הבוקר הצטרפתי לחמישה מחבריי בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני למען פיוס ושלום. צוות של שישה: שלושה ישראלים ושלושה פלסטינים. במקרה אני הייתי האב השכול היחידי בכל הקבוצה. כל האחרים היו בנים או אחים של קרבנות הסכסוך. ווידוי אישי, הגעתי ארצה חדור הכרה ציונית ואני מחזיק בהכרה זו עד עצם היום הזה, מחנך את ילדיי ונכדיי ברוח זו. בני הצעיר, נועם, נהרג באפריל 1999 לרגלי מבצר הבופור. הוא היה לוחם ביחידת יהל"מ ונהרג חמישה ימים לפני השחרור מצה"ל, בערב יום השואה והגבורה.
אהרון ברנע
עמדנו להופיע בהרצאות משותפות בפני תלמידי תיכון מקיף "נשר". מדובר בפעילות שגרתית של הפורום שלנו המתקיימת מאז שנת 2000. המסר שלנו ברור וחד: אנחנו חברי הפורום, משפחות שאיבדו את יקיריהן כתוצאה מן הסכסוך מכריזים קבל עם ועדה, שאנו, ישראלים ופלסטינים, לא רוצים עוד שפיכות דמים, אנחנו הוכחה חיה ונושמת שהשיח בין העמים הוא אפשרי, שהפיוס בין העמים הוא אפשרי. אנחנו גם טוענים טענה מהותית והיא – ללא תהליך פיוס בין העמים לא יתכן הסכם שלום המוביל לשלום בר קיימא. רק תהליך של פיוס, המטפל בפצעי העמים מתוך הסכסוך ארוך השנים, יכול להבטיח כי הסכם שלום יוביל אכן לשלום. האמירה שלנו מוסרית לא פוליטית-מפלגתית.
התברר לנו בדרכנו לנשר כי באותו בוקר פרסם פוליטיקאי מקומי, שלומי זינו, קריאה בפייסבוק שלו באותיות קידוש לבנה: "אב שכול פלסטיני= חיילי צה"ל רוצחים, האם זה מה שאנחנו רוצים ללמד את הילדים?" ומיד קריאה: "יהודים יקרים, איפה אתם? בואו לנשר עם דגלי ישראל ועזרו לנו לבטל את ההרצאה של ה'אב השכול הפלסטיני' בתיכון בנשר בשעה 10:00".
בהגיענו לבית הספר נתקלנו בחבורה צעקנית של שבעה אנשים שפנתה אלינו, שלושת הנציגים הישראלים (הפלסטינים נכנסו לבית הספר דקות ספורות לפנינו), בקריאות שהנייר לא סובל. אימהותינו קוטלגו כעוסקות במקצוע העתיק בעולם. ״הגדיל״ להתבטא איש ארגון להב"ה שאיחל לי "הלוואי שערבי ירצח אותך". מספר שוטרים עמדו בכניסה כנראה בעקבות ההתראה של זינו בקריאה שלו בפייסבוק.
נכנסנו לבית הספר והתקבלנו בחום ואהדה רבה מצד מנהלת בית הספר, סיגל אופיר, וכל הצוות החינוכי. פורום המשפחות מופיע בבית ספר זה למעלה מעשר שנים וזוכה להתקבל בחום והוקרה על המסרים ההומניסטים החשובים שהוא מעביר. סביב שולחן המנהלת התחלנו לקיים שיחה מקדימה לכניסתנו לכיתות, כאשר פתאום התקבלה שיחת טלפון מלשכת שר החינוך, נפתלי בנט. המנהלת דווחה לנו שמלשכת השר דורשים לבטל את הפעולה. היא התקשרה מיד אל מנהל המחוז, סער הראל, והוא אכן דרש שלא לקיים את הפעילות.
