהרות. בידענות ראויה לציון הוא מנתח את העמדה הפלסטינית לגבי שאלת הפליטים על פי מובאות מניירות עמדה, ממצעים ומהצהרות של אישים ומפלגות מכל גוני הקשת הפוליטית הפלסטינית. והנה נמצא שזכות השיבה ממוסמרת במסמרות של ברזל. זו עמדה מקובעת סטטית נטולת חיים. לא בעיית הפליטים כבני אדם בשר ודם היא התובעת את פתרונה אלא השתקפותה בניירות העמדה. אני נוטה לקבל חלק ממסקנותיו של דרזנין, לא משום שהן נובעות מהעמדות שהוא מצטט, אלא משום שבעיית הפליטים כבני אדם לא נפתרה במשך שבעים שנה ומשום שלא נראה שהיא תיפתר בטווח הנראה לעין הפוליטית. ועוד, מבחינה עקרונית אין מחילה לטיהור האתני והמטהר לא ראוי לפרס כל עוד הבעיה קיימת.

בעיית הפליטים מכלל הסוגיה הפלסטינית היא בעיה של כל פליט בפני עצמו ושל הפליטים ככלל. ניתן להתדיין איתם כפרטים ו/או עם נציגותם הנבחרת, שיכולה לנהל משא ומתן רק על בסיס זכות השיבה שהיא ההסכמה הכללית המובהקת היחידה שעל בסיסה ניתן להתדיין. לכן לנציגות פוליטית אחרת כלשהי אין כלל סמכות לנהל מו"מ בעניין הפליטים ובוודאי לא לקבל החלטות על ויתורים או פשרות כלשהם בעניינם. ההנהגה הפוליטית הפלסטינית מבינה זאת לא רק תיאורטית או משפטית, אלא גם מעשית – משום הפליטים הנושפים בעורפה.

נכון שהסכסוך הציוני-פלסטיני לא מתחיל ב-67׳ ולא יסתיים עם נסיגת ישראל מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. בכלל, אין פתרון קסם סופי שפותר את כל הבעיות וכל פתרון של בעיה אחת יוצר בעיה חדשה. הבסת הקולוניאליזם יצר מדינות ניאו-קולוניאליות, וחיסול האפרטהייד הפוליטי בדרום אפריקה לא חיסל את האפרטהייד הכלכלי, זו גם זו מובנים בשיטה הקפיטליסטית. אז מה? המאבק הממשי מתעורר כאשר הבעיה היא אקוטית ונתפשת בתודעה של ההמונים. צריך לזכור שהבעיה האקוטית ביותר הנוגעת לפלסטינים ולפליטים ככלל וגם לפלסטינים אזרחי ישראל היא הכיבוש והשליטה הישראלית על חייהם של כשלושה מיליון פלסטינים בגדה וכשני מיליון ברצועת עזה, חרף הניסיון של הנהגת הכיבוש להסתיר זאת. כריכת הסדר שיכלול את נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים בשאלת הפליטים, כפי שניתן להבין מעמדתו של  דרזנין, משרתת בדיוק את העמדה הישראלית שאין פרטנר בצד הפלסטיני ולהצדיק את המשך הכיבוש מחוסר ברירה כביכול.

המסקנה הנובעת מכך היא שכל מי ששואף לסיום הסכסוך, ששורשו נעוץ בקולוניאליזם הציוני, צריך לתבוע בשלב זה את סיום הכיבוש ונסיגת ישראל מכל השטחים הכבושים ללא תנאי, כי אין הצדקה לשלילת זכיותיהם האנושיות הבסיסיות ביותר של הפלסטינים החיים שם כולל הפליטים. למאבק הזה יש בסיס קונקרטי שאוחז בהמונים הפלסטינים ותמיכה של העמים הערביים והקהילה הבינלאומית. החשש שמא דחיקת שאלת הפליטים תביא לגוויעתה היא שאלה של מאבק הפליטים לזכות השיבה עכשיו ואח"כ ולא כוונותיהם של "הגדולים".

כשם בן גוריון הבין ב-1937 כי מדינה יהודית על שטח מצומצם היא ראש גשר להתפשטות הציונית, כך במהופך סיום הכיבוש הישראלי והקמת מדינה פלסטינית יכול להוות מנוף רב כעוצמה לתחילת נסיגת ישראל ממדיניותה הקולוניאלית בכלל, מכל חוקיה תקנותיה ונוהליה הגזענים, המפלים והמדירים, לפתרון צודק של בעיית הפליטים ולכינון שוויון זכויות וצדק בשטחי פלסטין.

Share on Facebook