התדהמה בקרב צוות בית הספר הייתה גדולה. מורים התפרצו לחדר המנהלת ואמרו: "אנו מתביישים היום מהיותנו ישראלים!". אחד המורים אמר כי האירוע מזכיר את 1933 בגרמניה. מורות פרצו בבכי מהתרגשות. חשנו כי אנו חווים אירוע דרמטי שמעולם לא ידענו כמותו בכל שנות פעילותנו החינוכית. אמרנו לצוות כי האירוע הזה חייב להיות מנוצל כמנוף חינוכי. תגובת המנהלת והצוות הייתה מידית: "אנו ניכנס לכיתות במקומכם ונסביר את הרקע לביטול האירוע". המנהלת אופיר התקשרה לראש העיר נשר, אבי בינמו בעצמו אב שכול, שביטא תמיכה בצוות בית הספר ונכונות להיכנס עמו לכיתות. ביציאה מבית הספר אכן פגשנו את ראש העיר והיבנו שדבריו הם לא מן הפה ולחוץ.
קבוצת תלמידים שהבחינה בנו עוזבים את מתחם בית הספר רצה לכיווננו והביעה צערה על מה שהתרחש ועל כך שהפעילות הופרה.
ימים שחורים יורדים על הארץ הזו.
זה המרקם הנפשי הממוצע בישראל (ולא רק בה). עם הזמן מרקם מטורף זה מיקם את עצמו בלב הלאומיות היהודית-ישראלית וכיום נדמה שאין למעשה תכנים אחרים שם מלבד טימטום זה. לצערי ה"ימים השחורים" הללו ירדו על ישראל לפני עשרות שנים. במה זה שונה, רק למשל, מהדפקט פוקסמן שמתרוצץ (עדיין??) באמריקה עם הארגון שלו כדי לחפש אירועי "אנטישמיות"…ומתארח בכנסת אצל יצחק הרצוג כדי לעדכן אותו בנפלאות העשייה הציונית שלו…(כפי שראינו בסרטו של יואב שמיר). דפקטיביות זו ממלאת את הלאומיות היהודית. דפקטיביות ואטימות מוחין. בשביל התוכן הזה מגיעות תרומות לישראל מהעם היהודי בתפוצות?… האמירה לגבי הבושה "מהיותנו ישראלים" היא לכן, מבחינתי, הדבר המובן ביותר. לא רק בושה צריכה להיות אצל אנשים שפויים אלא גם דחייה ותחושת זרות עמוקה.
אהרון ברנע היקר, קבל לחיצת יד חמה ממי שמעריך את כל מה שאתה עושה למען עצירתם של הימים השחורים המתדפקים על חיינו בארץ הזו.
אהרון ברנע היקר, יפה שהצטרפת לגדה השמאלית. אך דיברת על הזהות הציונית שלך. עליך ללמוד מהכותבים כאן. למשל פרופ' אילן שדה שהעסקנים הציונים אשמים בפשעים עוד מתקופת השואה. תקרא את מאמריו של אמינוב, וגם ק.א. ותלמד שרק סיום הכיבוש המשחית, ביטול הציונות והפיכת המדינה לכל אזרחיה , והסכמה לזכות השיבה יביאו שלום.
אם התשובה חיובית, אז יש לתמוך בהופעתכם גם בנשר.
אם לא, עדיף שתתחילו את פעילותכם שם ואח"כ תעברו לנבלוס ותתרמו ע"י כך לסלאם.
נראה איך משרד החינוך הפילסטיני בעזה ובנבלוס מקבל אתכם ואת 'מסר הפיוס' שלכם.
אכן.
ובטווח הסביר (השנים הקרובות), אין שום תקווה שהיא, לשיפור במצב. לכל אדם בריא בנפשו, קיימת אך ורק דרך אחת: הגירה.
אהרון המסכן. הנאיביות שלך מזכירה לי יהודים בברלין לפני השואה. ומעניין ממה מת הערבי מהצד השני? פיגוע אולי? אין הבדל בין השניים? למה בדיוק הוא חונך? למה הוא מחנך עכשיו? האם בגלל הכאב העצום שלך יש לך זכות לטשטש את העובדות, להטיף להזדהות עם סבל של מחבלים שנהרגו? לעשןת שלום עם הדת הרצחנית בעולם? אל תהפוך אותנו למסכנים. לא עוד